פורום ג'יפולוג 4X4 - מבחן אש: כבאית מגירוס-דויטץ 150 מודל 1972

מערך הכבאות, כמו כל מערכי החירום בארץ, מתחיל גם הוא ללמוד את השיטה שכולם כבר מכירים - לתפוס את הפראיירים. גם הם, כמו המשטרה ומד"א הבינו את הכוח הגלום במתנדבים ואוספים אותם מכל מקום שאפשר. כתבנו האמיץ, שלא נאמר, הפראייר האוליטמטיבי, הצטרף לכבאים מסיבות גם פירומאניות-אישיות, אבל בעיקר כדי שמישהו ייתן לו לנהוג בכבאיות החדשות והמפוארות שיש למערך הכיבוי להציע. להלן רשמיו.

(תצלומים: אבנר ברוך)

המושב שלנו, למי שלא מכיר, ממוקם בין שדות מטווחים בערך מכל צדדיו. מהצד שאין לו מטווח יש מטיילים ונופשים טיפשים מספיק כדי לייצר לנו אחת לכמה שנים שריפה ראויה. לא מעט פעמים אנחנו רצים עם טרקטורים רתומים למרססים ודליים כדי להתגבר על האש לפני בואם של לוחמי האש וכבר כמה שנים שאנחנו משוועים לרכב כיבוי שיעמוד במושב וייתן מענה מיידי לעשן המופיע מעת לעת. אספנו כמות ראויה של פראיירים ושלחנו אותם לקורס כיבוי, ישבנו בקורס ושמענו על נפלאות מערך הכיבוי ועל הכבאיות החדשות והבנו שאנחנו נתפעל רק משאיות זקנות וחלודות, סבלנו שעות המתנה במשרד הרישוי כדי לקבל חתיכת קרטון שכתוב עליו "רשאי לנהוג ברכב כיבוי", אבל הכבאית המיוחלת נשארה תחת מחסני החירום של המועצה כבחורה נחשקת שמשחקת אותה קשה להשגה...

"אתה במושב?" מגיע הטלפון מאימא שלי.
"לא." אני יודע שעכשיו תגיע משימה שקשורה בלקנות משהו בעיר.
"המטווח שוב בוער. רואים עשן נוראי מהמושב."
"בסדר, אני בדרך למושב." אני מנסה להרגיע "יש לי ממתינה..." אני עובר לשיחה השנייה. "איפה אתה?" איצ'ו, מזכיר המושב, מצידו השני של הקו.
"בדרך הביתה."
"אולי תלך לראובן ותביא את הכבאית שתהייה כאן? תקדם אותה אלינו."

"ראובן, אני בא לקחת כבאית." אני מודיע בנחישות.
"אהה..." הוא מתחיל לגמגם "היא עוד לא מוכנה..." הוא האחראי על מערך מתנדבי הכיבוי במועצה. האיש ששולט בשיבר.
"יש שריפה במטווח מצפון למושב. אני בא לקחת כבאית, הצוות שלי כבר מחכה לי." אני קצת משקר.
"בסדר..." הוא עדיין מגומגם מעט. "תבוא."

"אתה יודע שיש שריפה ב-111?" זה רק הטלפון השלישי בנושא, הפעם זה רועי, עוד אחד מחברי צוות הכיבוי, אחד המורעלים שבחבורה.
"יודע?"
"מה עושים?"
"אני בדרך לראובן לקחת את הכבאית."
"באמת?" אם אפשר לשמוע דרך הטלפון את המונח "אורו עיניו" זה זה.
"תתכונן." אני מבקש.
"אני אודיע לאהרון." השותף השלישי שלנו לצוות, חקלאי ממורמר חסר מוטיבציה לחיים באופן כללי אבל השדות שלו ממוקמים ליד המטווח ולכן האינטרס גובר על הכל.

אני מגיע אל מחסני החירום של המועצה, שם בחצר מחכה לי הכבאית המיוחלת. ראובן פוגש אותי ומצביע על מספר 6 "אותה אתה לוקח." הוא אומר "כאן יש מנ"פ," הוא פותח דלת "כאן יש זרנוקים ומזנקים," עוד דלת "חליפות תקיפה ויער," הוא מצביע על התא השלישי "וזה הגז יד, כמו בטרקטור," הוא מצביע על דופן הכבאית "אתה מושך כשהמשאבה משולבת. סע בזהירות. רק תזהר לא לנסוע עם משאבה משולבת! זה שובר לה את ההוא."
"את המה?"
"את המוט הזה שמחבר בין המשאבה לזה."
"זה מה?"
"נו," ראובן מאבד את הסבלנות, "מה שמחבר את המשאבה למנוע."
"אהה, הדרייבשאפט. דייבשאפט מכיר."

