מיצובישי האנטר 178 כוח סוס במבחן שטח

 "מה זאת הקקאמייקה הזאת שחונה ליד הבית שלך?" שאל אלי כשהחניתי את הטנדר הלבן והחדש מול ביתו. אלי הוא חבר ילדות, כזה שנגרר איתך כל השנים. אני זוכר איך כבר בגיל 14 אלי צמח והתרחב לגודל של מקרר, מה שגרם, באופן אוטומטי, לרוב הילדים לחוש יותר נוח להיות חברים שלו... לימים גדל אלי והתחיל קריירה מוצלחת בתחום קבלנות הבניין. האמת שרוב הלקוחות שלו לא יסכימו להגדרה "מוצלחת" אבל עם אלי כאמור לא מתווכחים.  

"זה רכב מבחן. טנדר חדש, צריך לכתוב עליו".

"אבל זה 'אנטר". אלי ממשיך את השיחה שאני רוצה למנוע - "הרכב הזה כבר שלוש שנים בשוק, מה נזכרתם עכשיו?"

אני לא יודע למה, אבל  אני מנסה להסביר: "זה חדש, חזק במיוחד -  178 כוחות סוס. לפניו היה רק 167,  ולפני-לפניו  היה דגם חלשלוש, רק 136."

"... כן, מה שלא תגיד. מתאים לי.  אני בדיוק צריך עזרה ממך דחוף להעביר כמה שקים..."

"מצטערת, לא יכולה," אני מנסה הומור. ברור לי בדיוק לאן זה מוביל, "אני עסוק..." אלי קוטע אותי בחדות: "אתמול בלילה גנבו לי את הF350 - שזה, אם אתה לא יודע, טנדר אמיתי -  ואני תקוע עם עבודה דחופה, אתה חייב לעזור לי. אני צריך את הקאקמייקה שלך לסחוב כמה שקים" - אלי לא חוסך במחמאות - "אולי עם מאה שבעים וכמה שאמרת סוסים היא תצליח להרים משהו!"

"זה רכב מבחן אלי, אני לא פועל שלך - אני בוחן טנדרים ראשי בג'יפולוג!"

"אז על אחת כמה וכמה, זה מבחן אמיתי. אם מיצובישי הביאו את הטנדר הלא-אמריקאי הכי חזק בשוק - שיוכיחו! "

יש משהו בהצעה שלו... אבל  לא, אין מצב! "שמע אלי, תתקשר ללקוח שלך ותגיד לו שאתה לא יכול לבוא. תספר שאבא שלך מאושפז, אירוע מוחי..." - "מה אני  נראה לך ילד? אבא שלי כבר מת ונקבר פעמיים עוד בשלב השלד!"

" אז למה לא לנסות את האמת? ספר שדוגרי, גנבו לך את הטנדר." - " כבר שרפתי גם את התירוץ הזה. כבר גנבו,  המשטרה החזירה, גנבו שוב, החזרתי מג'נין תמורת כסף...תאמין לי, הבית כמעט גמור, ולא מאמינים לי יותר לכלום. אתה קולט, לא מאמינים לי, לאלי-אמינות בע"מ!". הקרב אבוד.

