מפגש רנגלרים: ברוכים הבאים לעידן ה-JK

אני לא יודע אם אתם שמים לב, אם אתם מודעים למה שקורה כאן. אבל שינוי מוחשי מתחולל בנוף הג'יפאי של ישראל. כלים משופרים כמו שאנחנו רגילים לראות במגזינים צבעוניים ובאתרים אמריקאיים, והם כבר אינם רק נחלתם של מכונאים מקצוענים או חובבים, עם אצבעות מיובלות שבקצותיהן ציפורניים שבורות ושחורות מגריז, שבונים בחצר נבלות של סופות, סיקסים ודיפנדרים פליטי מכרזים למיניהם. לא. ה-SUV היפניים הגדולים זה עדיין לא זה, ואפילו קהילות הגמדים והאינדיאנים המאוד מכובדות לכשעצמן, לא מתקרבות למה שקורה בקרב בעליו הגאים של האייקון החדש – ג'יפ רנגלר JK.

שוק רכבי השטח השתנה בשנים האחרונות  ולא רק בישראל. למעשה, אין היום רכבי שטח אמיתיים חדשים בישראל, למעט ה-JK. נכון – יש ג'ימני, שכבודו במקומו מונח – אבל הוא בסיסי מדי, קטן וצנוע מכדי להפוך לבחירתו המועדפת של ג'יפאי ותיק ורובם נרכשים על ידי עכברי עיר מובהקים כרכב עירוני קטן עם "סטייל של ג'יפ", וטועמים שטח רק ביד השניה או השלישית. יש גם דיפנדר – כבודו במקומו ומוצק אפילו יותר, אלא שהוא יקר ונדיר בישראל ויותר מדי "טרקטורי" מכדי להפוך לפופולרי באמת. מעבר לעלויות הגבוהות, צריך לאהוב באמת את הדיפנדר, על אופיו הייחודי, יתרונותיו ומגבלותיו, כדי לחיות עימו ביומיום. זה גם מסביר את מספרן הזעום של יחידות חדשות שנמסרות ללקוחות פרטיים מדי שנה.

JK זה סיפור אחר. אוטו חדש עם כל הפוזה שבעולם ועם יכולת שטח בסיסית גבוהה ביותר שלא באה על חשבון ידידותיות למשתמש – איך שלא מסתכלים על זה, על הכביש מדובר בפרייבט אמריקאי בגימור עממי אמנם, עם לא מעט חסרונות וכמה בעיות פיניש שחלקן אפילו לא קלות, אבל עם כל היתרונות והפסיליטיז המקובלים – התנהגות כביש סבירה, גיר אוטומטי חלק ונעים, מנוע שקט וחזק, מזגן עוצמתי, חלונות חשמליים, מרווח פנימי מספק, מושבים סבירים בהחלט ותנוחת נהיגה טובה, מה שקשה לומר על ג'ימני ודיפנדר. ה-JK הוא מכונת שטח רבת יכולות שלא על חשבון שימושיות וקלות נהיגה יומיומית גם בידי האישה או הבן שזה עתה קיבל רשיון. מהרגע שמכשירי תנועה החלו לייבא את ה-JK באופן מסודר (ולא בהיחבא, כפי שעוללו לקודמו הנפלא, ה-TJ)  וסוכנויות הייבוא האישי צצו בעקבותיהן – עשו עלייה לארץ הקודש כמה מאות רנגלרים חדשים. אחרי הבאזז הראשוני של הכלי החדש שהפוזה המסוקסת שלו קרצה ללקוחות רבים שאינם ג'יפאים, (ואלה הבינו עד מהרה שלא מדובר בתחליף של ממש ל-SUV מצוייץ או למכונית סאלון מפנקת אלא ברכב שטח של ממש עם מעט מאוד פשרות) תפס לו הרנגלר את הנישה שלו - אוהבי הרנגלר הם ג'יפאים אמיתיים, ואך ורק ג'יפאים. בדרך כלל אנשים לא ממש צעירים אלא כאלה שכבר התבססו ויכולים להרשות לעצמם רכישת ג'יפ חדש (או מיד שנייה עם ק"מ אפסי בייבוא אישי). רובם ככולם חבר'ה מנוסים שלא מעט רכבי שטח עברו תחת ידיהם, ועם הרנגלר הגיעו לסוג של מנוחה ונחלה. סוג של "זה בדיוק מה שבאמת רצינו כל השנים האלה". ג'יפ חדש מהניילון שתהליך שיפורו והתאמתו נראה פתאום קל וברור – לא כמו עם הג'יפים הישנים, בעיקר אלה מתוצרת ישראל שלא בדיוק זהים ותואמים למקור האמריקאי ועבורם צריך לייצר, לאלתר ו/או להתאים את הכל מאפס, בתהליך ניסוי וטעיה ארוך, מתסכל, מלוכלך, ולא תמיד זול. הרנגלר JK הוא אמריקה בהתגלמותה – הקטלוגים של יצרני השיפורים בארה"ב מלאים עד להתפקע בממתקים עבורו, וכל מה שצריך זה רק לבחור, להזמין וכמובן להכניס את היד למעמקי הארנק ולקבל את רכב החלומות שנראה, נוסע ועובד כמו שצריך. בלי פשרות, לא אלתור ולא קומבינה. אנחנו מרשים לעצמנו לנחש שרובם כבר לא מפרקים ומרכיבים שום דבר בעצמם אלא פונים למוסכים ולסדנאות מתמחות. תגידו שזה יקר? אולי. אבל היי – כבר אמרנו שלא מדובר בזבי חוטם ו/או בתפרנים שמגרדים שקל לשקל כדי למלא את מיכל הדלק הבא או הצליח לבצע כהלכה את הטיפול התקופתי הבא, אלא באנשים מסודרים באמצע החיים שיכולים ויודעים היטב מה הם רוצים, נכון?

