דקאר 2009 - סיכום

ברחבת האצטדיון החולית שקע האבק וכיסה את עקבות הצמיגים. אחרון הרכבים עלה מזמן על הגרר, ויצא בדרכו לנמל. נעלמו מושבי העץ והטריבונות הזמניות: השלטים הורדו, קונסטרוקציות הברזל והרמפה עליה עמדו המנצחים והתיזו בעליזות שמפניה זה על זה פורקה. בפעם האחרונה סרקו כמה פועלי הפקה את השטח, ואז העמיסו את ארגז כלי העבודה, ונסעו, סוף סוף, הביתה. פועל ניקיון עייף הרים עוד כמה פתיתי קונפטי, ויצא. זהו. נגמר.  ראלי דקאר ה31 הסתיים.

הדקאר הזה, שאמור היה להשתרע על פני 9,574 קילומטרים מהם 5,650 מדודים בשטח לאורך 14 סטייג'ים יומיים, קוצר ושונה כמעט בכל יום, ממגוון סיבות. קשה לדעת איך הייתה נראית טבלת המנצחים אם היה מתקיים במלוא ארכו, לפחות בסטייג'י המרתון, בהם אסור למתחרים לקבל סיוע מכאני בסוף היום, שקוצרו באופן משמעותי. אבל ראלי לא מוכרע על פי "מה היה אם...".

התוצאה היא ניצחון ברור לקבוצת פולקסוואגן בקטגורית הספישל פרודקשן (T1), לצידה הופעת אורח מבריקה של באגי-האמר בקטגוריית 2X4, וניצחון של טויוטה בקטגוריית הפרודקשן (T2). שליטה מוחלטת של אופנועי KTM בקטגוריות הספישל פרודקשן והמרתון, וניצחון לימאהה ב450 סמ"ק. עוד היה לנו קרב בין יצרניות הטרקטורונים המובילות, שהסתיים גם הוא למעשה בניצחון לימאהה, ולצידו צ'ופר מתוק: השנה ראינו את האישה הראשונה שסיימה את הדקאר על טרקטורון. לבסוף זכינו בדרמה חזקה שהסתיימה בקיבוע שליטתה המסורתית כבר של אימא רוסיה במשאיות (T4).

למרות קיצורי המסלול היומיים, שאולי הפחיתו מערכו, בכל זאת ראינו בדקאר הזה את רוחו של הראלי הגדול בעולם:  הקושי, חוסר הוודאות והמאבק, כשכל דקה חשובה. על חודה של שנייה הוכרעו סטייג'ים רבי קילומטרים, ובזה אחר זה נשרו (או הודחו) מנצחים "בטוחים" בשל שיקול טקטי אומלל, התהפכות, תקלה מכאנית, או סתם מזל רע. ובראלי, כמו בראלי – זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, כולל זמני עונשין וערעורים. הדקאר הזה הדגים לנו היטב איך מרגישים מובילים ואלופי עבר כנאסר אל-עאטיה, סטפן פטרהנסל, קרלוס סיינז, לופז, סטריט, ואחרים, כשהם פורשים משיא הגובה ישר לספסל, בלי זכות לחזור למשחק בסוף המחצית. אני לא מאכל לאף אחד לעמוד בנעליהם של נהג ונווט שחשו בניצחון בידם, מיששו אותו, החזיקו אותו, טעמו אותו – והנה נגוז.

נהג ונווט. לעיתים אנו נוטים לשכוח שראלי הוא צוות. הנהג, רגלו הימנית כל הזמן שואפת למטה, חש את הדרך, מרגיש את המנוע, מוציא מה שאפשר מכל מטר בדרך למעלה הדיונה, לוקח סיבוב בדרך העפר על שני גלגלים, בדיוק רבע קמ"ש מתחת למהירות ההתהפכות. בחלקם של הנהגים נופלת מרב התהילה, הם המתראיינים והם בחזית יחסי הציבור. לצידם נמצא הנווט, האיש האפור במושב הימני. בוחר נתיב, מראה את הפנייה הנכונה ואת תנאי הדרך, מדבר כל הזמן בגרון ניחר על מהירות וכיוון ומספרים ותנאים ועליות וירידות וסיבובים, עוקב בעין אחת על מד החום ובשנייה על הפניות, הוואדיות והמהמורות, אוזנו כרויה לכל זיוף בצליל המנוע או בקולות הגלגלים והמרכב, מחתים את המרשל, בקיא בתקנות. לעיתים צועק ורב עם הנהג עד שגג הקוקפיט כמעט יוצא מהמקום, לעיתים ממורמר וכועס על ספיגת כשלון שלא באשמתו, לפעמים מנסה, ללא תועלת, לעצור או לשלוט בנהג שלא רוצה לשמוע,  ובכלל – מהווה את החצי השלישי בחיית הראלי: נהג, נווט ורכב. נהג ללא נווט טוב לא ינצח, ולעיתים גדול חלקו של הנווט מזה של הנהג. " היום עשה הנווט עבודה מופלאה", אמר מרק מילר, שהגיע ברכב השני בדירוג הכללי, על נווטו בסיום הסטייג' הקשה ביותר בדקאר הזה, ובמילים האלה בעצם אמר: 'הוא זה שהביא אותנו לאן שהגענו'.