אני מתעורר למחרת בשעת בוקר של פועלי בניין,  ומתייצב ליד הבית של אלי.  "מה זה החרא הזה?" - הוא בועט במדרגת הצד - "רכב שטח לא צריך כאלו, זה מיותר, טיפשי ונפגע כל כך בקלות." אני מהנהן להסכמה. אז מישהו קורא את מה שאני כותב, ועוד קבלן שיפוצים. אם אפילו הם לא רוצים את המדרגות הקוסמטיות המיותרות, אז בשביל מי היבואן טורח? אלי משלים סיבוב סביב ההאנטר. מתרשם במקצועיות. "לא שינו סנטימטר" הוא קובע. והוא צודק, עיצוב ההאנטר נשאר זהה מהיום הראשון - וטוב שכך. מרוב הזויות ההאנטר מעודכן, מודרני וסקסי, גם אחרי שלוש שנים. במה שעובד – לא נוגעים - הלוואי שכל יצרני הרכב יפנימו. הרכב מעוצב מהפגוש הקדמי ועד האחורי וזה כולל חזית כוחנית, דופן מעוקלת ואפילו ארגז מוקפד עם פנסים מעוצבים, אם כי הוא נשאר קטן ופחות שימושי משל המתחרים. הדלתות הקדמיות רחבות ונוחות לכניסה, והאחוריות הן היעילות והגדולות ביותר בסגמנט הטנדרים היפאניים. הכניסה והיציאה נוחות מאד ואפילו הישיבה על הספסל האחורי, נקודת תורפה בכל טנדר-דאבל-קבינה, נסבלת.

"מה זה החרא כיסאות האלו? אני נשפך מהם החוצה כמו מדה מתפלסת!" הוא מזיז את ישבנו קדימה אחורה על הכיסא. "תכתוב, תכתוב, ככה עושים מושב ברכב? אתה כותב על המושבים?" צודק. בעל מקצוע שיקנה האנטר לנסיעות כביש ארוכות, יום אחרי יום, מוטב שישאיר סכום קטן בצד למושב נהג תחליפי משופר.

אלי ממשיך לגעת, ללחוץ ולסובב כל כפתור על גבי הדש-בורד עם הטלפיים השעירות שלו. למרות גודלן אני לא מודאג.  עמידות הלחצנים, הכפתורים והפלסטיקה באופן כללי הוכחה כטובה אחרי שלוש שנים בשוק הישראלי. מיצובישי האנטר הוא רכב בנוי היטב, גם הראשונים שעלו על הכביש ממשיכים ליהנות משקט בתא הנוסעים וחוסן מצוין מצד הפאנל הקדמי של הקבינה. העיצוב פלסטיקי ואף זול למראה, אך המתגים נוחים לתפעול וברורים ביותר. כל נהג שיכנס להאנטר בפעם הראשונה יסתדר מהר מאד. לוח השעונים מינימאלי אך מספק,  ובמרכז הקונסולה המרכזית נמצא מסך מחשב רכב קטן,  המציג מידע שרובו מיותר אולם אני יכול להעיד מניסיוני שמספר הקילומטרים לתדלוק הבא מדויק. ברמת הגימור הגבוהה גם תצוגת הרדיו מופיעה על גבי המסך וחוסכת את הורדת העיניים נמוך יותר. מערכת השמע  היא באיכות סבירה אולם העדר מקום לרמקולים בעלי עומק הופכת את חווית השמע הפוטנציאלית למוגבלת.

 "תן, תן גז בסיבוב!" אלי קופץ ביציאה לדרך "נראה איך היא זורקת תחת!" אני לוחץ על הדוושה והמנוע נעור לחיים. אבל  במקום ההחלקה הצפויה ממנוע כל כך חזק וזנב כל כך קל אני מקבל הבהוב של נורה צהובה על לוח המחוונים. "מערכת בקרת יציבות", אני מסביר במומחיות. הסיבוב הופך להיות מהיר ומדויק ואלי נשאר מאוכזב. המערכת תמנע מנהג לא מיומן להיכנס למצבים מסוכנים - וזה מה שהרים כבר לפני שלוש שנים את ההאנטר לראש טבלת הבטיחות בקטגוריות הטנדרים. מי שבכל זאת רוצה לשחק - בשטח! - יוכל לנתקה בלחיצה. נוסף לאותה מערכת ההאנטר מצויד בלא פחות משש כריות אויר, וכמובן במערכת ABS. ארבע כוכבי בטיחות במבחני ריסוק עדכניים מוכיחים שהאנטר בהחלט עדיין הטנדר הבטוח ביותר - בעלי משפחות (וגם רווקים שאוהבים את החיים) - לתשומת לבכם.

