אין תאריך תפוגה

(הכתבה נכתבה על ידי צוות ג'יפולוג עבור מגזין The Driver. צילום - שי שקולניק)

כשאנשי יחסי הציבור של לנדרובר מספרים לכם שהרכב הראשון שהרבה מאוכלוסיית העולם ראה היה לנדרובר, הם לא מתכוונים לרכבי הפנאי  שטח המשוכללים של הדורות האחרונים. הם מתכוונים ללנדרוברים אמיתיים, הלנדרוברים שיש קו גנטי ישיר בינם לבין הדיפנדר שנמכר היום. אי אפשר לטעות בצורה.  העיצוב של הדיפנדר הוא אותו עיצוב שנולד מתוך כורח פרקטי של הלנדרוברים הראשונים. הקווים הישרים, המרכב הגבוה, הזוויות הישרות, הפשטות כמעט בכל פרט לא מותירים מקום לספק. זה לנדרובר.

כמעט כל מי שקונה רכב שטח עושה זאת מתוך דימוי כלשהו של חוקר הטבע האמיץ בערבות אפריקה, או של ההרפתקן במסע קאמל-טרופי חוצה ג'ונגלים. אי שם בזיכרון הקולקטיבי שלנו קיימות תמונות מנשיונל ג'אוגרפיק של משלחות לאי-שם ברכבי שטח עמוסים לעייפה, ותמונה של חקלאי אנגלי עם כובע מוזר נוסע כשבאחורי הרכב ערימת חציר עליה יושב בורדר-קולי. כולם- נוסעים בלנדרובר. קובייתי, מאובזר לשטח, תכליתי לחלוטין וכל הווייתו אומרת שטח פתוח, חופש ומרחבים. מי שנוסע בדיפנדר- נוסע בחלום של כל בעלי רכב השטח האחרים, אבל הוא מוותר על הרבה מאוד לשם כך. הגשמת חלומות דורשת וויתורים.

כמו כל סיפור, גם הסיפור של לנדרובר מתחיל מאדם אחד. אדם אחד שחיפש ג'יפ משומש במצב טוב, אם נדייק, אבל לא הצליח למצוא. מוריס ווילקס היה בכיר בחברת רובר בשנות ה40 של המאה הקודמת. הוא גם היה חקלאי, ובחווה המשפחתית נשא בעול עבודות המשק ג'יפ וויליס מעודפי הצבא האמריקאי. הג'יפ, חבוט וקשה יום ככל שיהיה, עשה עבודה טובה, אך למרות זאת, הגיע זמנו להיות מוחלף. ווילקס חיפש ולא מצא בשוק הג'יפים המשומשים אף ג'יפ במצב יותר טוב- כל הג'יפים בשוק היו יוצאי צבא, ובמצב דומה לג'יפ הוותיק שלו. גם חלפים לג'יפים אמריקאיים לא היו בנמצא בממלכה המאוחדת, ומעבר לכל, למנהל בחברה בריטית היה קצת קשה עם הרעיון של קניית רכב אמריקאי. אז הוא החליט לייצר את הגרסה שלו לג'יפ. "אם אני לא יכול לייצר רכב יותר טוב מהג'יפ הישן שלי- אני לא צריך להיות בעסק".

זו הייתה תחילתו של פרויקט חיקוי הג'יפ. רובר שלאחר המלחמה, ניסתה לחזור ולייצר מכוניות, אך לא הצליחה לתכנן רכב זול מספק לייצור. הרעיון של ווילקס, לייצר חיקוי של ג'יפ נשמע כתכנית טובה למילוי כושר הייצור העודף עד שמצב הכלכלה האנגלית ישתפר ואז יוכלו רובר לייצר שוב מכוניות. רובר הגיעו למסקנה שאפשר לייצר דמוי ג'יפ לשימושים חקלאיים במחיר לא גבוה מדי, ואף לייצא אותו לחו"ל. בשלב התכנון התעוררה בעיה - הממשלה האנגלית קצבה לתעשיות כמויות פלדה. רובר קיבלו הקצבה לפלדה שתספיק לבניית לא יותר מ 1000 מכוניות בשנה. אלומיניום, לעומת זאת, לא חסר באירופה שאחרי המלחמה, והשתלב היטב ברצון לבנות רכב בזול- פלטות אלומיניום שטוחות, מחוברות במסמרות- הדרך הכי זולה לבנות מרכב של רכב.