כמה נציגים של הז'אנר החדש התאספו בצהרי יום שישי ביער בן שמן, ל"פרלמנט" קטן על אבטיח צונן שנשחט בו במקום, עוגיות וקפה. הכלים, כולם מדגם אנלימיטד אוטומטי, מחכים בצד, נוצצים כמו שרק ג'יפ חדש יכול. כן, הם מתנצלים שבדרך כלל הכלי מלוכלך והם רחצו אותו רק לכבודנו. בטח. אחד מהם  אפילו טרח למרק את הרנגלר שלו בשכבת ווקס מבהיקה, משהו שאנחנו בז'אנר הג'יפים החבוטים בני 15 מיד שמינית, לא ממש מכירים בין מקלחת שנתית אחת לזו שאחריה וגם זה רק בתנאי שיורד גשם... איך שלא נסתכל עליהם – רנגלרים משופרים נראים מאוד גדולים ומאיימים. סופה ארוכה מדור ראשון על צמיגי 31 מרגישה לידם כמו סמוראי – כולם  גבוהים, ארוכים ומרשימים, וכן - משופרים ברמות שונות, מה-MILD של איציק, ועד ל-WILD אקסטרה-אקסטרה של צפריר, שטיפוסים סביבתיים-אקטיביסטים היו מתפלצים למראהו.

כרגיל במפגשי ג'יפאים, (וכאן בעלי רנגלר עדיין לא שונים מבעלי דיפנדר, סופה, סמוראי או פג'רו) – מתחילים סיפורי גבורות, עבירויות, מסעות וטיולים, ואיך לא – קיטורים. קיטורים על המשטרע שמסתבר שכבר למדה את נושא הרנגלר ואת התרבות המתפתחת סביבו, ומציקה בדרכים גם לבעלי ג'יפ אמריקאי חדש מהניילון.... קיטורים על משרד התחבורע שלא מאשר שיפורים שאפילו היצרן בארה"ב בכבודו ובעצמו נותן להם גושפנקא רשמית, קיטורים על פקחי הרשט"ג שתופסים בעלות על שטחים פתוחים ולא נוהגים במטיילים בהגינות... ובמפתיע, גם קיטורים על הג'יפ האהוב שלהם שזוכה ללא מעט קיטונות של ביקורת והקנטות, מהסוג שרק מי שבאמת אוהב ומעריך את המכונה ומכיר אותה לעומק, יודע ויכול לומר בלי בושה. כולם מקטרים על גג הפיבר הפריק – חם להם מדי בקיץ בתוך הרנגלר, כל כך חם, שאפילו המזגן המקורי (שתאמינו לי, מהפוזיציה של סופה, הוא חזק ורב עוצמה על פי כל קנה מידה!) מתקשה לטענתם להתגבר על הבעייה בפרק זמן סביר. פתרונות שונים ומשונים לבעייה מדוסקסים תוך כדי בליסת האבטיח – כולם מפונקים מכדי לוותר על המיזוג לטובת רוח בפנים ואבק השבילים, ומסכימים שלא יפרקו אי פעם את הגג, ועל כן נמצאים בתכנון כל מיני סוגים של ריפוד ודיפון בולעי חום. במין השלמה עם הגורל שמזכירה אבא גאה לילד שובב ובעייתי פה ושם, הם לא מתביישים לספר על אכזבה מסויימת ממומנט המנוע, על איכות גימור נמוכה, על רעשים וקרקושים, על תקלות קטנות פה ושם ואפילו על השפעות השיפורים על חיי היומיום עם הרכב על הכביש. קיימת כאן הסכמה כללית שגם קיטי המתלים הייעודיים והיקרים ביותר מתוצרת יצרנים אמריקאיים מובילים, עדיין לא מצליחים לשמר את התנהגות הכביש הטובה של הרכב המקורי. צפריר, המשופר ביותר שבחבורה ואיש מקצוע בתחום – מסביר על חשיבות הצורך בכיווני פרונט מדוקדקים בג'יפים המשופרים האלה לאחר התעסקות ושינויים כה עמוקים במערכות המתלה שלהם, עד כדי סכנת נפשות של ממש במקרה של חפפנות וקמצנות בעניין החשוב הזה. ועם כל הביקורת – עיניהם נוצצות כשהם מדברים על הרנגלרים האלה שיש בהם את אותו משהו שרכבי השטח החדישים, הפלסטיקיים והמנוכרים, איבדו כבר מזמן – אופי.