אני עושה סיבוב סביב הרכב הגדול. ככה לימדו אותי, לראות שהכול במקומו לפני שיוצאים לדרך. עיצוב חיצוני, הצחקתם אותי. זו קובייה נטולת כל חן או קימורים, קופסה עם יעוד ואפילו לא טיפה של חומר מעכב בעירה יותר מזה. יש בה כמה דלתות שירות בצד, כנפיים מרובעות, ענקיות עם פנסים שנראו כלקוחים מסרטי שנות השמונים בהם ניסו לתאר חייזרים עם עיניים בולטות מעל הראש. מכסה המנוע נראה כמו ארון קבורה. המראות, כמו מראות של משאית גדולות ואם מישהו חשב על כיוון חשמלי, שיביא לום. לסיום החגיגה האסטטית יש מרכב ענק של מערך הכיבוי מבית "התכוף" שחמוש בצינורות אחד צול מגולגלים עם שנורצים בקצה.

אני ניגש אל דלת הנהג, מוריד את הידית ומושך.
נאדה! לא קורה כלום. אולי זה נעול? ראובן מסמן לי למשוך חזק, אז אני מושך עם כל הכוח והדלת עפה עליי וכמעט מפילה אותי. אני עולה אל הקבינה ומתיישב על הכיסא הקשה.

במהלך השנים בהם אני מלהג על מכוניות (בעצם, כמעט רק טנדרים נותנים לי!) במסגרת עיתונאית (עד כמה שאפשר למשהו שאי אפשר לעטוף איתו דגים "עיתון") למדתי מונחים כמו "נוחות הפעלה", "כפתורים שנופלים לידיים" או "כסא תומך"... כאן, במגירוס הוותיקה, מוכיחים הגרמנים שהכול שטויות ואין שום צורך בהנדסת אנוש מכל סוג. באמצע המשאית תקוע לוח שעונים שרובם כבר אינם בשימוש וכדי להגיע אל מתג ההתנעה צריך לשכב ימינה לכיוון כיסא הנוסעים. המסעד עליו אני יושב נוח בערך כמו כיסא אינקוויזיציה והוא עוד הנוח מבין שלושת המקומות בקבינה. הוא אמנם בר כיוון אך זה ייתכן רק אם חמושים במפתח 17 מ"מ לפתיחת הברגים, מיקום מחדש של המושב או המשענת וחיזוק הברגים.

אני שולח את היד שמאלה, מעבר לכתף, כדי לחגור את חגורת הבטיחות ולאחר מישוש אני מפנה את הראש ונזכר שאז, בימים ההם, בטיחות הייתה נחלתם של כמה שוודים משועממים והגרמנייה הזאת, לא משחקת בשטויות, היא באה לתת עבודה וכדאי שניסע בזהירות.

אני לוחץ על המצמד ומבין למה פעם נהגי משאית נראו כמו נהגי משאית. להגיד שהפדאל קשה אבן יהיה ריכוך של המצב. מכניס את המפתח לסוויץ' ומסובב את ברז ההתנעה. הגברת המנוסה, למרות גילה המתקדם, מגיבה בהתאם ומניעה מיד בליווי של זמזום רועש ומטריד, זה שמזהיר אותי לא לזוז עד שהאוויר לא יגיע אל הלחץ המיוחל. כדי לשלב את ההילוך הראשון יש להרים את ידית ההילוכים ולמשוך אליי. פתאום אפילו גיר ה-T18 של הגלדיאטור נראה קצר וידידותי. אני מוריד בלם-יד שנראה כמו ידית של מסוט רכבת מסרטי המערבונים, מרים קלאץ' בעדינות עד כמה שאני יכול ויוצא לדרך אבל לא מהר מדי. תאוצה, עבור המגירוס, היא סוג של מילה גסה ואני משתלב לכביש הראשי בזהירות ומטפס אט אט אל 70 קמ"ש. למרות שהיא יכולה יותר אני לא מתגרה, בטח לא בפגישה ראשונה שלנו.

