פורום ג'יפולוג 4X4 - מבחן דרכים: טנדר גרייט-וול סטיד דיזל 2012

"גרייט וול" - Great Wall - חלוצת הטנדרים הסיניים בארץ ישראל, משיקה את טנדר הסטיד בדגם לוגם סולר, המצטרף לאחיו המתודלק בנזין/גפ"מ. זה עדיין לא טנדר יפאני, כצפוי, אבל השאלה המעניינת היא, כתמיד, בכמה הפער מצטמצם הפעם. אתם מוזמנים להצטרף אלינו למסע שנותן נופך חדש למושג "דרכו האחרונה".

(תצלומים: אסף קציר)

הסרט "מבצע סבתא" מעורר אצלי כל פעם מחדש הזדהות. מי מכם שחושב שאותם שלבים שעשתה חיה-מתה בדרכה האחרונה היו פיקציה קולנועית מוגזמת, מוזמן לבוא להלוויה אצלנו במושב.

גם אצלנו, הסיפור חוזר כל פעם מחדש: אין סידורי קבורה. אין מישהו מוגדר שזו פרנסתו, האחראי לקביעת מקום הקבר, חפירת הבור וכיסוי הבר מינן למנוחת עולמים. התפקידים הללו מתחלקים בין כמה אנשים בלי תחומי אחריות ברורים. איצ'ה אחראי על הסימון, איתור הפראייר התורן עם טנדר ושליחתו למושבה הקרובה להביא את האבנים המקיפות את הגופה מהקברן. יושקו, איש גס רוח וחסר נימוס מצד אחד אבל בעל השופל היחיד במושב מצד שני, אחראי על חפירת הבור, הנחת האבנים, הבאת הטוריות ואתי החפירה לכיסוי הבור ובמקרים מסוימים, וידוא מוחלט שאף אחד לא יצא החוצה לפני שיניחו את המצבה הכבדה. הסידור המופלא עובד ככה כבר עשרות שנים. אחת לכמה זמן אני הופך לקורבן התורן עת תופס אותי איצ'ה ושולח להביא אבנים, לעיתים זה יושקו שמבקש ממני לעזור בהנחתן בבור החפור בעוד הוא, ממרומי קבינת השופל הזקן, צועק עליי איך להניח אותן בקולו הרם ומקטר על זה שהתשלום עבור החפירה "בקושי מכסה את הסולר!" ושאנשים מתים מעט מדי במושב, או, במילותיו: "אפשר למות עד שמישהו מת כאן..."

באופן לא בלתי צפוי, האידיליה התנפצה לרגבי אדמה קטנים עת הגיע יומו של יושקו להחזיר את נשמתו לבורא. שרשרת הקבורה המשומנת נקרעה בעת שהשופל התהפך בשוחה של רובינשטיין הקמצן ומעך את יושקו למוות. המושב איבד ביום אחד הן את הכף האחורית ואת מפעילה, ורגע לפני שהתפנינו להתאבל והמשפחה בחנה את שאריות חייו הפיננסיות, נאלצנו להתמודד עם חפירת הבור.

הגעתי למושב בבוקרו של אותו יום על סיפונו של "גרייט-וול סטיד", טנדר דאבל-קבינה, דיזל, סיני! הראשון בארץ הקודש. בדרך (באמצעות הדיבורית המובנית במערכת השמע הסינית) הגיעה אליי שיחת הטלפון עם הבשורה הקשה. אלא שלא השכלתי להבין את ההזהרה ולהגיב בזמן: נקלטתי בעינו הביונית של איצ'ה בכניסה למושב וגויסתי, יחד עם הטנדר החדש, למשימה של הבאת יושקו בבטחה אל מנוחתו, תוך הסבר מניח את הדעת של איצ'ה - "זו וואחד מצווה". עברתי בבית, העמסתי על גבו של הסטיד מכוש, קלשון אדמה, טוריה רחבה, דלי גדול ואת חפירה, ויצאתי אל בית הקברות.

