פורום ג'יפולוג 4X4 - פיצ'ר מצולם - טרופי טראק של צוות סרטינה

דברים טובים צריכים זמן כדי להבשיל ולהשתבח. וזה נכון למכוניות מרוץ כמו לנתחי בשר מובחרים ויינות משובחים. "מכונית שרירים לשטח" (Muscle-Car) הוא התיאור הקולע ביותר לטנדר המרוץ של צוות סרטינה המשלים את עונתו השנייה בליגת באחה ישראל, וסוף-סוף אפשר לברך על המוגמר ולאמר הלל על תהליך הבנייה שהושלם. התוצאה מרשימה בעליל. עכשיו נשאר ללירן ואייל להביא גם את התוצאות החשובות באמת, מול השעון והתחרות הקשה, בשטח. (תצלומים: גלעד ארצי. וידאו: צוות סרטינה)

צוות שעוני CERTINA, לירן סברוב ואייל אפרתי, הוא אחד הצוותים הוותיקים והמתמידים בסצינת הראלי-רייד הישראלית. מה שהתחיל לפני שנים רבות עם פאג'רו Q קצר, המשיך למוטציה על בסיס טנדר GMC סונומה. בהתחלה זה הספיק כדי להיות פייבוריטים וגם לנצח, אבל מירוצי הראלי-רייד בישראל עלו כיתה, הסונומה (כך כך שנות ה90...) התעייפה, ולירן ואייל הבינו שהעתיד של הספורט טמון במכונות מירוץ ייעודיות, בנויות מהיסוד, בדמות Trophy Truck אמריקאי, ולא בגרוטאה של טנדר בינוני שנאנס לשמש כמכונית מירוץ, משודרג ככל שיהיה.

לירן ואייל הגיעו לשלב בניית רכב מירוצים חדש מעמדה עליה רוב צוותי המירוצים בארץ יכולים רק לחלום – עם חסות אמיתית, ארוכת טווח, של מותג שעוני "סרטינה", התומך בצוותי ספורט מוטורי בעולם הרחב (כולל קבוצת פורמולה 1). הם עדיין נדרשו להשקעה נכבדת מעומק המכנסיים, אבל היו נחושים ללכת עד הסוף ללא פשרות. לבנות רכב מרוץ בישראל מאפס זה דבר אחד, קשה כשלעצמו. לתכנן אותו נכון מהתחלה, מדף נייר חלק, זה עניין אחר לגמרי. כאן באתר ג'יפולוג נולד השידוך עם נמרוד מלר, שלקח על עצמו את המשימה בכיף גדול, וכולנו עקבנו אחרי התהליך בשרשור הפרויקט שרץ בפורום הבונים במשך השנים האחרונות. השלדה והמתלים שתוכננו על ידי נמרוד לפרטי פרטים נבנתה ביד אומן על ידי ואדים דבריצני, רתך שריון מומחה, במפעל המתכת בינות-טופז בקריית שמונה, תודות להירתמותו לפרויקט של יוסי בלובשטיין בעל המפעל, חובב מוטוריקה מכל סוג. השלדה המתגלגלת הושלמה על ידי הצוות בעזרת רבים וטובים, התוצאה הכמעט מוגמרת – שילדה נוסעת, מאובזרת ובתכל'ס מוכנה לזנק לתחרויות כמות שהיא, הוצגה לקהל לפני כשנתיים והצוות החל להשתתף במירוצים וללמוד את הרכב החדש.

ההתחלה, כמו כל ההתחלות, לא היתה קלה. מחלות ילדות שכללו התחממויות, יחסי העברה לא מתאימים וכיולי מתלים, השפיעו לא במעט על הביצועים שהיו די פושרים. אבל לירן ואייל ידעו שכל זה זמני וייפתר – הבסיס והפוטנציאל של האוטו גדול ומבטיח. בנוסף – עמד בפניהם האתגר הויזואלי. יש כאלה שאוהבים את מכוניות המירוץ במראה העירום, שילדי, מכאני לגמרי. אבל התוכנית היתה לעטוף את השלדה במרכב פיברגלס בסגנון אמריקאי שללא ספק ייראה אסתטי ומושך הרבה יותר, משום שכבר אין ויכוח על העובדה שמכונית מירוץ צריכה לא רק להיות מהירה ואמינה, אלא גם להיראות טוב, כי אוטו יפה מושך את עיני הצופים ועדשות הצלמים, ופשוט יצטלם יותר, ייתן יותר חשיפה לספונסר שלו. וכשהוא גם יתחיל לנצח – הכל יהיה טוב.