על הכביש מדובר במשאית ישנה ועמוסה. יחד עם מיכל המים המלא היא נושקת ל-12 טון וככה היא מתנהגת. אני מרגיש קצת כמו הקבצה ג' בכביש, כולם עוקפים אותי ואז אני רואה לפניי טרקטור חמוש במרסס גדול, כזה שתופס את רוב הנתיב. דריכה עם רגל שמאל על לחצן האגזוז-ברקס והמגירוס מגרגרת ומאיטה לקצב הנסיעה הרצוי. בשלב זה אני צמוד לטרקטור ואם ביום יום, על הטנדר היפני, קיק קטן והטרקטור איננו, כאן עקיפה מחייבת תכנון לטווח ארוך. אני זוחל עוד כמה מאות מטרים ומנצל את האשנב שנפתח, מוריד הילוך, לוחץ את הגז כמה שאפשר, עוקף בנחישות זחילתית את הג'ון-דיר הגדול ונושם לרווחה. המשאית הגדולה חמושה במנוע של 9,500 סמ"ק מקורר אוויר. ביום הולדתה, לפני יותר מארבעים שנה, היא יצאה משערי המפעל עם 150 כוחות סוס. אם זה נראה הרבה על טנדר יפני של קצת יותר משלושה טון, על יותר מפי שלוש במשקל, זה חסר מאוד.

בפנייה למושב אני שוב מנצל את האגזוז-ברקס ומגרגר את דרכי לפני הסיבוב. כמה שניות לפני נכנסת במהירות כבאית MAN חדשה, דאבל-אקס מאחור, כנראה שהיא תגיע לפני לאש וגם תהיה יעילה יותר אבל אנחנו, אני והמגירוס הזקנה, לא מוותרים, מתחברים לעכוזה ושועטים לעבר המושב, אבל בקצב שלנו, כזה שמאבד אותה אחרי פחות מחצי קילומטר.

בכניסה למושב כבר מחכה לי רועי, לבוש במדי לוחם אש, נעול נעליים עמידות חום ומלא עזוז. אני נעצר לידו בבלימה קצת גסה מדי, מתברר שהברקס עובד ואפילו עושה את זה טוב, טוב מדי בהתחשב בעובדה שרוב הציוד מאחורי התערבב. גם רועי נופל באותו המוקש שאני נפלתי כמה דקות קודם, הוא ניגש לדלת ומגלה שצריך למשוך ממש חזק כדי שזו תיפתח "סע!" הוא מזנק לקבינה, "בוא נאסוף את אהרון בדרך. אמרתי לו להתכונן."

הכבאית עוצרת ליד הבית של אהרון. "תן לו צפירה." רועי כבר לחוץ להגיע אל הלהבות. "למה אתה לא צופר?" אני מנסה, לוחץ על הכפתור במרכז ההגה ומאום לא קורה. "רגע," רועי מתחיל לחפש בין השעונים"אולי זה כאן?" שנינו מתחילים ללחוץ על כל דבר אפשרי "יש לי רעיון." אני משלב לרוורס ואת המושב ממלאים צפירות מחרידות של צופר בקצב של אחת לשתי שניות פיפ-פיפ-פיפ-פיפ, ככה מעירים מתים!

מהבית מזנקת אשתו של אהרון ומסמנת לנו בידה "רק רגע" ואנחנו ממתינים, רועי כבר מאבד סבלנות "שיבוא כבר..." הוא זז הצידה אל אמצע המושב כדי לפנות לאהרון את המקום "שלא נתעכב. לא נספיק לכבות כלום..."

אל הקבינה מזנק סומצ'אי, אחד מהפועלים של אהרון שהכרנו כבר בכתבה על הניסן ווינר, לבוש במדי הכיבוי של הבוס שלו שגדולים עליו בכשבע מידות.
"איפה אהרון?" אנחנו מסתכלים עליו.
"אהלון," הוא עונה "הוא הלך ישן, הוא עייף, כל היום צועק תבוא פה תלך שם, תביא ת'טלקטול, קשה."
"אבל מה אתה עושה כאן?"
"בתאילנד אבא שלי כבאי, אני יודע מה לעשות, אתה לא צליך דואג."
"אנחנו לא יכולים לקחת אותו." אני פונה לרועי.
"אנחנו לא יכולים להתעכב! סע!" אני משלב לראשון ויוצא לדרך "נלביש לו מסכת נומקס..." רועי מציע "שלא יזהו אותו."
"חבל רק שהעיניים המלוכסנות שלו יסגירו אותו..."