אל הקבר, אם תרצו, גררתי את אפי, בן מחזור, חבר ותיק. אנחנו מתחילים את החפירה בין ארבעת היתדות שתקע איצ'ה. דלי אחר דלי האדמה הקשה נשלפת מתוך הבור והאבנים הגדולות שאנחנו מוציאים נזרקות מעבר לגדר. לאחר שהבור מוכן אנחנו יוצאים מבית הקברות ועולים על הסטיד. הדלת רחבה ונוחה, וגובה הטנדר מאפשר כניסה ויציאה ללא הפרעה. אני מסמן לעצמי יתרון לחקלאי שצריך לפתוח ברז ולנסוע בזריזות לצידו השני של המטע לוודא שהחזירים לא שלפו את סופיות הצנרת. אבל באופן מיידי עולה חסרון - הדלתות ננעלות עצמאית מיד עם תחילת הנסיעה כך שהירידה המהירה ממנו כבר לא כל כך יעילה.

מבפנים גרייט-וול סטיד מעוצב בקווים "רגילים", שלא לומר משעממים. לוח שעונים גדול וברור מספק את המידע המינימלי שקבלן צריך בדרך לאתר הבנייה, מערכת הסאונד מרשימה למראה אך בתחום השמע ובעיקר בקליטת תחנות רדיו שאינן דוברות ערבית, לא מצטיינת. פתחי המזגן גדולים וכל הכפתורים ממוקמים נוח וברור. אם לסכם את עיצוב הפנים, מדובר על שעטנז של אלמנטים מוכרים,ותחושה של איכות הרכבה סבירה - רכב המבחן שקיבלנו כבר עבר כמעט 20,000 קילומטרים ומרגיש שהכול עדיין במקום. מראות הצד החשמליות (מותרות בדגמים הפשוטים של הטנדרים היפנים) גדולות וברורות.

אנחנו נוסעים לעבר המושבה, אל משרדו של מילמן הקברן כדי להביא את אבני הקבורה. המנוע על שני ליטריו מושך כמו הטנדרים של פעם. כלומר, לוקח לו שתי שניות להבין שמישהו לחץ על הדוושה הימנית ואז הוא גורר עצמו קדימה לעבר יעד העבודה הבא אליו צריכים להגיע הפועלים שעל סיפונו. 140 כוח סוס ו-31 קג"מ הם הנתונים הרשמיים אבל הם פחות מורגשים על הכביש. מה שכן מרגישים זה הכביש עצמו... על גבי האספלט הישראלי התחוח, הסטיד מתנהג כמו טנדר של שנות התשעים. חובט ובועט כמו פרד עקשן, משדר כל סדק ועין חתול ישירות לחוליות.

"אתה יכול לסגור את החלון?" אפי מבקש "הרעש מעצבן..." הרעש אכן מעצבן אך זה לא עקב חלון פתוח. הסטיד פשוט לא אוטם את רעשי הסביבה והמנוע ברמה המקובלת כיום. הרעש בתוכו מזכיר למה אני לא מתגעגע לטנדר האיסוזו איפון ממנו נפרדתי לפני כעשור.
כמו כל דבר שצבעו נוטה לירוק, גם כאן הסינים התעלמו באלגנטיות מנושאי זיהום האוויר. אמנם הקטלוג מעיד על עמידת הרכב בתקן EURO5 אבל במדד זיהום האוויר הסטיד מופיע בחלקו האדום ביותר תחת הספרה 15. נכון לכתיבת שורות אלו, הסיני מגיע רק בגרסה ידנית. יש שמועות על גיר אוטומטי שיגיע אבל אנחנו נהנים בינתיים מתפעול ידני של התיבה בעלת שישה הילוכים.