 "תן גז בעלייה, יה נקניק!" אלי  דורש. "אני רוצה לראות איך הוא מושך". מנוע הדיזל נוהם בחדות, "טובבב!" הקבלן מחייך, "למרות שיש קטע כזה של לחכות רגע. כאילו הוא אומר לך שהוא גבר-גבר אבל בכל זאת דיזל". המנוע  מרגיש חזק הרבה יותר מהדגמים הקודמים, בזה אין שום ספק. השהית הטורבו עדיין קיימת אך המשיכה אמיתית. יציאה לעקיפה בכביש חד מסלולי הופכת גם היא לקצרה ובטיחותית. דריכה עם רגל ימין, המתנה קלה וההאנטר נורה לצד השני של הרכב הנעקף.

 "אם הוא באמת כל כך חזק," אלי מעלה רעיון אחרי כמה דקות של שקט מפחיד, "אולי נלך ראש בראש מול ההאנטר של מוטי החשמלאי?" אני מחליט להיצמד לגישת החנון המעשי שהביא אותי עד הלום - "לא עושה תחרות עם אף אחד, זה לא האוטו שלי."

 "בחיית אבוק? מוטי לא מפסיק לספר לנו איך קימבן לעצמו את ההאנטר הכי חזק בארץ, עם צ'יפ מסדרה מוגבלת במיוחד לבית המלוכה התאילנדי." הוא מושך את העפעף למטה בתנועה מוכרת, "אתה הולך לתת לו בראש ואם אתה לא עושה איתו תחרות, אני משאיר אותך פה." אלי כבר מחייג וקובע עם חבורת הזבל בכביש נטוש ליד אתר הבנייה. אלי מזניק וקצת לפני שמחט השעון עוברת את קו שמונים הקמ"ש מוטי כבר מריח אדי דיזל בתקן Euro-4. המספרים לא משקרים - ההאנטר החזק החדש, חזק-חזק, משמעותית יותר מהמחוזק הקודם.

 "חוכמה גדולה, הטנדר שלך ריק!" מוטי מתחיל בקו הגנה חדש -  " שלי מלא ציוד. אני בן אדם עובד, ואתה - פאראזיט הייטק".

 "תעמיס שקים ונראה לו," אלי מתגייס לטובתי. "לא יקרה," אני מצהיר. "נגמרו התחרויות, עזוב אותי בשקט. איפה העבודה?"

אלי מצביע על נקודה באתר: "אתה רואה את ערימת השקים? תעמיס אותם וזרוק במזבלה."

 "הגזמת!" אני מתחיל לאבד את הסבלנות, התכונה החיובית היחידה שלי, "זה רכב חדש, נקי, לא שלי - לא יכול להעמיס אותו בזבל." - "זה לא זבל! זה פסולת בניין. וחוץ מזה אמרת שזה טנדר - בשביל לסחוב זבל המציאו אותו!"

אחד הפועלים של אלי מצטרף אליי ואנחנו מתחילים לזרוק שקים של פסולת-בניין לארגז.  אני מתחנן בפניו שיזרוק בעדינות, זה אוטו ג'דיד ואני צריך להחזיר אותו מחר כמו שקיבלתי. הפועל מבין, פורש מהעבודה לעשן סיגריה ומשאיר אותי עם כל הערימה ועם הסכם ג'נטלמני: הוא לא יהרוס מצד אחד וגם לא יתאמץ מצד שני. אני נשאר לבד עם העבודה. סף ההעמסה של ההאנטר גבוה במיוחד, אני מגלה, מה שמקשה על העמסת השקים. מצד שני הארגז הקטן בקטגוריה מתמלא די מהר ואני יכול לחזור לקבינה הממוזגת... בזמן הירידה למזבלה אני מגלה פאן חדש שלא פגשנו בגרסאות הקודמות: האנטר קיבל בלימת מנוע. בניגוד לדגם החלש בו הנהג נאלץ לבלום לאורך כל הירידה, כאן אילוץ הגיר להילוך הנמוך ביותר ושילוב לLOW מייצרים אפקט מעולה של האטה. אפילו מצאתי עצמי מעביר את בורר הגיר להילוך שני כיוון שההתקדמות בירידה הייתה איטית מדי.