סדרה I  התחילה מדגם בודד- ה80", ג'יפון פתוח שיועד לשימושים חקלאיים. הרכב שנבנה רק על מנת למלא את עודף כושר הייצור של רובר, הפך להצלחה כבירה בקרב חקלאי האימפריה. התכנית של אנשי השיווק להפוך את הטרקטורים למיותרים אמנם לא הצליחה, אבל בכל רחבי העולם הלך הלנדרובר וכבש לו מקום של כבוד.

בסוף שנות ה50 הוצגה סדרה II עם עדכונים חשובים- חלונות הפרספקס הוחלפו בזכוכית, וחלק מהפינות עוגלו. גיאומטריית המתלים שונתה על מנת לשפר את התנהגות הרכב, ורדיוס הסיבוב קטן. בשנת 68 קרה מהפך עיצובי, והפנסים הוזזו מהגריל לכנפיים, ובשנת 1971 הציגו לנדרובר את סדרה III, ובחובה שינויים מינוריים בלבד המבחינים בין סדרה IIA לסדרה III, והחשובים בהם- תיבת הילוכים מסונכרנת, וריפודים! כן, כן, לנדרובר עם לוח מחוונים מול הנהג, ועם דיפון עליון. ועוד לא דיברנו על דיפוני הדלתות...

הלנדרוברים הישנים היו בריות אופטימיות, וכך גם בעליהם. גם כשנעל שמאל נמסה כתוצאה מנזילה של משאבת המצמד, גם כשלעליה מתונה נדרשה הורדה של שני הילוכים וקלנועיות עקפו אותו ברמזורים, וגם כשסגירת גג הקנבס ביום גשם רק הקטינה את שאון הרוח- הלנדרובר לא עצר והמשיך בנסיעה. גם כשהתוצאה הייתה ידועה מראש- הפעלת כל האיתותים או פשוט כלום- המשיכו בעלי הלנדרוברים לנסות להפעיל את המגבים. או האורות. או, בעצם מה זה משנה... ואז לנדרובר הציגו דגם חדש ומהפכני...

בשנת 1983 נפל דבר. לנדרובר הציגו לעולם את הלנדרובר 90 והלנדרובר 110. מבחוץ, הם נראו דומים לסדרה III , אבל מתחת לרכב הייתה מהפכה - קפיצי סליל. לנדרובר פיתחו מערכת מתלים מבוססת סלילים כבר בשנות ה70, עבור הריינג'רובר המהפכני, וכעת התאימה אותם ל"רכב השטח הרב תכליתי המתבסס על הקווים של הג'יפ של וויליס"... שכבר מזמן שכח את מקורותיו האמריקאיים. באותה תקופה האמריקאים חובבי השטח נסעו בג'יפ CJ ספורטיבי וקטן, ושאר העולם נסע בלנדרובר או בדגמים הקשוחים של טויוטה סדרה 40 (שגם הם, בתורם, החלו כחיקוי לג'יפ האמריקאי המקורי)- וכמעט כולם, גם ראשוני הSUV שכבר התגלגלו בשטח- נסעו על קפיצי עלים. למהפכה נוסף באמצע שנות ה90 דגם הלנדרובר 127- משאית קלה שכוונה לשוק המוסדי והצבאי, עם גרסאות טנדר ואמבולנס סטנדרטיות. בשנת הדגם 1990 מותגו מחדש הלנדרובר 90 110 ו127 כ"דיפנדר". התירוץ הרשמי של לנדרובר היה המנועים החזקים יותר ששודכו ללנדרוברים, אבל הסיבה האמיתית הייתה, ככל הנראה, תחילת שיווקו של הדיסקברי, שהיה חייב להיות מזוהה עם השם "לנדרובר", מה שחייב לקרוא ללנדרובר המקורי- בשם אחר.