אנחנו מגיעים אל בית הקברות במושבה. עד שהקברן מגיע, אני נועץ מבטים בטנדר הסיני (אלא במה? בית קברות, בלי שום הלוויה באופק...). עין בוחנת מגלה רכב פשוט, שלא מנסה להיות מה שהוא לא. עיצוב סולידי עד משעמם. החזית לא תפלה לגמרי ויש יאמרו אפילו מרשימה, הפגוש הקדמי בעל פנסי הערפל זורם היטב עם קווי האוטו ואפילו מאחור השקיעו מגע עדין של פנסים במינימום עיצוב. מראות הצד לא מטרידות ולא בולטות מדי, הצמיגים נכנסים היטב בתוך בתי הגלגל הפרופורציונליים, ידיות הדלת אסטטיות במידה. בקיצור, טנדר קלאסי בקווים ישרים חסרי מעוף ופרקטיים למהדרין. שזה טוב, ועדיף אין מונים על ניסיונות עיצוב היתר המוזרים שאפיינו עד לא מזמן את המדינה הקודמת שהייתה "סין" והפכה להיות "יפן" - הלא היא קוריאה.

..."תקחו את האבנים משם..." מילמן הקברן מגיע ומצביע על ערימת אבנים בפינה. "שתיים גדולות," - הוא מצביע ימינה - "אחת כזאת," -שמאלה - "אחת כזאת ועוד חמש כאלו." אפי מניף ואני מסדר את האבנים, שרק נראות כבדות, בתוך הארגז. סף ההעמסה של הסטיד לא גבוה במיוחד. האמבטיה הפנימית עמוקה ומאפשרת העמסה נוחה של דברים עד גובה המפתן. הדלת נפתחת בנוחות ואפילו נוספו אומגות מה"טמבוריה" הקרובה כדי לעגן את האבנים יחד עם כלי העבודה שנותרו על גבו של הגרייט-וול.

בחזרה לבית העלמין בקצה המושב... אני מתמרן בעדינות, תוך שימוש במצלמת הרברס, את אחוריו של הסטיד קרוב ככל האפשר לבור שיאכלס את יושקו למנוחת עולמים. מורידים את הפלטות אל הבור. יש אחת קטנה לרגליים ואחת גדולה יותר לראש. "את המרצפת הגדולה יש להניח כאשר היא פונה לשם." אפי מצביע.

"לא נכון," אני מסביר לו. "הראש לכיוון ירושלים, האבן הגדולה לצד השני."
"מה פתאום?" הוא מתעקש - "הפוך! הרגליים לכיוון ירושלים, איתם הולכים לעבר הגאולה."
"הראש לכיוון ירושלים..." אין לי ספק ואחרי כמה דקות של ויכוח עקר אנחנו מחפשים חבר טלפוני ומתקשרים לאיצ'ה, שלא עונה. מספר ניסיונות ואי הצלחה גורפת אנחנו נכנסים לטנדר ונוסעים אליו הביתה. יש לנו רק שעה עד שהמונית של יושקו תגיע אל יעדה הסופי.

אנחנו דופקים על הדלת ואשתו של איצ'ה פותחת את הדלת כדי סדק צר. "כן?" היא מבררת בקצרה.
"אנחנו צריכים את איצ'ה דחוף." אני מסביר לה.
"הוא ישן צהריים." היא מבהירה.
"אבל זה דחוף מאוד." אפי מנסה.
"תחזרו אחר כך." היא מתחילה לסגור את הדלת.
"אבל ההלוויה עוד שעה..." אני מנסה, חצי מתחנן.
"אי אפשר להפריע לו, הוא ישן צהרים!" הדלת נטרקת...

"אולי נדבר עם אלי," אפי מציע הצעה פרקטית, "הוא חזר בתשובה, הוא בטח יודע לאיזה כיוון שמים את הגופה."
"איפה נמצא אותו עכשיו?" אני מביט בשעון. "יש לנו פחות משעה."
"הוא בטח על הגבעה שלו." אפי ממשיך בתוכניתו המהפכנית, "איפה שהוא מתבודד לתפילות."
"בוא נזוז." אני נכנס לסטיד ונותן גז.