העלייה לעמדת השפוכת באתר הפסולת האזורי מאתגרת מעט את ההאנטר.  אני שוב משלב את תיבת ההעברה למצב LOW. ידית הטרנספר נוחה לתפעול וכמו שאני אוהב ניתן להרגיש את גלגלי השיניים משתלבים, פיזית. בדגם המפואר אין נעילת דיפרנציאל אחורית, למרבה הצער, אך הרכב כובש את העלייה ודומות לה סביב בעזרת מערכת בקרת משיכה שעובדת  היטב. כדי להתחמק לכמה שיותר זמן מהמשך העבודה (למדתי משהו כבר ביום הראשון שלי בענף הבנייה!) אני בוחר לחזור דרך השטח, בשבילים סלעיים שעולים ויורדים מהכרמל. שוב באה לעזרתי בקרת המשיכה ואני מוצא עצמי מדלג על פני מדרגות סלע ללא מאמץ. להאנטר מאפיינים טכניים ונשמה של טנדר-שטח, והיא לא השתנתה גם השנה. החיסרון הברור כבכל הטנדרים הוא סרח העודף האחורי המזכיר לנו את ההגדרה המילונית של זווית נטישה שוב ושוב. גם מדרגות הצד דורשות תשומת לב. בשביל המשובש חזרה לאתר הבנייה, כבר לא עמוס מאחור, אני מרוצה מאד ממתלי הרכב. הוא מרגיש רך ומתורבת יותר מהדגמים הקודמים (ואולי זו עייפות פועלים שאחזה בי כבר בשעה תשע בבוקר?). שיחת טלפון עם נציג מיצובישי מבהירה לי כי לא חל שינוי מהותי במתלי הדגם החדש, אולם אני משאיר את סימן השאלה כאן.  ב"מבחן התחת", שלי בכל אופן, מדורג ההאנטר החדש במקום טוב מאוד ואפילו מפתיע - טנדרים יפאניים, על קפיצי העלים האחוריים שלהם ללא משקל, הם באופן כללי מהמכוניות הפחות נוחות שיש.

אלי מכתיב לי  את הסיכום:  מיצובישי האנטר דקאר Hi-Ride, הטנדר החזק בקטגוריה, פודה את הצ'ק שלו בשוטף פלוס שישים. זה מאוחר, אבל לפחות רואים מזה משהו. כל דבר מעולה מלווה במשהו קצת פחות טוב. הוא חזק מאוד אבל עדיין סובל מאותה השהייה מעיקה בפתיחה. הקבינה שלו היא הידידותית ביותר למעט המושבים  הקדמיים הגובלים בעינוי סיני. בלימת המנוע מעולה אבל הילוך כוח עדיין ארוך ומהיר מדי לזחילת סלעים. לעומת דגמי השנה שעברה, ניתן לומר שמיצובישי שייפו קצת ועיגלו את הטעון שיפור. העובדה שתחת מכסה המנוע אכן מסתתרים 178 כוחות סוס מתגלה שנייה אחרי שמצפים ממנה אבל עושה את העבודה.

ואני? דעתי לא השתנתה.  מיצובישי האנטר הוא עדיין, לטעמי האישי, חביב הטנדרים. הכי נוח (למרות המושב), הכי בטוח, הכניסה מאחור הכי מרווחת ועכשיו הוא גם הכי חזק. בקיצור הכי פרקטי בקטגוריה בתור מכונית. מוטי החשמלאי ובעלי מקצוע שזקוקים באמת לארגז מרווח, צריכים לבדוק לעומק את ההתאמה לדרישות שלהם. 

(צילום: אבנר ברוך http://www.avnerbaruch.com)

מיצובישי האנטר דקאר "ראלי-ארט" 2009, נתונים טכניים