האופי המאצ'ואיסטי זה של הרנגלר נוטף מסביבו גם במצבו המקורי, שלא לדבר על הכלים המשופרים, והוא מאחד סביבו את המעריצים הללו שלו. יש להם גאוות יחידה בלתי מוסתרת שמתבטאת לא רק באתר משלהם ברשת - בכל מפגש הם חונים ביחד בצד, בחבורה שמהצד נראית ספק אליטיסטית ספק סגורה, לא ששים להתערבב ב"פשוטי העם" – הג'יפים הלא-מקוריים מתוצרת ישראל, בטח שלא בכלים יפניים, קוריאניים או בריטיים... למרות שעד לא מזמן כלים כאלה ממש היו בבעלותם.

המבוגר בחבורה שהתאספה ביום שישי הוא איציק, בעליו של רנגלר X בצבע ירוק-בקבוק. הותיקות שלו מתבטאת בפז"מ נכבד על כמעט כל דגם של רכב שטח שאי פעם נמכר בישראל, החל בלאדה ניבה וכלה בטויוטה פראדו שהוא מחזיק כיום לצד הרנגלר. אבל הרנגלר זה הדבר האמיתי מבחינתו. איציק לא משתייך לז'אנר האקסטרים אלא מטייל "שפוי" כהגדרתו – ולצורך זה הרנגלר הכמעט סטנדרטי שלו מספק את הסחורה מעל ומעבר. "כמעט סטנדרטי" אומר שהוא מייצג נאמן של רוב הרנגלרים השפויים בישראל - מיגונים לכל אורך הגחון, הגבהה מתונה וחוקית לגמרי של 2.5 אינץ' (בולמי בילשטיין וקפיצי אייבך), צמיגי BF-AT במידה המקורית (R16245/75). עם נעילה אחורית ומערכת בקרת משיכה יעילה כצידו סטנדרטי מהיצרן, האוטו עובר באלגנטיות בכל מקום שהוא צריך ורוצה, הוא ממש לא צריך יותר מזה.

גדי כן צריך יותר מזה. הרזומה שלו בשטח מתחיל ביונדאי טוסון – אבל חיידק השטח גרם לו להיפרד מהר מהצעצוע לטובת ניסאן פאת'פיינדר ששופר ושופצר כהלכה והתגלה כאכזבה – הן מהאמינות שלא עמדה בשום יחס לציפיות ממותג יפני בעל מוניטין, והן מהתייחסות היבואן, וגם הרומן הזה נגמר מהר לטובת הדבר האמיתי – רנגלר ספורט בצבע ירוק-בקבוק, כאן כבר על בולמי FOX בעלי מיכל קירור חיצוני וקיט 3.5 אינץ' של רוביקון-אקספרס שמפנה את המקום לצמיגי BF-MUD במידה 265/75 (32') על חישוק הברזל המקורי. הרנגלר הזה מאובזר במיטב הקטלוג של בולסטר – שנורקל ייעודי ל-JK,כננת 12,500 ליברות על פגוש מתכתי מזוות ונעילת דיפרנציאל קדמית פניאומטית. מה קרה? בקרת המשיכה המקורית לא מספיק טובה? לדעתו של גדי יש מצבים בהם הוא מעדיף דיפרנציאל נעול לחלוטין (ככה גם חושב יצרן הג'יפ, שמצייד את דגם העל – רוביקון – בנעילה קדמית נשלטת). גם כאן הגחון ממוגן לכל האורך, אבל יחסי ההעברה הסופיים נותרו מקוריים, וכדי להקל על מנוע ה-V6 העצל במלאכת שינוע הכבודה על גלגלים גדולים מהמקור, פינק אותו גדי בצ'יפ למערכת ניהול המנוע ובמערכת פליטה קומפלט, מסעפות ועד קצה אגזוז, מתוצרת BANKS, שכולם ביחד תורמים לא מעט מוטיבציה מבורכת לאורווה שמתחת למכסה המנוע.