כדי לסגור את סוגית כיוון ראשו של המנוח, הזדרזנו לחפש תשובות במקום הגבוה ביותר במושב, הגבעה של אלי. אלי חזר בתשובה אי שם בהודו ומצא לגיטימציה אלוהית להקים מאהל בקצה העולם. הנסיעה לשם מתחילה בשבילי הכורכר בינות למטעים. מפאת חוסר זמן אני לוחץ על דוושת הגז. הסטיד מתגלה כמתעלל לא קטן. יכולת הגיהוץ שלו בתצורתו המקורית מעיפה ממקומם את כל הסתימות בשיניים ואם מישהו ימלמל מתחת לשפם "היילקס מודל 95..." אנחנו כנראה נהנהן עם הראש לחיוב.

לקראת היעד שלנו הדרך הלבנה מתחלפת בשביל עפר נטוש שרק גלגלי אופניו של אלי משפשפות כאשר האחרון גומר לאכול את לחם הקודש, מגלה שקמח לא יורד מהשמיים ונוסע לצרכנייה להצטייד. הסטיד לא מפספס אף בור כדי לספר לכל אחת מחוליות הגב שלנו על עומקו. טנדר מיושן בתצורת עלים מאחור ומוטות פיתול מלפנים לא מיועד לנוע ריק, בטח לא בדרך טרשית, ואת הצעדים הקטנים שהיפאנים עשו לשיפור הנוחות במהלך השנים, הסטיד רחוק מלהדביק.

לקראת המאהל המיוחל השביל מתחיל להיות תלול ומסולע ואני מתחיל לחשוש, האם הגרייט-וול יעלה למעלה או שנאלץ לכתת רגלינו במעלה הגבעה? כפתור נלחץ למצב 4L. בקטלוג לא מופיע נתון מספרי עבור יחס העברה ב-Low אך מתקבלת תחושה של הילוך איטי אמיתי. אנחנו ממתינים כמה שניות עד שהמנורה מתייצבת, ההילוך הראשון בגיר נכנס למקומו ואנחנו מתחילים לטפס לאט למעלה. בהיעדר כל אביזר עבירות לו אנו מורגלים בשנים האחרונות אפילו מטנדרים, ובשילוב של זוויות גחון צנועות למדי וזוויות מרכב לא מלהיבות, סביר שהגרייט-וול לא ייקח מקום ראשון בתחרות עבירות. הציפיות נמוכות. אך כבר בתחילת העלייה הסטיד מפגין יכולת סבירה, האבנים הקטנות נבלעות תחת צמיגי הכביש (במידה 235/70R16 קונבנציונאלית) והבולדרים לא מעכבים אותו מלהמשיך. ההצלבה המשמעותית הראשונה בדרך משאירה הרבה אבק ולא מעט אכזבה. "עולים ברגל?" אפי מציע ואני מנסה לשפר קצת זווית. עוד ניסיון, מעט שמאלה, עוד קצת גז ואנחנו למעלה. אל הגבעה הצלחנו לעלות ואת פרק השטח הסטיד מסיים בציון עובר. את רוב המסלולים בארץ הקודש הסיני עתיד לעבור בלי בעיות מיוחדות כל זמן שלא מגזימים באתגרי העבירות.

"אלי..." אנחנו צועקים ביציאה מהטנדר "אלללללייי..." זה קצת קשה לדפוק על דלת של אוהל.
"מה???" הוא יוצא מהאוהל עטוף קורי שינה "מה אתם רוצים?"
"יש לנו שאלה חשובה - לאיזה כיוון קוברים את המת?"
"מי מת?"
"יושקו."
"ברוך דיין אמת."
"אמן."
"תהיו בריאים ותחזיקו מעמד." אלי חוזר לאוהל ואנחנו נותרים עומדים, המומים מכדי לענות.