אנחנו יוצאים מהמושב צפונה אל עבר שטח האש. דרך כורכר רחבה ואני מתחיל להאיץ במסגרת היכולות של המגירוס. כל בור בדרך מורגש פעמיים, פעם בגלגל הקדמי ואחרי קצת פחות מנצח גם הסרן, אי שם מאחור, מאותת על כניסתנו לבור. שיכוך קפיצי העלים, אם להיות עדינים, לא ממש מורגש ולמרות שהכבאית מלאה ב-3 טון של מים נוחה היא לא, כל חריץ מורגש היטב וכל כפל קרקע מודיע על קיומו בקול תרועה גדול. מי שירצה לחפש את בולמי הזעזועים של המשאית הזאת מוזמן לנסות. מבנה המתלים הקיים כאן מוותר על הטלסקופים מלאי השמן או הגז ומסתפק בבאמפ סטופים בריאי גומי שמוסיפים לכלי הרכב המגודל חבטות עדינות קצת יותר מברזל על ברזל בכל סגירת מתלה.

גם בנקודות בהם צריך לסובב את הבהמה האדומה הגרמנים מפנקים, צריך לסובב את ההגה הענק ועל משאבות הידראוליות להקלה על הנהג אף אחד לא חשב. מתחילים לסובב ומסובבים עוד קצת ועוד ואז מחזירים, גם בעזרת כוח הזרוע. לזכותה יאמר שרדיוס הסיבוב של המגירוס קטן יחסית ומאפשר תמרון טוב במגבלות שרירי הכתפיים.

"סע!" גם סומצ'אי נדבק מרועי. "אנחנו להגיע אחלונים!"

"תן גז!" גם רועי מצטרף ובדיוק בנקודה הזאת אנחנו נעקפים על ידי עוד MAN של לוחמי האש האמיתיים, פעם שנייה בתוך פחות מעשר דקות נסיעה. חוצפנים חסרי כבוד. על "הדרת פני זקן" לא שמעתם?

נכנסים לשטח המטווח. אנחנו המקומיים ומכירים את כל השבילים ודרכי הקיצור "סע דרך שם!" רועי מצביע ואנחנו קונים כמה מטרים של יתרון על הצעירים החוצפנים. מסלעה קטנה לפנינו, משלבים ברעש גדול את ההנעה הקדמית במשיכה ארוכה בידית הקטנה ומכניסים להילוך ראשון. כל הדיונים בג'יפולוג על נעילות, אחיזה ומשקל באים כאן לידי ביטוי. כמה טונות על דאבל ג'אנט בסרן האחורי לא ממש מאפשרים לדבר הזה לפרפר ואנחנו עולים לאט לאט את המסלעה.

ברמת עזרי עבירות, אם אפשר להזכיר דבר כזה, יש כאן ידית קטנה שכתוב עליה "ריתוק דיפרנציאל" אבל אני מוותר על זה, במקרה הזה אין צורך. מבחינת מהלכי המתלה קפיצי העלים הקשיחים מאפשרים תנועה שאם רוצים למדוד אותה ניתן אולי לעשות את זה עם קליבר שמודד מילימטרים. כל סגירה מינימלית של המתלה מחברת באופן לא רצוני את הכנף לגלגל, דבר שיוצר רעידות שמפרידות בין חוליות הגב.

"יאללה! עברנו את זה!" רועי צוהל ואני מכוון את האף הארוך של המשאית לעלייה נוספת, הרבה גז והתקדמות קובייה אחר קובייה בצמיגים ואנחנו גם אחרי המכשול הזה.

"צא לכוון אותי ברברס." אני מבקש מרועי והוא מזנק, אנחנו צריכים לסובב את הכבאית לפי התו"ל כדי להיות עם הפנים לכיוון בריחה במקרה שהאש תתקרב יתר על המידה. אני משלב להילוך אחורי ומתחיל לערבב את ההגה. מימין תעלה, משמאל הר, המקום צר לתמרון ואני צריך לגרום לדבר האדום הזה להסתובב במאה ושמונים מעלות... שוב סיבוב של ההגה, משלב לראשון ונותן קדימה עד התעלה, רברס עד שרועי עוצר אותי. בסיום האירוע הכבאית פונה לכיוון הנכון ואני מזיע כמו אחרי ריצה של 5 קילומטרים, מישהו אמר שהפכנו מפונקים?