אצל מתי, הרנגלר האדום-מטלי הוא אהבה גדולה.האמת? רואים. העיניים שלו מצועפות כשהוא מדבר על הג'יפ, ועל הווקס שנמרח בנדיבות כבר סיפרנו... ככה שאנחנו לא מופתעים כשהוא משחרר מדי פעם הצהרות בנוסח "לא מחליף אותו בחיים".... רוב האנשים שאני מכיר לא יהיו מוכנים להתחייב ככה אפילו כשמדובר באישה החוקית... הרנגלר הזה מאובזר בכננת, צמד פגושים של "גלובאל-שילד" ובמדרגות צד של אוברלנד, קיט 4.5 אינץ' של רוביקון-אקספרס ובולמי FOX, צמיגי BF MUD בקוטר 33' על חישוקי סגסוגת 16' של פרוקומפ, מיגונים מחרטום עד זנב. המנוע קיבל את מנת הסטרואידים שלו בדמות צ'יפ ומסנן אווירK&N  בקופסת האוויר המקורית, ומתי לא התעצל והחליף גם את יחסי ההעברה בדיפרנציאלים ל-4.56 ואת הציריות הקדמיות למחוזקות. נעילה קדמית? כרגע אין צורך, מתי דווקא מרוצה מאוד מהנעילה האחורית וממערכת בקרת האחיזה המקורית, מה שקשה לו לומר על המוט המייצב המתנתק חשמלית. המערכת לא אמינה די הצורך לטעמו, פועלת רק ב-LOW ועד מהירות של 40 קמ"ש... מה שמסביר את קיט הניתוק המהיר הידני  (ומכיוון שהמוט מנותק כמעט תמיד, גם את הטענות בדבר התנהגות כביש לא מהוקצעת...)

הרנגלר השחור של עמית פחות נוצץ ויותר חבוט. כאן מדובר על ג'יפ שעובד קשה בשטח, ובבעלים שלצד הערכה רבה ליכולותיו, לא חוסך ממנו גם ביקורת. הרנגלר החליף אצלו דיסקברי 3, ועמית מקטר על האיכות הכללית הדי נמוכה, על רעשים ועל חלקים קטנים שנושרים, ומודה שהירידה באיכות החיים ובפינוקים עדיין לא קלה לו. מצד שני, אין לו ספק שהדיסקו 3 לא היה שורד בשלום את משחקי העבירות שהרנגלר הזה אוכל במנות גדושות. גם כאן נמצא קיט 4.5 של רוביקון אקספרס על בולמי FOX וציריות מחוזקות לסרן הדנה 30 המקורי שמלפנים – על צמיגי הנקוק דיינה-פרו MT בקוטר 35' ועם נעילה קדמית של ARB הסרן הזה כבר גבולי וכל חיזוק בהחלט יתקבל בברכה. לטובת מערכת ההיגוי שנאלצת להתמודד עם צמיגים כה גדולים, הותקן גם בולם הגה של FOX . יחסי ההעברה עדיין מקוריים וארוכים מדי ועמית השלים עם התגובה העצלה של הרכב – והוא עוד מתכנן לעבור לצמיגי 37... צפריר דואג להזכיר לו שגם דנה 30 מחוזק למשעי יתפורר מעומס של נעליים כל כך גדולות ושתידרש החלפה לסרן דנה 44 של רנגלר רוביקון, ועמית לא נראה כמי שממש נבהל מהבשורה הזו...