גם הדיפנדר המשיך לשמור על העקרונות המנחים של הלנדרוברים הישנים- רכב שניתן לבנות ללא השקעה יקרה בקו ייצור בכל מקום בעולם, וניתן לתחזוקה בכל מקום בעולם. רכב עבודה שניתן להסב לכל תצורת מרכב בקלות.שועלי השטח הישראלים עצרו את נשימתם כשבשנת 1994 התבשרו כי לנדרובר מתחילים בייבוא סדיר של רכבי השטח. הדיפנדר היה אגדה, לא פחות, עם הילת יחידי סגולה שזכו לנהוג בו במבצעים נועזים אי-פה או אי-שם. ולא שלנדרובר היה מותג זר למשעולי ארץ הקודש- בשנות ה50 חקלאים רבים עשו שימוש בלנדרובר למטרתו המקורית- ובשנות ה60 וה70 כמות הלנדרוברים בשדות גדלה- בזכות לנדרוברים שנפלו שלל בידי בחורינו המצוינים, והוסבו מייד לעבודות חקלאיות. ואז הגיעו הדיפנדרים הראשונים. חברות הטיולים היו הראשונות לעוט על קופסת האלומיניום האנגלית, וגילו שהאגדה, נו... לא כזו אגדית. גיר של משאית, מנוע דיזל עצל שלא מזיז את הרכב הכבד, ורמת שירות מחפירה של היבואן גרמו לאכזבה. במקביל לדגמים קשי היום, נרכשו כ20 דיפנדרים בגרסה ה"מפוארת" מונעת במנוע הבנזין V8 של רובר, ו3 דיפנדרים אמריקאיים- מונעי בנזין, קצרים, פתוחים ואוטומטיים.... חלום שטח רטוב באותה תקופה.

בשנת 95 עבר הדיפנדר את השינוי הראשון – מנוע הTdi200 המיושן והרועש הוחלף ב Tdi300 המודרני יותר, ותיבת ההילוכים הידנית המיושנת הוחלפה בתיבה מודרנית שלא נדרשה יד של נהג משאית כדי לבחוש בה. השינוי המשמעותי הבא קרה בשנת 1999, כשמנוע הדיזל הוחלף במנוע Td5 חדיש, מבוקר מחשב, עם מערכת הזרקה משוכללת. בשנת 2002 עבר  הדיפנדר מתיחת פנים קלה ולראשונה נמכר דפנדר חדש עם מקום מקורי לרדיו!!

עם התקדמות הדגמים, הרכב הפך למעט יותר נוח לנהיגה, ועם הניסיון ופתיחת מוסכים חדשים רמת השירות גם היא השתפרה. כמות גדולה של דיפנדרים שנרכשו על ידי המשטרה בשנים 96-99 ויצאו למכרזים בשנים האחרונות, הגדילה את מצאי הדיפנדרים המשומשים בשוק, והפכה אותם לנגישים לנהגים שחיפשו את רכב הטיולים האולטימטיבי- לא כרכב עבודה. הדיפנדר הוא רכב טיולים מצוין מהרבה סיבות- יש בו מקום- אין עוד רכב בו יכולים 4 או 5 מבוגרים על ציודם לצאת בנוחות לטיול של כמה ימים בשטח. הוא קשוח אמיתי- וקשה מאוד להשבית אותו. נוחות הנסיעה בשטח, היא מהטובות שיש ברכב שטח- גם בזחילה איטית על מכשולים וגם בנסיעה במהירויות תלת ספרתיות בשבילי הנגב- הדיפנדר מגהץ את הדרך ונותן לנהג שקט נפשי. אבל יש גם דברים לא ברורים. קשה להסביר ברכב שנמכר בתחילת האלף השלישי למה הריתוכים של הדלתות חשופים ולא מושחזים. קשה להבין את כמות הנזילות שאינה קיימת באף רכב אחר. קשה להסביר את תנוחת הנהיגה המוזרה המצמידה את יד שמאל של הנהג לחלון. ומי שחושב שלנדרובר לא מחליד כי הוא עשוי אלומיניום, עוד לא ראה את השילוב הנפלא בין הקורוזיה של יריעות האלומיניום לחלודה של מסגרת הפח. כל העובדות הללו מעיבות על מה שהיה יכול להיות רכב שטח מושלם, אם רק היו משכילים לחשוב עוד קצת, שם בלנדרובר, ובאמת לתכנן כראוי את הרכב במקום לשמור את הרעיונות שהיו להם לפני 60 שנה ולשפר קצת כל פעם. אגב- בשנתונים האחרונים, מאז כניסתה של ב.מ.וו ולאחריה פורד לעסק- רוב הבעיות שהזכרנו כבר נפתרו- הדלתות עשויות מקשה אחת, כבר כמעט אין נזילות ואפילו את מכסה המנוע פותחת ידית עם מנוף קטן. מול כל הליקויים הקטנים הללו, יש בדיפנדר גם הברקות שנשמרו מאבות אבותיו- מכסה המנוע שמתפרק מהרכב בקלות לצורך גישה נוחה, או התריס הייחודי מתחת לשמשה הקדמית, המזרים אוויר קר לחלל תא הנהג, גם ביום קיץ חם.