בירידה מטה מהגבעה שנינו שותקים, מכונסים כל אחד בעצמו ובכישלוננו המשותף. איך לעזאזל שמים את יושקו בבור? לאיזה כיוון? בעיצומה של תחושת הכישלון אני מגלה, מעט מאוחר מדי, שכיבוי המנוע מעביר את תיבת ההעברה חזרה למצב 2H. רק לאחר שהסטיד רץ מהר מדי בירידות אני עוצר ומשלב בשנית, בלחיצת כפתור, את הטרנספר למצבו האיטי ואנחנו מתגלגלים למטה. אין דבר טוב יותר מתיבה ידנית כדי להפיק את המרב מבלימת המנוע. הטנדר הסיני הפשוט, נטול בקרת ירידה במורד, עושה את העבודה ללא כל שילוב טכנולוגיה ויורד בעדינות תחת שליטתי המוחלטת.

בדרך חזרה לבית העלמין אנחנו פוגשים את מוטי. בדמותו הצבעונית נתקלתם יחד עם המיול והקומפאס, מאז אגב, מערכת היחסים שלנו קצת התקררה משום מה (עד כדי כך שלמבחן הפאטפיינדר לקחתי חבר תל-אביבי). "אתם למועדון השיש?" הוא מברר בדרכו העדינה וכבר פותח את הדלת האחורית "צפוף כאן..." הוא מקטר, ואני נאלץ להסכים איתו. הספסל האחורי אינו מיישר קו עם אחיו המודרניים לקטגוריה. ישיבה עליו לאורך זמן תוציא אפילו ממוטי הודאה שהוא זה שפרץ ראשון לצרכנייה בילדותינו.

בדרך מהטנדר לבור הפתוח אנחנו ממשיכים את הדיון, איפה ינוח ראשו של יושקו?

"הרגליים לשם!" מוטי קובע נחרצות. אנחנו שמחים לגלות שמישהו כנראה יודע את החומר, ממהרים להניח את האבנים, וממתינים לשאר הבאים להלוויה.

"אתם דפוקים?" איצ'ה מרעים בקולו ברגע שעיניו יורדות אל הבור "האבנים הפוכות! הרגליים לשם!" הוא מצביע לכיוון ההפוך. "אידיוטים, למה לא שאלתם אותי? עכשיו תעבדו כפול." אפי מניח את ידו על את החפירה אך אני מקדים לחטוף אותו ומזנק לתוך הבור לתקן את הטעות. הלוויה אחת תספיק להיום.

על ההספדים ויתרו. אפילו השקרנים הגדולים ביותר במושב לא יכלו להגיד משהו טוב על יושקו. במהלך ההלוויה עולות לא מעט שאלות מצד בעלי המקצוע במושב, בכל זאת, כולם עבדו עם יושקו ובאו לכבד אותו אבל לא סבלו אותו ולכן שכחו את הסיבה לבואם רגע אחרי שראו את הסטיד.

"כמה הוא עולה?" זיגי האנסטלטור מתעניין בזמן שהחבר'ה קדישה מסדרים את יושקו במקום."יותר זול מהמזדה שלי?" את טנדר המזדה העתיק הוא קיבל מלקוח שלא הצליח לשלם על הצנרת בבית.
"182,900 לדגם הפשוט..." אני לוחש "עוד 11 אלף לדגם המפואר."

"מה ההבדל בין היקר לפשוט?" קמצן כמוהו לעולם לא ישקיע יותר מעלות של יומיים עבודה ברכב אבל הוא חייב לדעת כמה זה עולה. "מערכת מולטימדיה, מרימי שמשות, מצלמת רברס, חישני נסיעה לאחור וריפוד עור." ההסבר הושלם.