ואז אנחנו מגיעים לדובדבן שעל הקצפת, לג'יפ האקסטרים הפראי ביותר בחבורה – הרוביקון האדום של צפריר. צפריר, הבעלים של "צמיגי שטרק" בנס ציונה - קומפלקס של צמיגייה, מכון לכיווני פרונטים ומוסך מורשה שמתמחה ברכבי שטח - מכיר היטב את תרבות השיפורים כי הוא מגיע מהצד הטכני-מקצועי של עולם הרכב והג'יפים, והרוביקון הזה אינו הג'יפ המשופר מאוד הראשון שלו.  קדמו לו טויוטה 4-ראנר משופר מאוד עם הסבה לסרן חי מלפנים, וטנדר טויוטה היילקס משופר מאוד-מאוד שכלל צמיגים גדולים, מתלים עצומי-מהלך, דאבל-טרנספר ועוד סוכריות שלטענת צפריר הפכו את טנדר העבודה הצנוע לרכב השטח העביר ביותר שהוא הכיר אי פעם, אפילו קצת יותר עביר מהרוביקון ההיפר-משופר הזה. הקביעה החד-משמעית הזו שלו, הגעגועים והערגה להיילקס ההוא, קצת מפתיעים כשהן מגיעים ממי שמחזיק ברנגלר הכי משודרג בישראל נכון להיום. ויש לצפריר הסברים טכניים למה זה כך, כמו גם למה להיילקסים החדישים יותר בעלי מתלה נפרד מלפנים אין שום זכות קיום לדעתו - והוא מוכן לפרט ולהסביר את משנתו הסדורה בכל רגע נתון, לכל מי שרק מוכן לשמוע.

ואם הטויוטה היה כל כך מדהים, למה המעבר לרנגלר? כי הדרך עד לשטח ובחזרה ממנו בהיילקס אינה מפנקת בלשון המעטה, ויהיה זה ההיילקס המשופר והמשודרג ביותר. ההיילקס איטי, קשה, לא נוח. הדרך לטיול ארוך ובחזרה פשוט מתישה – "תנסה אתה לעלות כל עליה ארוכה, כמו מהערבה לכיוון דימונה למשל, עם גז בריצפה בהילוך ראשון-שני כל הזמן" לפעמים אפילו ב-LOW.... ברנגלר המפנק אתה בכל זאת יושב בנוחות ולא כמו בסובארו ליאונה 82', ומושך אותך קדימה מנוע V6 שקט עם יותר מ-200 סוסים, החיים על סיפונו באמת נראים אחרת ולא על חשבון יכולות השטח.

ויכולות שטח פנומנליות עמדו בראש מעייניו של צפריר כשרכש את דגם העל של הג'יפ – את הרוביקון. היבואן הרשמי, חברת מכשירי תנועה, מסרבת מסיבותיה היא לייבא את הרוביקון ללקוחות פרטיים גם בהזמנה מיוחדת (עבור צה"ל, שהזמין כמה עשרות חתיכות עבור קצינים הסובלים ממגבלות פיזיות, דווקא כן יובאו כאלה, מעניין מאוד) מה שמאלץ את המכורים לעשות זאת ביבוא אישי. יש לזה יתרונות וחסרונות, אבל אין חולק על עלויות זולות יותר בעשרות אלפי שקלים שמשאירות תקציב גדול יותר לשיפורים... ושיפורים מרחיקי לכת הם הסיפור של הרוביקון האדום הזה, שהנשימה נעתקת כשפוגשים בו – ג'יפ ענק, כמו שרואים רק במגזינים כמו FOUR-WHEELER, כמו באמריקה.