כמקובל באמריקה, מרכב הפיברגלס מגיע בחלקים אותם מתאימים ומחברים לשילדה. כאן מדובר במרכב דמוי טנדר מסדרה F של פורד דווקא... אז מה אם המנוע הוא בכלל מתוצרת שברולט? מה שחשוב זה שהמרכב פשוט יפה. כבר בחוצה-ישראל האחרון, כשהמרכב היה צבוע עדיין בצבע היסוד הגולמי האפור, אפשר היה לראות שמדובר במכונה שנראית טוב. אבל היום, כאשר אנחנו נפגשים בשטח לפנות ערב, וצוות הסיוע פורק את הרכב מהעגלה, אנחנו רואים לראשונה את הרכב במלוא הדרו, משוח באדום-שחור-לבן לוהטים, לאחר שעבר בהצלחה את הבדיקות הטכניות וקיבל כבר את מספר השילדה 10005 המאשר את חוקיותו ו"תקניותו" לפי דרישות חוק הספורט המוטורי, ולקראת קבלת מספר אפור רשמי. מדובר באחת ממכוניות המירוץ היפות והמרשימות ביותר שנוצרו בישראל, ומה יש להוסיף? התמונות מדברות בעד עצמן.

אז מה יש לנו פה מתחת לפיבר? המימדים הכלליים לא עצומים למעט מימד הרוחב. תא הנוסעים מרווח ואוורירי, רחב מאוד ונותן תחושה של פרייבט אמריקאי. לוח המחוונים הפשוט והשטוח בנוי היטב ונעים לעין. כמקובל בטרופי-טראקס אין כאן שמשה קדמית - כדי שהצוות לא יאכל ליטרים של אבק, הם משתמשים בקסדות סגורות מדוחסות-אוויר (סידור מדהים חברים – פשוט, נוח ונעים. וכשלנהג ולנווט נוח ונעים, הם נשארים מרוכזים וערניים לאורך זמן, ופוטנציאל המהירות בהתאם). למרות המימדים המרווחים, צירוף המילים "נוח ונעים" נגמר כאשר מנסים להידחס למושב הנהג. לירן כבר לא ילד, אבל בהחלט נראה כזה – הוא רזה ונמוך קומה כראוי ל"ג'וקי" של סוס מרוצים גזעי, ועמדת הנהג תפורה סביב מידותיו. הנווט אייל אפרתי שאינו ענק, בקושי מצליח להידחס אל מאחורי ההגה. 190 הס"מ על 100 ק"ג שלי? אין סיכוי בעולם... כמה חבל שאיני יכול לנהוג. חלל הנווט לעומת זאת מרווח בהחלט, ואני שמח להסתפק בו הפעם.

קצת לפני תא הצוות מונח המנוע, במבנה קדמי/מרכזי לטובת חלוקת משקל מדויקת. נכון להיום זהו עדיין סוס העבודה האמריקאי האלמותי – V8 "של פעם" מברזל, בנפח 350 אינץ' מעוקב (5.7 ליטר) מתוצרת שברולט, מוזן בקרבורטור 4 לועות, משודרג במתינות על מנת לשמור על אמינות טובה. לירן מעריך את ההספק בכ-350 כ"ס. לא מעט אבסולוטית, אבל לא מספיק מול מנועי ה-V8 אלומיניום המודרניים והחזקים בהרבה של המתחרים. נכון שאפשר לסחוט מהמנוע הותיק/עתיק הזה הרבה יותר סוסים, אבל ללא ספק זה יבוא על חשבון אמינותו.

