Close
  • מי אחראי לשבילי הקורדרוי?

    הדורים - פסים פסים לאורך שביל כורכר, שמטלטלים את הג'יפ ואת נוסעיו עד אובדן חושים (וברגים) הטרידו ג'יפאים מימים ימימה. למה זה מגיע לנו? (Photographs: )

    אוסטרליה, ארץ החלומות. בחורות יפות, דובי קואלה, קיץ בחורף, ואומרים שאם יש לך מקצוע אתה מקבל עם הנחיתה אזרחות + סלסלת שוקולדים. והכי חשוב – ארץ פתוחה וענקית, שבה הכבישים הם בכלל שבילים – גן עדן עלי אדמות עבור חובבי 4X4. אני חולם בהקיץ על לנדקרוזר או פטרול ישן, בו אסע כל היום באאוטבק (ככה הם קוראים לנגב שלהם), בלי לראות אספלט בכלל.  ואז קראתי קצת יותר, וגיליתי שמתחת לתדמית  גן העדן הג'יפאי מסתתר גהנום. אלפי קילומטרים של שבילי קורדרוי, עינוי סיזיפי לג'יפים ונהגים. החלטתי להשאר בארץ.

    קורדרוי??? כן, שבילי קורדרוי, אתם בטח מכירים.  בסוף מסלול מרהיב ומאתגר בנגב, לקראת  היציאה מהשטח, לפנינו שביל צבאי לבן וברור עד האופק. נגמר הטיול, זה כמעט כמו כביש.  חושך כבר, הילדים נרדמו, הידיים נרגעות על ההגה. ואז כל הרכב רועד. המשפחה מתעוררת. הסתימות יוצאות, החוליות דופקות, אם הייתם מרגישים כאלו רעידות במטוס – הוא היה גומר באדמה. אתם מאטים, וזה לא מפסיק. מאיצים, וזה נהיה יותר גרוע. חותכים ימינה, שמאלה, מנסים לברוח מהפסים הלבנים לרוחב הדרך. ואז זה נגמר, תודה לאל.  מזל שישראל קטנה - באוסטרליה, כך מספרים, זה יכול להמשך ימים!

    קורדרוי, הדורים בעברית, עינוי שברא השטן לג'יפאים. פסים פסים, גלים גלים, לרוחב שביל כורכר יפה ומתוחזק, שעל פניו היה אמור להיות נעים לנסיעה כמעט כמו כביש. הגלים גובהם לא גדול, הם אינם מכשול בשום מובן, ועדיין הם מטלטלים את הג'יפ ואת נוסעיו בעוצמה על-טבעית. איזה שד יצר אותם? למה? ומה אפשר לעשות נגדם?

    מאבק בין מכונית לשביל

    תופעת ההדורים נקראת באנגלית  washboard road – על שם אותו לוח עץ שסבתא השתמשה בו כדי לכבס בגדים.  התופעה הופיעה במאה העשרים,  כאשר מכוניות הפכו לפופלריות יותר ויותר. הגלים המחזוריים המטמטמים הופיעו על דרכים כבושות שהתנועה בהם עלתה,  בכל רחבי העולם. התופעה שיגעה אנשים עשרות שנים (ואת ג'יפאי ישראל יודעי-הכל עד היום) עד שבשנת 1963 פורסם המחקר המקיף והדפינטיבי במגזין Scientific American . מדען בשם קית' מאת'ר (Keith B. Mather,  בתמונה משמאל)  מאוניברסיטת מלבורן באוסטרליה החליט לפתור את התעלומה וביצע סדרה ארוכה של ניסויים.

    הוא בנה מתקן ניסוי סיבובי בעזרתו  גלגל גלגלים שונים, עם משקלים שונים עליהם, על משטחים ממגוון חומרים – חול, כורכר, אדמות שונות, אפונה גרוסה ואפילו סוכר. הוא שינה את קוטר ורוחב הגלגל, את לחץ האוויר, את המשקל המועמס, את קבועי הקפיצים והמרסנים שדימו את מתלה המכונית. הוא ניסה גלגלים מניעים ונגררים, והוא ניסה טווח גדול של מהירויות.

