חיים רכס וג'יפ UAZ

(צילומים: דודו בכר)

בשנות ה 80 לא הייתה שום בעיית ביטחון. יכולת לישון לבד בשטח בכל מקום ובלי חשש. מאמצע שנות ה 90 החלו חששות. אז צבעתי את הג'יפ בצבע שחור מט, לא מבריק, כדי שלא יבלוט בשטח. לפני שאני הולך לישון אני מכסה את הציוד ברשתות הסוואה צבאיות. יש לי שניים-שלושה רעיונות לצורך התראה מוקדמת. יש לי תיל ממעיד שאני מותח במרחק של 30 40 מטר ממני, מחובר ליתדות ומחובר לקופסאות פח. ברגע שמישהו מתקרב הוא פוגע בתיל, הקופסאות מרעישות ואני מתעורר. אני ישן לבד בשטח הכי טוב בעולם. דבר ראשון אני ישן עם נשק. יש לי עוזון צמוד. אני ישן עם כדור בקנה ועוד 600 כדורים במחסניות. והכי חשוב ¬ אין לי סיסמה. אני לא צוחק, אני יורה. מי שמתקרב אלי בלילה במדבר לטווח של פחות מ 30 מטר אני יורה בו. אין לי אלוהים.

לא יורה בשביל להרוג. מכוון על יד. רק כדי להבריח אותם. בלילה קשה לזהות ולהבחין. לא יודע מי ידיד ומי אויב, ולא לוקח סיכונים. אני ישן בתוך הג'יפ. ישן הפוך, עם הראש לכיוון הדלת האחורית והרגליים פנימה. לא בשק שינה, אלא עם שמיכות שאפשר להעיף במהירות והכי חשוב ¬ הכוכבים למעלה. ככה אתה רואה הכל ונהנה מכל המדבר. אתה יכול לראות בעלי חיים מתקרבים אליך לטווח של שלושה-ארבעה מטרים. אתה בחוץ, אבל לא על הקרקע ואין לידך זוחלים ורמשים. אני אף פעם לא מתמקם לשינה בלילה, אלא לפחות שעה וחצי או שעתיים לפני אור אחרון. אני בוחר באופן מיוחד את המקום שאני חונה בו ¬ בחצי המדרון, עם עשבייה טבעית, לא על דרך עפר וללא תאורה. אני מתרחק מריכוזי אוכלוסייה שבאופן טבעי מושכים אנשים שאני לא רוצה להיתקל בהם. אני לא משמיע מוסיקה בלילה. בשום פנים ואופן. אני לא ממליץ לאנשים לישון לבד. בדיעבד אחרי טיול אני לפעמים אומר לעצמי שההרפתקנות הזאת הייתה מיותרת. בעת האירוע לא מרגישים שזה היה בכלל אירוע. לילה אחד ישנתי באזור נחל אפעה. הייתי מוטמע בתוך הסלעים והגיע רכב של מבריחים דוהר עם שקי מריחואנה ואיכשהו נפלו להם השקים בטווח של 50 מטר ממני. הם עצרו את הרכב אספו מהר את השקים. בבוקר אני קם ¬ שק מלא מריחואנה מונח לידי. יכולתי באותו יום לעשות מכה של 100 אלף שקל. התחלתי להתלבט ¬ לקחת את השק למשטרה או להשאיר אותו בשטח. החלטתי להודיע קודם למשטרה כדי שלא יתפסו אותי נוסע אתו. ניסיתי לצלצל אבל לא הייתה קליטה.