מאחורי המנוע מותקן גיר אוטומטי 4L80E סטנדרטי של GM כמוהו ניתן למצוא בדורות הקודמים של המסחריות הכבדות של GM – סילברדו, ואנדורה, סוואנה ודומיהם. מדובר בגיר 4 מהירויות Heavy Duty משודרג בשני מצנני שמן, בעל שליטה ידנית לגמרי באמצעות בורר מרוצים מתוצרת ART-CARR. הגיר מעביר את הכוח לסרן אחורי דנה 70 מחוזק, נעול בספול (שרק לאחרונה עבר החלפת יחסי העברה לקצרים במיוחד – 5.89:1) כדי לסחרר מהר את הצמיגים במידה 35/12.5 על חישוקים בקוטר 17' (וכאן לירן ואייל מדגישים את התמיכה רבת השנים של י.מ. צמיגים ברמת גן) שלכבוד מסלולי הדיונות של צאלים הדורשים נסיעה בלחץ אוויר נמוך, יוחלפו בחישוקים נעולי בידלוקים בקרוב.

מערך המתלים הוא הלב של מכונית מרוץ לשטח. ארבע זרועות ארוכות ומוט מייצב מחברים את הסרן האחורי לשלדה, כשהגלגלים הקדמיים תלויים על מתלה נפרד ארוך מהלך במיוחד. הכל נתמך על יחידות קויל-אובר המורכבות מקפיצי אייבך (קפיץ עיקרי קשה וקפיץ עזר רך וקצר מאד לטובת גיהוץ מהמורות קטנות) על בולמי בילשטיין 9100 בקוטר 2.5 אינץ', ולצידם בולמי מעקפים (Bypass). מהלך הבולמים מאחור 18 אינץ', מלפנים 14 אינץ', ובנוסף מותקנים גובלי מהלך (במפ-סטופים) הידראוליים, של בילשטיין גם הם. מסתבר שעד היום המתלים הללו היו רכים מדי וגרמו לרכב לסגור מתלה מוקדם ולגלגל חזק בפניות. לאחר חוצה ישראל האחרון עברו כיול מדוקדק ע"י הדר במעבדת הבולמים של "אספיר". במסגרת הכיול הנ"ל הוקשחו הבולמים בצורה משמעותית והקפיצים הוחלפו על מנת להגיע לתוצאה הסופית המרשימה אותה אנו חווים היום.

"שביל הבאמפים" נמתח מכביש 4 מזרחה, בסמוך לאור-עקיבא. הוא לא מאד ארוך, אבל מאפשר לנהגים בעלי ביצים מטיטניום באותן מכוניות מוכשרות שיודעות לנסוע מהר בשטח, לתפוס "זמן אוויר". לא מזמן נהגנו כאן על ה"טופי-טראק" של עידו כהן, והתפעלנו מיכולת הניתורים באוויר של הממזרתה הקטנה , אבל היום אנחנו כאן עם מכונית מירוץ אמיתית - טרופי טראק בגודל מלא.

אני יודע מה מצפה לי. ולכן אני מקפיד להתאים את ריתמות המושב למימדי הגוף שלי, ש"קצת" יותר גדולים מאלה של הנווט הקבוע. אייל אפרתי שבדרך כלל מאייש את המושב הימני, הפעם על ההגה. "אתה מפחד?" הוא שואל אותי. אני עונה שאין מצב - עוד אחת מהשריטות שלי - העובדה שבגיל 45 אני עדיין לא בוגר מספיק בנפשי כדי לדעת מתי באמת צריך לפחד ממהירות לא הגיונית בנסיבות של שום עניין... "טוב," הוא מפטיר, ואנחנו מתגלגלים לאורך השביל (במהירות שתחשב בלתי סבירה בעליל בכל ג'יפ רגיל) עד לקצה הסמוך לכביש 4. שם הוא מבצע פניית 180 מעלות בעזרת בלם היד, מתייצב מול השביל ומודיע לי - "התכוננו להמראה..."