"מי צריך ריפודי עור?" זיגי מתעקש.
"בטח לא אתה..." אני ניגש לעבר הטוריה, הגיע שלב כיסוי הבור.

"אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמָּרוֹמִים..." החזן זועק לבורא עולם ורובינשטיין הקמצן נועץ את מרפקו בצלעותיי. "זה דיזל זה?" הוא מברר בלחש רועם. השנים על הטרקטור לא עשו טוב לאוזניו. "אני אוכל לתדלק אותו על חשבון המשאית?"

"זה דיזל." אני לוחש לו. "תוכל לתדלק בטנקר שיש לך במשק."
"כמה הוא אוכל?"
"על פי נתוני היצרן..." אני מצטט, " ליטר אחד לשתיים עשרה קילומטר."

"שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי..." החזן באמצע אותיות נשמה.
"כמה הוא מעמיס?" ג'רום, מאלף הסוסים המפורק למחצה מתקרב.
"980 קילוגרם." זה לא ייגמר.
"יש לו וו גרירה?" איזה כבוד הוא נותן ליושקו - "הוא יכול לגרור את הקרון סוסים?"
"טונה וחצי." אני מדלק קדימה.

"בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל," הבן של יושקו באמצע הקדיש ואני מזהה מצידי השמאלי את איצ'ה.

"זה סיני, זה?" הוא שואל, "סיני מסין?"
"מייד אין צ'יינה אורגינל" אני מבהיר.
"איך הוא?" הוא שואל ומעלה אצלי את שאלת הסיכום...

"לקנות גרייט-וול סטיד..." אני מתחיל את ההסבר, זה כמו לקנות רכב חדש אבל ישן. הוא חוזר אחורה בזמן עשרים שנה. טנדר יפני של שנות התשעים לחיוב ושלילה. כלומר: נוחות הנסיעה סבירה מינוס, יכולת האצה מוגבלת, עבירות לא בשמיים ובכלל, החבילה אינה מושלמת. אולם מצד שני, מדובר על פשרה טובה בעיקר בתג המחיר עבור מי שלא מחפש רכב לבילוי יומי קבוע לאורך כל היום (אותו אחד עשוי למצוא את הסטיד כקשה לעיכול). חקלאי שצריך רכב נוסף על הריינג'ר שיכול להגיע מדי פעם לעיר, קבלן שמפעיל צוותי פועלים ואינסטלטור שמחפש תחליף לטויוטה שכבר עברה את גיל הגיוס לפעמים רוצים או צריכים לקרוע ניילונים - ואז ההשוואה היא מול טנדר 4X4 הידני היפאני החדש הזול ביותר, שמחירו גבוה בכ20,000 שקלים. האם ההפרש במחיר ישתלם לאורך חיי הרכב? חובת ההוכחה על הסינים.

גרייט וול סטיד 4X4 דיזל 2.0 ליטר

מנוע: דיזל, ארבעה צילינדרים
נפח: 2 ליטר
הספק: 140 כ"ס/4,000 סל"ד
מומנט: 31 קג"מ/1,800 סל"ד
תיבת הילוכים: ידנית, 6 הילוכים
הנעה: אחורית/כפולה לא קבועה
מתלה קדמי: נפרד, עצמות עצה כפולות, מוט מייצב
מתלה אחורי: סרן חי, קפיצי עלים
צמיגים: 235/70R16
בלמים קדמי: דיסק מאוורר
בלמים אחורי: תוף
אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 5,040 מ"מ/1,800 מ"מ/1,730 מ"מ/3,050 מ"מ
מרווח גחון: 194 מ"מ
זוית גישה: 32 מעלות
זוית נטישה: 24 מעלות
משקל עצמי: 1,910 ק"ג
משקל כולל: 2,835 ק"ג
כושר העמסה מירבי: 980 ק"ג
כושר גרירה ללא בלמים: 750 ק"ג
כושר גרירה עם בלמים: 1,500 ק"ג
בטיחות: 2 כריות אוויר, ABS, EBD
צריכת דלק ממוצעת (יצרן): 12 ק"מ/ליטר
דרגת זיהום: קבוצה 15
מחיר: החל מ-182,900 ש"ח