    מאת'ר גילה שהחל במהירות מסוימת, הגלגל מתחיל לנתר. גם כשמשטח הניסוי שוטח באופן מושלם, תמיד ימצאו בו פגמים זעירים שיגרמו לגלגל להתחיל לקפץ. מהקפיצה הזעירה הראשונה, הבלתי ניתנת להבחנה כמעט, הגלגל נוחת, ומשאיר במצע הדרך שקע חדש, אולי גדול יותר במעט. כשהגלגל הבא, של המכונית הבאה,  מגיע לאזור הוא כבר נפגש בשקע הגדול יותר, מנתר גבוה יותר, ויוצר מכתש גדול עוד יותר בנחיתה, וחוזר חלילה. וכך, גם לאחר כבישה מושלמת של הדרך, תוך זמן לא ארוך נוצרת תבנית של רכסים ועמקים, שמתפשטת לאורך הדרך, הולכת ומעמיקה את עצמה. תמיד ימצא הפגם הראשוני שיתחיל את סדרת הגלים – חריץ גשמים, מעבר בקר, צינור מים.  

    ההדורים מתפשטים לרוחב הדרך כי המכוניות לא עוברות בדיוק באותו מסלול, וכך נוצרים הקוים הברורים, שעם הזמן מתפשטים למלוא רוחב השביל, ככל שאנחנו הנהגים מנסים להמלט מהמרכז. התופעה בולטת בקרקע גרגרית ויבשה, מוחרפת  ככל שלחץ הניפוח בצמיגים גבוה, והיא תלויה לגמרי במהירות הנסיעה. במהירויות של עד 10 מייל בשעה (16 קמ"ש) התגלה שהיא לא משמעותית, אבל מי נוסע כל כך לאט על שביל כבוש היטב? וכך, כשאנו נוסעים במהירות ממוצעת של 40-50 קמ"ש וצמיגנו מנופחים בלחץ מתאים לכביש אספלט, אנו דנים את השביל לגורלו המר.

    תדירות ההדורים – המרחק, בס"מ, בין גל לגל – קבועה ואחידה, והיא מתאימה למהירות הממוצעת של כל מי שנסע בשביל לפנינו. כשניסע באותה מהירות, הקפיצות של הגלגלים שלנו יוגברו למקסימום, תופעה המוכרת בהנדסה בתור "תהודה" – זו התדירות הטבעית של מערכת המתלים (הכוללת את הגלגלים) ברכב שלנו.

    בסופו של דבר, כלי הרכב הקלים שנוסעים בשבילים דומים  והתדירויות הטבעיות שלהן  כמעט זהות (תדירות מערכת המתלים היא למעשה אופיין הנוחות של הרכב, וכל המכוניות מתוכננות סביב אותן תדירויות הנחשבות נעימות לנוסעים בני אנוש). הם גם נוסעים במהירויות דומות – וכך מגבירים את התבנית. דווקא בשבילים שבהם מגוון של כלים נוסעים – ג'יפים, משאיות כבדות, ורכב קרבי משוריין – התדירויות והמהירויות המאד שונות נוטות למתן את התופעה כי הגלים לא מצליחים להסתדר לתבנית אחת אחידה.

    יש מה לעשות בנדון?

    נו, אז מסתבר שהפרופסור האוסטרלי כבר פתר את חידת מקור ההדורים לפני 40 שנה... האם הוא גם מצא לה פתרון? לא ממש. כנראה שזהו גורלו של כל שביל כורכר שהתנועה בו מרובה. אם כל הנוסעים בדרך היו מקפידים על לחץ אויר נמוך בצמיגיהם, ועל מהירות נמוכה מאד – פחות מאותם 10 מייל בשעה – שבילי הקורדרוי לא היו מתקיימים. אבל זה לא יקרה. מה שנותר לנו לעשות, מלבד להקפיד על לחץ ניפוח כמה שיותר נמוך בצמיגים, פשוט מאד -  להחזיק את ההגה חזק ולתת בגז! משני טעמים – אחד, פשוט כדי לגמור את הסיוט כמה שיותר מהר. ושני – תופעת התהודה גורמת לכך שכשניסע במהירות הממוצעת, הסבירה, זו שנסעו בה כל אלו שבאו לפנינו - נרגיש את הרעידות במלוא עוצמתן, וגם נתרום את התרומה המירבית להתחדשות ההדורים. אבל ככל שנגביר מהירות ונתרחק מעבר לאותה מהירות תהודה, העוצמה קטנה משמעותית. נסו  בעצמכם (ובזהירות) - זה עובד.

    (מאמר קצר זה מלווה את ספר הטיולים האחרון של אבירם ברקאי, "הי דרומה לאילת")

    Untitled Document