למרות שהראש שלי עטוף בקסדה, רעם ה-V8 מחריש אזניים והתאוצה חזקה בעליל. כמקובל בטרופי-טראקס, האוטו רחב מאוד, "מכסה המנוע" גבוה ואנחנו יושבים נמוך מאד יחסית לרכב שטח. המשמעות היא שדה ראייה קדמי לא מזהיר. צריך להסתכל רחוק קדימה, "לצלם במוח" את הדרך שנשאבת במהירות. הבאמפ הראשון מתקרב, אני זוכר אותו מהטופי-טראק ויודע שעכשיו תגיע הקפיצה הראשונה באוויר והנחיתה, אבל אני לא מרגיש כלום. הבאמפ הבא כבר מאחורינו וגם השלישי, במהירות הזו כבר שמים לב שהשביל לא בדיוק ישר ושאחרי כל נחיתה אייל צריך לתקן קצת עם ההגה ולוודא שאנחנו לא עפים מהשביל הצידה לשיחים, היכן שהחבר'ה שמלווים אותנו עומדים ומצלמים, ועלולים להידרס על ידי המפלצת המעופפת. אני מניח שאנחנו מרחפים ממש גבוה אבל התחת והגב לא בדיוק מרגישים משהו יוצא דופן. התחושה אפילו די נוחה למען האמת. אשכרה כמו נסיעה בקדילק על איזה בולוורד בלוס-אנג'לס...

עוד כמה פאסים, מהירים יותר ויותר, ואחרי שהבנתי עם מה יש לנו עסק, אייל ולירן מתחלפים, ואנחנו פונים לתוך מאגר מים יבש, רחב ידיים. יש כאן בשבילים שמצפון לאזור התעשייה של קיסריה לא מעט אטרקציות שמצדיקות טיולי שוטטות רגועים בשבתות, אבל אנחנו לא באנו לכאן להירגע אלא כדי להתחרע. לתת בגז. גלעד מתמקם ומתחיל להדריך את לירן מה הוא צריך לבצע כדי שייצאו תמונות מדליקות. והנה זה מתחיל שוב...

רעם ה-V8 משתלט על המוח. הסרן האחורי הנעול דוחף אותנו בהיגוי יתר פוטוגני בכל פנייה. הרעש, הריחות, הדחף הבלתי פוסק בגב, מזכירים יותר מכל נסיעה ב-Muscle-Car אמריקאית פרועה מלפני 40 שנה. אבל מה שכל כך מרשים זה שמתחתינו אין אספלט סלול שנמתח בקו ישר אל האופק, אלא קרקעית מפתיעה של מאגר מים יבש: חול, עשבים שוטים בתוכם מתחבאים סלעים, שאריות של בוץ, חריצים. לירן יוצר לעצמו מן מסלול עם פנייה חדה כל כמה עשרות מטרים. הוא עובד מאחורי ההגה, אבל התחושה נינוחה להפתיע. להבדיל מאותן אמריקאיות של פעם שהיו חזקות להשחית אבל התנדנדו כמו פיל שיכור, כאן המאסה הגדולה דווקא מרוסנת להפליא, והמהמורות נבלעות מתחת לגלגלי הענק והבולמים המפלצתיים כלא היו. שוב ושוב אנחנו מתכוונים על "מקפצה" מאולתרת זו או אחרת, ומזנקים לאוויר, עד שלירן תופס ביטחון מופרז בעליל ומאיץ ממש חזק... שנינו מבינים שהגזמנו, והגענו בזוית לא ישרה לגמרי רק כאשר הרכב כבר באוויר... הפעם גבוה באוויר. והנחיתה לא ממש ישרה. אני רואה את הקרקע מתקרבת אלי באלכסון דרך האין-שמשה מלפנים, הרבה לפני שהיא מתקרבת ללירן, משמע אנחנו נוחתים בעוצמה מרסקת על צד ימין.

אני מודה שבשנייה ההיא באמת פחדתי. הייתי משוכנע שהנה אנחנו מתהפכים, ואחרי שזה לא קרה, הייתי משוכנע שבומבה אלימה כזו עשתה דברים מאוד לא טובים לאוטו – אבל מסתבר שחוץ מקצת חול בפרצוף, לא קרה כלום. המתלה אפילו לא נסגר עד הסוף, אלא לחצי ממהלך הבאמפסטופ. האוטו מתוכנן נכון, והמתלים סוף-סוף מכוילים כמו שצריך, כדי לשרוד בקלות גם נחיתות כאלה. לירן הרגיש שלא קרה כלום והמשיך בנסיעה, טיפה יותר רגועה. השמש שוקעת לאיטה וזה הזמן לקצת פוזות בתמונות הסטטיות. בזמן שגלעד עובד, אייל מסביר לי עד כמה ה"בייבי" הזה תופס מקום מרכזי בחיי הצוות - לא רק נהג ונווט, אלא כל הצוות הטכני בראשות אלי ונונו (והכולל את יוחנן מלחי, יוסי שאשא, יענקלה סלמן ואיגור שכטמן המסורים). עיניו נוצצות כשהוא מסביר על אינספור שעות העבודה, התסכולים ורגעי ההיי והדאון, מלטף כל ראש של בורג שהוא הבריג, מתעכב על כל תיקון פיברגלס שהוא שייף.