לתקן עם חוט ברזל

יום אחד אני עולה במעלה מרזבה ומגיע לצומת ובו סימון דרכים. עומדת שם חבורת ג'יפאים, כל כלי לפחות 300 אלף שקל. הם מסתכלים עלי. עם הרכב אתה נוסע במדבר? כן, אני אומר. ואתה מצליח לא להיתקע? לא, אני נתקע, הרבה פעמים, מתקן ונוסע. אחרי רבע שעה הם אומרים: נו, איפה כולם? איפה כל החברים שלך? עם זה אתה נוסע לבד? נפרדנו לשלום. המשכתי לכיוון נחל צין. מתוך אחד הנחלים יצא אדם ונופף בידיו. ראיתי שהוא זקוק לעזרה ולכן עצרתי לו. "תעשה טובה, אני תקוע", הוא אמר. ירדתי אתו לנחל וראיתי טויוטה של 280 אלף שקל תקועה. המנוע לא נדלק. האוטו שלך מלא מחשבים, אמרתי, אין לי מושג איך לטפל בו. התחלתי לשחק בכבלים של ההצתה ושל הסטרטר, נוגע בכל מקום. כנראה נגעתי במקום נכון - האוטו נדלק. אמרתי לו: עכשיו תשמע טוב, עם אוטו כזה משוכלל צא מהר לכיוון כביש 90, תגיע לעין יהב בתחנת דלק ושם בפעם ראשונה מותר לך לסגור את הסוויץ'. זה ההבדל בין הכלים הממוחשבים לכלים הפשוטים. אתה לא יכול לנסוע עם הכלים הממוחשבים לבד. אוטו עם קרבוראטור יגיע לכל מקום. מקסימום, תעצור רבע שעה, תתקן.

יש לי שני כלים זהים. שניהם ואזים רוסיים, ג'יפי קרב של הצבא הרוסי, פופולאריים מאוד במזרח. מיליון וחצי כלים כאלה מסתובבים בין פולין למונגוליה וסין. אתה צריך מעט ידע, פלייר וחוט ברזל ואין דבר שעוצר אותם. את הוואזים האלה ייבאו לישראל ב 1992 עולים חדשים מרוסיה. יש חמישה כאלה בישראל. אחד הרוס במושב בצפון, אחד במצב נסיעה אצל מישהו באזור העמקים, שניים אצלי ואחד,

לא במצב נסיעה, באזור השרון. בכלי אחד אני משתובב מבחינה מכאנית. הפכתי אותו לבן כלאיים של מרצדס G ושל הג'יפ הרוסי. לקחתי שלדה של גרוטאה משטח אש, של מרצדס 20 .G שנה הוא היה על גבעה שוממה, כשהיחידה יורה בו מ 1983 עד 2003. כשהוצאנו אותו מהשטח התברר שהיחידה חיסלה את החלק העליון אבל לא הצליחה לפגוע בחלק התחתון. פירקנו ממנו את הגיר, הטרנספר, המתלים, הדרייבשאפט, הקפיצים, סרן קדמי אחורי וכל הנעילות ההידראוליות. משום שבאחד הימים הוא גם נשרף, הצמיגים היו הרוסים אבל הג'נטים בסדר. כשפתחנו את הדיפרנציאלים לא הייתה חסרה טיפת שמן. הכל חדש. אחרי עבודה של ניקיון מכני הלבשנו את המערכת של G ושל ואז. ואז הוא הרי העתק מדויק של G. כל החלק התחתון של אחד הוואזים שלי נהפך לגרמני. את הוואז השני השארתי כפי שהוא. בתוספות של זיווד ¬ תחום שאני עוסק בו הרבה.

אני אוהב מכוניות, לפחות הן לא מדברות. היו לי שני יונימוגים. מאחד מהם נאלצתי להיפרד בצער וביגון רב. השתתפתי אתו בתחרויות ואחרי כל תחרות אתה צריך לשקם אותו בכמה אלפי שקלים. ביום-יום אני נוהג בפולקסוואגן קוראדו. יש כבר ילד שממתין לה בירושה. בינתיים תליתי עליה שלט "לא למכירה", כדי שלא יהיו אי הבנות.