למרבה הפלא, הדיפנדר שנמכר בימים אלו "חדש מהחנות", אינו רחוק מרחק רב מאותם לנדרוברים ראשוניים. לא רק העיצוב נותר גס- הרכב כולו הוא תכליתי בלבד. וככה הלקוחות שלו אוהבים אותו, אבל תקנות הבטיחות המודרניות לא. וזה מה שגרם לגל שמועות עיקש לבשר לנו ששנת הדגם 2007 היא שנת הדגם האחרונה של הדיפנדר. פורד, בעלי הבית בלנדרובר, לא הכחישו מצידם, ואף פרסמו תחזית לשנת הדגם 2008- איורי עיצוב של הדיפנדר החדש שיתבסס על שלדת הדור החדש של הדיסקברי והריינג'-רובר. בסך הכול אין תימה בכך שייצור הדיפנדר עומד להיפסק. מדובר ברכב שנמכר בלי שינויים משמעותיים כבר משנת 1983, כשאפילו לא קראו לו דיפנדר- אין עוד כלי רכב רבים שנמכרים ללא שינויים משמעותיים במשך 25 שנה- נצח במושגי תעשיית הרכב.

מה יש לך נגד לנדרוברים?

בתור מייצג ציבור נהגי השטח השפויים, יש לי הרבה נגד לנדרוברים ונגד בעליהם, אבל אין הרבה מקום, אז לא אבזבז מילים על הקדמה.

נתחיל בעובדות. אין חולק על כך שהדיפנדר הוא רכב שטח מוצלח, חזק, עביר, מתליו באמת מצוינים, והוא מסוגל לסחוב שמונה טילי XXXX  למשימה בעורף האויב. באותה מידה אין חולק על כך שהוא מיוצר במפעל בעל בקרת האיכות הגרועה ביותר בעולם הראשון והשני.  החיפוש אחר מפעלי רכב מבורדקים יותר בעולם השלישי עדיין נמשך. יש בלנדרובר פאקים כל כך מביכים שהם מתאימים לעיתון פורנו ולא למגזין רכב. אגב, חלקם הוזכרו בכתבה גופה, וזה אחד המאפיינים הפסיכולוגיים של הלנדרובריסט - הוא מספר לך מראש את כל הצרות, ובכך מבטל אותן. כאילו שמה שלא גילית בעצמך, לא נחשב (הוא גם חוסך בגילוי נאות – אסף הוא אחד מהם בנשמה).

על תנוחת הנהיגה בדיפנדר נכתבו תילי-מילים.  אין לה הסבר הגיוני, בוודאי לא אחרי 60 שנה של "פיתוח". נהג בעל גובה מערבי ממוצע הישוב זקוף, רואה גג. נהג בגובה ממוצע של תושב איי פיג'י, רואה את פתח האוורור שמתחת לחלון הקדמי. ישנו "חלון" גבהים צר, של נהגים שמתאימים לדיפנדר, ללא צורך באימוץ תנוחת אי-טי, צוואר כפוף וראש מתוח קדימה. לא הזכרתי את המיקום המוזר של הדוושות, את העובדה שידית פתיחת החלון נמצאת מתחת לברך, ואת זה שההגה לא מול מושב הנהג בכלל.