13 תגובות

אפיז - 18-06-12, 12:56
- תגובה
בקיצור ב- 2 מילים חיקוי סיני = זבל סיני יקר , למה ? בחצי הכסף עם עודף אפשר לקנות הרבה תחליפים שיחיו יותר ,יתנו יותר אל אף גילם ובשאר הכסף לשלם על דלק ואחזקה כמה שנים טובות בחינם להנות יותר ואולי אפילו ישאר עודף ללת את הרכב כמתנה לילד שישבור אותו ולא את זה שיבוא במקומו .....

דניאל מאירי - 18-06-12, 14:02
- תגובה
כתבה יפה.
אם יתפתח עבורו שוק שיפורים מתאים, זו עסקה לא רעה למאותגרי תקציב שרוצים לטייל עם רכב (חדש)
דניאל

lizard - 18-06-12, 14:31
- תגובה
איך הוא כרכב עבודה נטו? לא שטח ולא עבירות.
הגרסה 2X4 שווה משהו? אמנם הכתבה על הדיזל אבל אישית אני מעדיף בנזין. אשמח להמלצות.

דרור ברלי - 18-06-12, 14:53
- תגובה
מיכה, בבקשה:
http://www.jeepolog.com/forums/conte...יד-במבחן-דרכים

savyon - 18-06-12, 14:54
- תגובה
מיכה,
תקרא לבד...
סטיד בנזין בג'יפולוג

סביון

yes1952 - 18-06-12, 16:29
- תגובה
לדעתי -אני מעדיף לטוס למנילה לפגוש את אמיר ולחזור עם רפליקה של ג'יפ 1942-נראה לי שהם זהים
ועוד ישאר לי עודף --הרבה עודף-ויהיה לי הרבה במה להשוויץ
יוסי

omri_t - 18-06-12, 19:02
- תגובה
כתיבה משובחת!

כיף לקרוא!

אבנר ברוך - 18-06-12, 21:34
- תגובה
פרוזה מעניינת וכתבה לעניין.

הגרייט וול הוא בעצם משוואה בשני נעלמים: ייצוא סיני מבריק וייבוא מערבי פתטי....
הסינים לא מאמינים בתוצרת סין, רפואה סינית וטנדרים סיניים....הכל אחיזת עיינים למען שיפור התל"ג והעובדות מדברות בעד עצמן (יונדאי וטויוטה מובילות במכירות בסין !).

אורינ - 19-06-12, 08:01
- תגובה
כתבה יפה

tzagi - 19-06-12, 09:07
- תגובה
כמובן כתבה יפה, לאייל יש מזל, מושב שלם מלא בפולנים מקרטרים,
בלעדייהם הכתבה היתה פארגרף יחיד.
מה אייל יעשה כשכולם יעברו למועדון השיש? נחיה ונראה.

GodsFather - 19-06-12, 11:26
- תגובה
יוסי, עם הספונטניות שתוקפת אותך, אני כבר מכין את החדר אורחים וכמה מוכרים פוטנציאלים.

ואם אתה רוצה מסאז' טוב, אני מכיר איזו אחת....

chengreen - 19-06-12, 12:52
- תגובה
יופי של כתבה

אני הולך לראות שוב את מבצע סבתא

yes1952 - 19-06-12, 13:31
- תגובה
סנדקנו אתה התחלת
הכנסת לי רעיון בזמנו על ה-42
כתבת על אתרי הצלילה אצלכם
מה אני?עשוי מסלע?עכשיו מתבשל לי משהו בתוכניות-נראה אולי מי יודע?
מקסימום ישאר פחות ליורשים
יוסי