אני בן 65 והכל התחיל די במקרה. בזמן הצבא והמילואים שנאתי את המדבר, אבל אחרי 20 שנה ששרצתי שם החיידק נכנס בי והוא לא ניתן לריפוי. בשנות ה 80 קניתי ג'יפים למפעל שלי שעסק בפרויקטים של בינוי באזורים מדבריים. היינו זקוקים לכלי הרכב האלה כדי להיכנס לשטח, אז רכשנו כמה סופות. אחרי הקנייה הבנתי פתאום מה חסר לי בחיים. כיום אני לא מוותר על שום חג או סוף שבוע. כל השבוע מתרכז סביב סוף השבוע. כשיצאתי מהשטח אני צריך לטפל בג'יפ ¬ אז הלכו יום ראשון, שני ושלישי. ביום רביעי וחמישי אני מצטייד לקראת שישי. בשישי ושבת אני בטיול וכך זה נהפך למחזור אין-סופי של טיולים. אני מעדיף לטייל לבד. בכל מקרה הסרתי את הספסל האחורי ברכב והשארתי רק שני מקומות ישיבה. מראש זה פותר בעיה של הובלה בנוסח אגד.

פותח קופות חסכון

זה דבר מדהים. אתה יכול לנסוע בדרך, למשל, מעלה עזגד, לרדת ממנו ולמחרת לחזור לשם ולראות נוף חדש לגמרי. כאילו לא היית שם מעולם. אתה יכול להיות במעלה עזגד פעם בקיץ ופעם בחורף וזה טיול חדש לחלוטין. המדבר משתנה כל הזמן. מי שרוצה לראות מים בכמות הגדולה ביותר, שילך למדבר. בעיתוי מסוים הוא ימצא במדבר נחל שוצף ברוחב 300 מטר. רק במדבר יש גבעות מעולפות בחום של 50 מעלות ובחורף הן ייהפכו לגבעות ירוקות כמו בשווייץ. לפני שש שנים ישנתי מעל נחל דימונה. עליתי מהנחל לכיוון מערב על ציר שלא הכרתי. עמדתי על המצוק והסתכלתי לכיוון הנחל. הסתכלתי למטה בנחל וראיתי חסידה מתרוממת. ואחריה עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. מתחתי הן התחילו להסתובב בטבעות. עמדתי מעליהן על המצוק והן הגיעו לגובה שלי ועפו לידי במעגלים. מאות חסידות ואני יכול לגעת בהן. תוך כדי המחזה המדהים הזה עולה עוד טבעת של חסידות - מאות חסידות ענקיות. ואז טבעת שלישית. אמרתי לעצמי זה לא ייאמן. מוכרחים לצלם. אבל לא הייתה לי מצלמה, אז השתדלתי לבלוע את הכל בעיניים.

יש לי מנהג קבוע בטיולים. אני נועץ מטבע, בדרך כלל של חצי שקל, בכל עץ במדבר שיש לו אישיות וישבתי מתחתיו ונהניתי מהצל שלו. אני דופק את המטבע בגזע באמצעות פטיש, בכל פעם באותו מקום בעץ. כשאני חוזר למקום אני מוודא שהמטבע עדיין שם. ואני גם נותן לעצים שמות: האלה הנכה, האלה המסולעת, האלה יפה, השיטות התאומות וגם השופט - עץ אקליפטוס מדהים שעומד במקום מכובד, דווקא בצפון הארץ.

מתוך מדור "אהבה בניוטרל" הסוגר את גליון מאי 2007 של מגזין הרכב TheMarker Driver. המגזין החודשי צורף לעיתון הארץ ביום שישי ה18 למאי, וניתן לרוכשו בנפרד בדוכני העיתונים. גליון מאי הוא גליון השטח השנתי - ואין כמו חיים רכס כדי לצייר דמות ג'יפאי שונה מכל מה שהציבור הרחב - קוראי הארץ - מכירים.

באדיבות אתר הרכב של יואב קווה - www.kvishim.co.il