הרכב, גם הוא ראוי לציון. זה היה הדקאר של מנועי הדיזל, ושל הטוארג. חמש שנים ניסו אנשי פולקסוואגן לזכות, עם שלוש שנות "כמעט וזכה" , עד שהשנה הצליחו, ובגדול. מיצובישי ו- BMW נשלחו בבושת פנים חזרה, לעשות שיעורי ביית טובים יותר. "אני מרוצה מהרכב" , חלק חואן "נני" רומה ממיצובישי שבחים לרכבו, ובכך לאנשי הסיוע שלו. שכן מאחורי כל נהג, נווט ורכב, עומד צוות הסרביס. גדול או קטן, אם בטיפול עצמי, אם אנשי סדנה מתמחה שכורה, ואם צוות גדול ומיומן - בסוף יום, ישנם המכונאים: מנהל הקבוצה, המנהל הטכני, נהגי משאיות הסיוע, מביאי המים ומרוקני השמן, מקימי האוהלים ופורשי הברזנטים – הרבה מאוד אנשים שישנים מעט ונוהגים הרבה, עובדים כל הלילה בתנאי הלחץ של הדקאר ומתמודדים עם תקלות מוזרות ומפתיעות שמעולם לא הופיעו במסלולי הניסוי.

עוד עניין אליו כדאי להתייחס אליו הוא רמת הארגון. ביטול הדקאר בשנה שעברה, בגלל איומי הטרור באפריקה, היה, בעיני, קשה מאוד. כל כך הרבה אנשים חלמו להשתתף בו, ההשקעות הכספיות אפילו בארץ היו עצומות, וקבלת ההחלטה הייתה קרובה מידי לתאריך היעד, אכזרית. כך או כך, הפור נפל והדקאר עבר לאמריקה הלטינית. למרות כל הזמן שהיה להכנות היה ארגון המסלול, כפי שהתבטא לבסוף במהלך הראלי, רחוק מהסטנדרטים ההיסטוריים של הדקאר.

חוסר תשומת לב מספקת לתנאי מזג האוויר, אי הבנת השלכות רמות המשקעים, שינויי הקרקע והסביבה העונתיים, חוסר הכנה טובה ורמה נמוכה של ספר הדרך בקטעים מסוימים הביאו לקיצורי מסלול יום-יומיים, שינויים וביטולים, תאונות (כולל זו שגרמה לנפילת המוביל עד אותו רגע קרלוס סאיינז לנקיק, שבירת ידו של נווטו, ופרישתם מהראלי) ותסכול רב למשתתפים - עד שלפעמים נדמה שמדובר בעבודת ארגון חובבנית ורשלנית.

לכך מצטרפת העובדה, שלמרות כל אמצעי הביטחון האישיים, שכללו משואת מצוקה ואיתור לויינית, מכשיר התראת קירבה אוטומטי, מסוקי פינוי, ולמרות עלותם האדירה לכל משתתף – מצא את מותו מתחרה. כנראה לשווא וייתכן ובשל רשלנותם או חוסר היעילות המקומם של המארגנים. הרוכב הצרפתי הפעיל את איתות החירום, ואף  ניתן היה להצלה במשך כמה וכמה שעות: אך עד שהמידע הועבר ועובד, ועד שהוסקו המסקנות הנכונות, נפטר האיש. מציאת גופתו 36 שעות מהפעלת משואת המצוקה התקבלה כלא פחות מביזיון. בנוסף, נמצא אופנוען נוסף בתרדמת, והצוות הבריטי שנפגע ביום הראשון עדיין במצב קשה. אנשים עלולים להיפגע בראלי וזה חלק מהסיכון אותו לוקח כל משתתף בחשבון. אבל נדמה שהפעם לא נעשה כל מה שצריך כדי למזער את הסיכונים.  