אני גם לא אוהב אגדות בלי כיסוי. יספרו לכם שכל אפריקה מלאה לנדרוברים. ובכן, טיילתי לפני כמה שנים  במדינה אפריקאית אחת, אתיופיה. אמת, כל המדינה מלאה - בטויוטות. יש כמה לנדרוברים, ועליהם נרחיב בסעיף הבא. "רגע-רגע-רגע", קופץ עכשיו חברי ע', לנדרובריסט משכיל "תפסתי אותך בלכלוך – הרי ידוע שאתיופיה היא המדינה היחידה באפריקה שלא איבדה את עצמאותה  במשך אלף שנים ולא הייתה כלל תחת שלטון בריטי!". שב, תירגע, אתה חושף את הבעיה -  לנדרוברים נוטלים מבעליהם את חוש ההומור. למדע הרפואה אין הסבר, אבל האנשים החכמים והמצחיקים ביותר, ברגע שאתה מתלוצץ קלות על הדיפנדר שלהם, הופכים  לשילוב של פולניה וקרוקודיל. לא רק שהם מאבדים כל חיוך, הם גם ימכרו את סבתא שלהם  ויעוותו את ההיסטוריה כדי להגן על שמו הטוב של רכבם. הרי ידוע שאתיופיה סבלה תחת כיבוש מוסוליני בשנים 1936 עד 1941, ושוחררה רק בעזרת האנגלים שמשלו בפועל עד סוף המלחמה.

בדרך מאדיס-אבבה לשישמאנה מולדת  הרסטה, ספרתי כל הזמן את כלי הרכב  (שאינם טויוטה) . לנדרוברים נצפו פה ושם. יותר נכון להגיד, סרני סולסברי הידועים של לנדרובר נצפו תחת עגלות רתומות לחמורים.  זה ככל הנראה ההסבר לאמירה הידועה ש"שבעים אחוז מהלנדרוברים שיוצרו אי פעם עדיין נוסעים".  אחרי כמה שעות  נסיעה פתאום החל ריכוז הלנדרוברים הישנים – השלמים -  לעלות, ולעלות, עד שהגענו לכפר שכל-כולו לנדרוברים. ואז במרכז הכפר, נגלה מגרש-מוסך וכולו לנדרוברים וגרוטאות לנדרוברים. זה היה ביתו של  הגורו.  דעו, או כופרים בני שטן, שגם ביבשת השחורה בלנדרובר לא יגע "מכונאי" או "מוסכניק" או חלילה בעל הרכב. לדיפנדר נדרש שמאן, דרוויש, רופא אליל, נביא חי או מינימום אורקל מוסמך. לכל קהילת לנדרוברים בכל מקום בעולם יש גורו כזה, המציע טיפול הוליסטי כולל לרכב + נהג. בישראל מספר משיחי-ציריות כאלו עם קהילות מאמינים.  מלחמות הדת הקטנות שמתנהלות בין עדותיהם מזכירות את המאבקים של תחילת הנצרות.

וזה מה שבאמת מפריע, הבעיה היסודית. הסגידה ללנד-רובר היא עבודת אלילים. זה צורם לי כיהודי, המאמין באל אחד. זה שברא את הJeep.

- נמרוד מלר     

בינתיים, יצאו לנדרובר בהצהרה חדשה- הדיפנדר יעבור מתיחת פנים עמוקה, ולא יופסק ייצורו. גם מתיחת פנים עמוקה אינה עניין של מה בכך, כשמדובר באיקון תרבותי. אם יורשה לנו לנחש, הדיפנדר מתוח הפנים כבר לא יהיה הרכב הספרטני שהוא היום. עם כריות האוויר (בשביל השוק האמריקאי) וניפוח תא המנוע (בשביל השוק האירופי), יגיע תור העיצוב המתוחכם, ואביזרי הנוחות. יש לשער שיישארו רמזים לעיצוב הקלאסי- אולי פנסים בגיאומטריה דומה, אולי פינות ישרות, וכנראה קווים אופקיים לכל אורך המרכב. אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר, ומבחינתנו- הלנדרובר האמיתי האחרון עומד למות. אז לכבוד שנת הדגם האחרונה של הדיפנדר כפי שאנחנו מכירים אותו, ולכבוד יובל 60 שנה לאב הטיפוס הראשון- החלטנו לקחת לשטח כמה דיפנדרים שבעליהם עושים בהם את השימוש אליו הם נולדו- רכבי שטח חובבי עבודה- וביחד איתם לנסח הספד לרכב שהפך לאגדה בעודו בחיים.