כדי לקבל את יכולות העבירות שהוא התרגל אליהן מההיילקס המיתולוגי ההוא צפריר הלך על "חבילת השטח" האולטימטיבית. קיט מתלים EXTREME DUTY של רוביקון אקספרס לא רק מוסיף לו מעל 5 אינצ'ים בגובה, אלא הוא גם היחיד שבחבורה עם זרועות ארוכות (LONG-ARMS) שלמרות שלא מדובר בקיט בולט-און אלא בכזה שמצריך שינוי תושבות והתקנה מקצועית באמת, זו תצורת המתלה הנכונה ביותר, שמקטינה את ההשפעותעל התנהגות הרכב ביומיום למינימום (בתנאי שהמוט המייצב שגם כאן כבר לא חשמלי אלא מתנתק ידנית, יהיה מחובר) כדי להתמודד עם מידת צמיגים כה גדולה (37/12.5) לא רק הוחלפו חישוקי ה-17' של הרוביקון לחישוקי סגסוגת מסוגננים ורחבים, ולא רק נוסף צ'יפ למערכת ניהול המנוע שמוסיף משהו כמו 20 סוסים צנועים, אלא גם שונו יחסי ההעברה בצמד סרני הדנה-44 המחוזקים ליחס עמוק באמת - 5.13:1. בין הגיר האוטומטי לטרנספר הותקנה מערכת זחל של "רובי-קראולר" (מתאימה לכל רנגלר JK, שהמבנה הייחודי שלו עם מתאם מקורי בין הגיר לטרנספר, מאפשר התקנה כזו ללא שינוי באורך רכבת-ההינע ועל כן גם לא  נדרש כל שינוי באורך גלי הינע) שהיחס הנמוך שלה – 2.72:1 מתווסף למכפלת הילוך הכוח 4:1 המקורי וליחסי ההעברה הכוחניים בסרנים, ומתקבל כאן יחס זחילה איטי להדהים שמאפשר לרנגלר האדום לטפס על מדרגות סלע עצומות בגודלן בסל"ד סרק ובקצב איטי ונשלט באמת – קובית גומי אחרי קובית גומי, מילימטר אחרי מילימטר. באותם מקומות בודדים באמת שהג'יפ לא יעבור בכוחות עצמו, תיחלץ לעזרתו כננת וורן POWERPLANT אימתנית. בנוסף לכל אלה נמצאים בג'יפ הזה כל שאר הדיגומים ה"רגילים" כמו מיגונים, פגושי מתכת, מנשא אימתני לגלגל רזרבי שיתמודד עם גלגל 37', שנורקל עם קדם-מסנן, מכשיר קשר, ועוד ועוד – תזרקו כל סוג של שיפור או שינוי או דיגום שעולה על דעתכם ותהיו בטוחים שהוא נמצא כאן. צפריר מודה שהוא בעצמו כבר לא זוכר את כל הרשימה ובמהלך שיחתנו הוא נזכר בפרט זה או אחר שפרח מראשו קודם וצץ פתאום. וכן – אחרי הכל הוא לא ישכח להזכיר שוב שההיילקס שלו היה יותר עביר....

סוף היום, האבטיח כבר חוסל, כמו גם העוגיות והקולה ושלושה סיבובי קפה. עוד מעט גם מתחיל שידור חי מהמונדיאל וצריך להזדרז. עמית מקבל טלפון מהבית ונאלץ לפרוש מוקדם, ושאר הרנגלרים מתייצבים לצילום קבוצתי על סוללת העפר בבן-שמן. פעם, לפני שנים, אחד מכתבי הרכב הותיקים בישראל, שאינו דווקא שועל-שטח, קרא לסוללה הזו "קיר המוות". מאז עברו הרבה צמיגי שטח על הסוללה ונפרצו בה נתיבי טיפוס בדרגות קושי שונות. רק המדרגה שבאמצע נותרה באמת מפחידה כתזכורת למה שהיה כאן פעם, וכדי לקבל פרופורציות, במפגשי האינדיאנים והסוזוקים האחרונים, היו שחירפו נפשם בנסיונות דרמטיים לטפס שם. חלק הצליחו, הרוב לא, כמה ציריות נשברו, ואחד אפילו התהפך על צידו. אבל היום, על סיפון הרנגלרים המשופרים, המדרגה הזו אינה יותר מאשר מטרד קל. הם פשוט מהלכים לאיטם מעל למדרגה בסל"ד סרק כדי לתמרן לפוזות שאסף מבקש מהם. בשקט, בלי פרפורי צמיגים, בלי דרמות. המדרגה הזו  לא מדגדגת אפילו את תחילת קצה המגבלות שלהם, ואני עדיין מתכוון לשלישיית הרנגלרים ה"רגילים"... כי הסופר-רוביקון האדום באמת לא סופר מכשולים כאלה. והאמת היא שמהצד זה אפילו נראה קצת משעמם. הם מתמרנים לכאן ולכאן, וכמו אותם קצינים גיבורים שהילכו עלינו אימים בתחילת השירות הצבאי, אני שם לב שתמרות האבק, אותו אבק מתאבך שמעלים הצמיגים – פשוט לא נדבקות אליהם, לבני האלוהים. אם ירצה אותו אלוהים – שאחרי תצוגת התכלית הזו אני פשוט משוכנע שבטח גם הוא נוסע בג'יפ רנגלר JK משופר - עוד כמה שנים יהיה ג'יפ כזה גם אצלי.