לי אין ספק שסוף-סוף צוות סרטינה מוכן כמו שצריך כדי לתת את ההצגה המרשימה המצופה ממנו – כמות שהוא ברגע זה, עם יחסי ההעברה החדשים, הוא מגיב מספיק חזק ומהר והמתלים מכוילים מספיק טוב כדי לכוון הכי גבוה שאפשר. המירוץ הראשון בו יצטרכו לירן ואייל לממש את ההבטחה הגדולה הטמונה ברכב הוא באחה-הקפות בצאלים בשבת הקרובה. ובעוד שלושה שבועות, רכב המירוץ המרהיב הזה, יחד עם עמיתיו הצבעוניים לליגת באחה ישראל, יעמוד בתצוגה במפגש ג'יפולוג.

12 תגובות

יריב קלר ברוך - 01-09-11, 22:45
- תגובה
שהיה בהצלחה ניראה יפה ומוצלח ניפגש בצאלים

מירי פוקס - 01-09-11, 23:12
- תגובה
מדהים !!! בהצלחה !!!

BlackStar - 01-09-11, 23:21
- תגובה
טווווואוווווב חזק מאוד כתבה מרגשת יש ספורט מוטורי בישראל

Tom Bril - 02-09-11, 01:05
- תגובה
וואוו, בהצלחה בשבת איזו כתבה יפיפה, פשוט כיף.

lizard - 02-09-11, 06:35
- תגובה
הרכב נראה מדהים!

חנן גולומבק - 02-09-11, 06:41
- תגובה
כל הכבוד על ההשקעה האדירה וההתמדה.עלו והצליחו.

שחר-סופה - 02-09-11, 17:46
- תגובה
מברוק , האוטו נראה פצצה . דרור סחטיין ... , אחלה כתבה , תמונות מדהימות (לא חסכת בכמות וטוב שכך) ווידאו שמשאיר חשק לעוד . איזה כיף לראות את הניתורים , הזריקות ואת עבודת המתלים הנהדרת . שאלה לי , לא היה מקום להגביה מעט את חלק הבודי האחורי , הכוונה בעיקר לבתי הגלגל האחורי ? שיהיה המון בהצלחה במיוחד לאחר היפטרות ממחלות הילדות , חבלי הלידה וה fine tuning האחרון . כל הכבוד לכל מי שידו היתה במלאכה - יצרתם מכונה מדהימה . שחר .

talilim - 02-09-11, 20:00
- תגובה
כל הכבוד- נראה מעולה.בהצלחה מחר....

GodsFather - 03-09-11, 08:31
- תגובה
עיתונות מוטורית משובחת. וכל הכבוד על היצירה המופלאה הזו ובתוכה גם הצוות.בהצלחה!

יריב קלר ברוך - 03-09-11, 19:45
- תגובה
ברכות על המקום השני והמכובד!בהצלחה בעתיד

eysham - 05-09-11, 15:02
- תגובה
יפה מאוד.שאלה קטנה... למה יש שוני בין הגלגלים? מעבר לזה שהג'נטים לא זהים...מה הרעיון ב-AT מאחור ו-MT קדימה? יש סיבה טכנית או "זה מה יש ועם זה ננצח"?

נמרוד - 05-09-11, 21:56
- תגובה
אני רואה שלירן מתעכב אז אענה במקומו:1. ג'אנטים אחוריים עם בידלוקים מתעכבים במשלוח. 2. לירן ואייל מנסים צמיגי 315/70R17 של האמר H2. הם קצת יותר קטנים מ35/12.5R15 (צמיגי הMT על הסרן הקדמי בתמונה) אבל היתרון שלהם הוא זמינות ומחיר. פרופיל הAT של בי.אף הוא לאו דווקא חסרון בחלק ניכר מתוואי השטח.