לשם שינוי, לכתבה הזו לא חיפשנו את הדיפנדרים "הכי", לא הכי משופרים, לא הכי יפים, לא הכי מאובזרים. חיפשנו "סתם" דיפנדרים באמצע החיים, ואת בעליהם. רצינו להבין- מה גורם לאדם נורמאלי לכאורה לקנות רכב שטח שמיוצר באותם הקווים בהם הוא יוצר לפני 60 שנה. מה גורם לאדם מודרני לוותר על יתרונות העידן בו אנחנו חיים, ולבחור ברכב שלקוח מעידן אחר.

בעלי הדיפנדרים הסגורים, הארוכים, מציינים שהרכב הוא "רכב שטח משפחתי"- אבל אל לכם לטעות- הרכב מאובזר ברמה של "אביר" צבאי- לא של רכב משפחתי מכל סוג שהוא.

העובדה שהדיפנדר הוא "רכב עבודה", לא אמורה להשפיע, לכאורה. הרי מבחינת המשתמשים הפרטיים שאספנו, המקסימום ש"רכב עבודה" אומר הוא שנוסעים כל יום ברכב לעבודה. הם לא גוררים עגלה עם עגלים (כמו בעל 109 ישן אחד שאנחנו מכירים) או נוסעים איתו בטיולי שטח עמוסים ב9 מבוגרים על ציודם (כמו חברות הטיולים). אבל כולם מציינים את העובדה שמדובר ב"רכב עבודה" לזכות הדיפנדר. למה? אני מקשה, והסיפור מתחיל להתברר. יש משהו משותף לכולם- כולם מרגישים שהדיפנדר שלהם לא מתרגש מכלום. שי, הצלם שלנו, נוסע בדיפנדר פתוח, ארוך, שהוא מגדיר כ"מזבלה על גלגלים"- כל ה"זבל" שלו נמצא ברכב, תמיד. והדיפנדר לא מתרגש. הדיפנדר הוא פלטפורמה- אם כל הלנדקרוזרים זהים, אין שני דיפנדרים זהים. אפשר לשנות, להוסיף מה שרוצים ולבנות את רכב הטיולים שלך. הדיפנדר ייקח אותך לכל מקום- יש בו נפח להעמיס כמה ציוד שרק רוצים, הוא יסחב משקלים גדולים בלי להתלונן, וישרוד לאורך זמן. שלא כמו SUVים מודרניים, הדיפנדר אינו מוצר צריכה עם אורך חיים מוגדר מראש. הדיפנדר הוא מכונה- כלי עבודה, עם אורך חיים אינסופי, אם רק מטפלים בו באופן בסיסי.

האם יש סוג מסוים של אנשים שנוסעים בדיפנדר? הנוכחים אומרים שיש סוג מיוחד של אנשים שנוסע בדיפנדר, ובכך הופכים את עצמם למיוחדים בעיני עצמם. מעין מועדון סגור. טוענים שלא תראה סיגריה עפה מחלון של דיפנדר. אולי יש כאן פוזה? מרוב שאין פוזה- זו הפוזה?

ומה עם הכביש? כאן צריך לוותר. הוא יותר איטי, פחות יציב, פחות מאיץ ופחות בולם מכל רכב שטח אחר בן אותו השנתון. האנשים שנוהגים בדיפנדרים מוכנים לוותר על מנעמי החיים בכביש, עבור היכולות בשטח.

אבל מהי תמצית היכולות בשטח? שלא צריך לעבוד קשה, לא צריך לחשוב יותר מדי, רק לכוון את ההגה, להסתכל על הנוף, ולנסוע. ככה אפשר לטייל, בלי לעבוד קשה מדי. אריק, שנהג על ג'יפון עד לאחרונה, וכעת נוסע בדיפנדר 90 יוצא משמר הגבול- מדגים היטב את הקושי להסתגל. כולם נוסעים על הסלעים של נחל שילה בלי להתרגש. אריק עוד לא הפנים, וכל הזמן מסתכל, בודק, מוציא את הראש, עובד עם המצמד... הוא לא רגיל לרכב שטח שלא צריך לומר לו מה לעשות.