הגענו אל המיקום האולטימטיבי, אמנם אחרי שארבעה ציוותי כיבוי כבר היו שם אבל לנו זה לא הפריע, אנחנו באנו לתת עבודה. לבשנו חליפות תקיפה, הכנו מנ"פים, פרסנו זרנוקים, שילבנו משאבה, חיברנו מזנקים ואפילו כמעט השתתפנו בכיבוי.

ואז באו המטוסים הצהובים חסרי החן, אלו שביבי קנה ברעש גדול, שפכו חומר מעכב בעירה על האש, סגרו עניין והשאירו אותנו, יחד עם הכבאית החדשה ישנה והמפוארת שלנו, מובטלים וחסרי תועלת.

מישהו יודע איפה אני משיג טיל נ"מ?

תודה למשק ניר עציון על השאלת הכבאית!

נתונים טכניים: מגירוס-דויטץ 150 משנת 1972

מנוע: דיזל
נפח: 9,500 סמ"ק
הספק: 150 כ"ס/2,300 סל"ד
מומנט: יותר לכיוון מונומנט
תיבת הילוכים: ידנית 5 מהירויות
הנעה: אחורית+כפולה
עזרי עבירות: ריתוק דיפרנציאל (ככה כתוב על המדבקה)
מתלה קדמי: עלים נטולי בולמי זעזועים
מתלה אחורי: עלים נטולי בולמי זעזועים
צמיגים: 825-20
משקל כולל: 11,800 ק"ג
נפח מיכל דלק: המון
צריכת דלק משולבת (יצרן): למי אכפת, ראובן מגיע למלא
מחיר: לא יסולא בפז

14 תגובות

ishc - 14-07-14, 09:16
- תגובה
מצויין, אחת הכתבות הטבות שהיו פה

אבנר ברוך - 14-07-14, 09:17
- תגובה
אייל - קבל חיבוב !
גלי - קבלי שניים...

סוזי המשתוללת - 14-07-14, 10:43
- תגובה
אייל
אתה משתפר מפעם לפעם
כמה התגעגעתי לכתיבה המשובחת הזו !!!
עד כדי כך שאני עשוי לארגן לך נסיעת מבחן על עוד כמה כלים כאלה.....

Tourist - 14-07-14, 11:51
- תגובה
מצויין, מעניין ומצחיק

אבל תגיד, מה'כפת'ך לשקר קצת ? לא יכולת להביא סיום בו משאיות המאן תקועות בשיחים ורק צוות המגירוס כיבה את האש בעוד הם מסמנים בקריצה קלינט איסטוודית למטוסים להמשיך הלאה ?

נימי - 14-07-14, 13:15
- תגובה
כתיבה משובחת!

המשפט "חיברנו מזנקים ואפילו כמעט השתתפנו בכיבוי." הזכיר לי משפט מהסרט Megamind
"He would win some, I would ALMOST win others!"

VANAGON - 15-07-14, 13:34
- תגובה
יופי של כתבה בבעלותי מכונה כזו כלי לתפארת בעלי הכלי נא צרו איתי קשר 150d 10 a שנת 69 אספנות תודה עפר

נכתב במקור על ידי נימי

כתיבה משובחת!

המשפט "חיברנו מזנקים ואפילו כמעט השתתפנו בכיבוי." הזכיר לי משפט מהסרט Megamind
"He would win some, I would ALMOST win others!"

asafk - 15-07-14, 14:36
- תגובה
...חכה. אצלך נעשה כתבת "ג'יפאים בעבודה" בפארק.

אסף.

kruvi - 16-07-14, 16:09
- תגובה
אהבתי

נמרוד - 16-07-14, 16:23
- תגובה
נכתב במקור על ידי Tourist

מצויין, מעניין ומצחיק

אבל תגיד, מה'כפת'ך לשקר קצת ? לא יכולת להביא סיום בו משאיות המאן תקועות בשיחים ורק צוות המגירוס כיבה את האש בעוד הם מסמנים בקריצה קלינט איסטוודית למטוסים להמשיך הלאה ?

אייל הוא מאחרוני העיתונאים הדוקומנטרים שנשארו לנו, כל מילה שלו - בסלע, אילנה דיין לומדת אצלו שחייה בהתכתבות מרוב שהוא מקפיד על העובדות.