השמש התחילה לשקוע ולהאיר את גבעות השומרון תחתן אנחנו יושבים באור אדמומי, וזה הזמן להרהור המחייב- מה אומרת בשבילכם ההצהרה "יש לי דיפנדר"?

אלי לא פוחד מנפילה לקלישאה, ואומר "אני איש שטח מסוקס". נראה שהדיפנדר מחזק דימוי עצמי של איש השטח האמיתי. יניב מציין שהוא מסתכל על האנשים בפראדו מלמעלה (הופה, תופס תחת), וברק- לא פוחד יותר ממכות בחניה. תמיד מוכן לצאת למדבר, בלי שום הכנות. עיצוב הרטרו (איזה רטרו? זה עיצוב מלפני שהיה רטרו) המינימליסטי מדליק בעיניו. הוא גם מרגיש שהדיפנדר הופך אותו לסאן-ברנרד של החבורה. תמיד סוחב את כל המים, דלק, ציוד של כולם. איתי, בעל הלנדרובר הוותיק בחבורה- אדיש לכל מה שקשור בלנדרובר- לא עושה עניין מכלום, והלנדרובר גומל לו בהתאם, ולא מתרגש מכלום. בשביל שי אין בעיה שהדיפנדר יהיה תמיד מלוכלך. גם כשהוא מתלבש יפה לפגישה, שי מציין, הוא אף פעם לא מגיע נקי.

לפגישה שלנו הגיע איתי עם לנדרובר 109 סדרה IIA, משנת 1966. הלנדרובר של איתי מגדיר מחדש את המושג "אוטו-קומבינה". הוא אמנם שנת 66, אבל עם חזית של סדרה III, וחלקי מרכב רבים של סדרה III. בתוך הלנדרובר, מסביב ללוח המחוונים המקורי הדיפון של לנדרובר חדש יותר, ותא כפפות מייצור עצמי. המנוע אמנם מקורי, אבל מערכת החשמל נבנתה מחדש, ובלנדרובר אבזור רב המכין אותו למסע. הדבר המעניין מבחינתנו היה לברר האם יש הבדל באמת משמעותי בין הלנדרובר הישן לדיפנדר מודרני. נסיעת שטח מבהירה שלא יותר מדי. הלנדרובר הישן, על קפיצי עלים רכים, מגהץ את הדרך – אם כי לא כמו אחיו הרכובים על קפיצי סליל. ההתנהגות שלו, מאידך, בעייתית - באין מוטות רוחביים מכל סוג שהוא במערכת המתלים, הלנדרובר משייט לרוחב השביל, וההגה (הגה כוח אמריקאי שאיתי התקין) רך מדי ולא עוזר. הגיר נותן עומק חדש למושג "גיר מעורפל"- אפשר לנחש איפה ההילוכים נמצאים, ובדרך כלל הניחוש מצליח, רק בזכות אמונה עיוורת. אבל בשורה התחתונה, מי שנוהג בדיפנדר 2006, יתיישב בלנדרובר הישן וירגיש בבית. אני לא יודע אם זה אומר משהו טוב במיוחד על הלנדרובר הישן, או משהו רע במיוחד על הדיפנדר המודרני, אבל התחושה דומה מאוד. ההבדל המהותי הוא דווקא בכביש. דיפנדר מודרני ישייט במהירויות שהלנדרובר של איתי לא חולם עליהם, וגם יבלום. בדיפנדר מודרני אפשר למדוד תאוצה מ0 ל100. ב109 של איתי- לא. ההיגוי בדיפנדר יותר חד, השלדה מתקשרת יותר, ובאופן כללי מדובר על רכב כביש טוב בהרבה. עדיין, דיפנדר מודרני נופל בהמון מכל רכב שטח מודרני אחר בכל מה שנוגע להתנהגות כביש- אבל החן שלו, האופי הייחודי, והמועדון הסגור אליו משתייכים בעליו, מבטיחים לדיפנדר חיי נצח.