קל לגלוש לבנאליות בסיכום ראלי. לצטט מספרים וסיכומים טכניים, דגמים קודמים ועדכניים, נתונים ושנות הובלה, כוח מנוע ותארים קודמים. אבל,  וחשוב יותר, לפני כן צריך לזכור שראלי מורכב מהשילוש הקדוש: אנשים, מכונות, וכסף. ולרוב המתחרים אין הרבה מהאחרון. ולכן אבקש לחלוק כבוד לאנשי הצוות הישראלי הבודד השנה. חמישה ימים הצליחו יזהר ערמוני ואביב קדשאי להחזיק מעמד, ובשיאם הצליחו להגיע למקום ה- 30 המכובד. בסופו של היום החמישי נתקעו על דיונה, חמישה קילומטרים מהסיום, חולצו זמן רב אחר כך, ונאלצו לפרוש. המאמץ, ההישג, המקצועיות, ההשקעה הכספית והרגשית האדירה, ועצם הניסיון, מזכים אותם בח"ח ענקי. זה לא הצוות הישראלי הראשון שיצא לדקאר, ומן הסתם לא האחרון. בכל ליבי אני מקווה לראות יום אחד את דרור כהן מגיע לגבהים אליהם הוא שואף, ויושב במרומי  פודיום הראלי הגדול בעולם.  כמו קדשאי ודרור כהן ישנם עוד כמה וכמה צוותים וקבוצות בארץ, ראויים לא פחות, שכבר היו בדקאר - אני מקווה שיחזרו לשם, וינצחו. אני מאמין שזה אפשרי.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהרכיב הקריטי במתכון לניצחון. הדקאר בנוי על מימון: נהג בדקאר לא יתקבל לקבוצה מובילה אם אינו מביא עימו, מראש, כמה מליוני יורו בחסויות. ללא ספונסרים רציניים, אין לענף הראלי בישראל יכולת להמריא. למרות אווירת המשבר העולמית, הדקאר פורח: כל העולם ראה, למשל, את סמלי חברת רד בול מתנוססים בגאון על רכבי וסרבלי נהגי פולקסוואגן, ועל כובעי המצחייה של קומה וסיריל דספרה. וזו תזכורת לחברות הגדולות בארץ, שחלומות ודמיונות הצופים בראלי מוכרים ומפרסמים מוצרים,  ונותנים חשיפה לא מעטה, בעלות סופית שאינה גבוהה ביחס להשקעה באפיקי פרסום אחרים: ושאולי יוכלו לתרום את חלקם לגאווה הלאומית, ולעזור להביא צוות ישראלי למקום בו הוא יכול להיות – ובדרך, לקצור יותר מכירות, יותר רווחים, והכרה בינלאומית.

ועכשיו, לזוכים...ולמפסידים.

קבוצת פולקסוואגן, חמש שנים של ציפייה

ג'יניאל דה ויליארז, דרום אפריקאי בן 36, ונווטו דרק פון זיצויץ', כשאחריהם האמריקאי מרק מילר ונווטו פיצ'פורד, הובילו את קבוצת VW לניצחון כפול. השנה השישית של מאמץ וניסיונות עם מנוע הדיזל השתלמו, והחברה הצליחה להניח שני צוותים במקומות הראשון והשני: למעשה, היו כל שלושת המקומות המובילים שלה , אך נפילה חופשית קצרה, כולל פליקפלאק על הגג,  של המוביל סאיינז לתוך נקיק, הורידה אותו מהספירה ומהפודיום. במקום פול-האוס, זכתה החברה "רק" בזוג אסים.

בסופו של ראלי, הוכיח דה ויליארז באופן חד משמעי כי גם הוא וגם המנוע בעלי יכולת. במהלך רוב הראלי נהג באחריות, במדיניות שהציגה חתירה לנצחון והתקדמות מתמדת, אך לאחר שהתבסס נצחונו, נמנע מסיכונים מיותרים. כשהותרו לבסוף מוסרות הנסיעה הזהירה שנכפתה עליו עד כאן בידי מנהל הקבוצה, לחץ בלי בושה על הגז בשבילים המהירים בואכה בואנוס איירס, וניצח את הסטייג' האחרון במפגן מהירות מקצועי ומדויק, שאינו מבייש אף שלב ב- WRC.  "מעולם לא הרגשתי כך", התוודה בסיום הסטייג'. "הייתי כל כך עצבני, וכל הזמן הסתכלתי בשעון המהירות, לראות כמה קילומטר נשארו לסיום. אני נרגש מהצוות, ולמען פולקסואגן. הנצחון הזה הוא פרי עבודה של חמש שנים".

מספר שתיים, מרק מילר מאריזונה, האמריקאי הראשון ש"גילה" את הדקאר להמונים בארצו, לא היה מרוצה במיוחד מהמקום אליו הצמידה אותו החלטת מנהל הקבוצה מסטייג' 8 ואילך, אבל בלע את צפרדע המשמעת הקבוצתית בחן עגום.

ומה עושה המנצח בסוף הדקאר? "בטח אלך לשתות כמה בירות עם החבר'ה". מגיע לו.

קבוצת HUMMER על הגל

במקום השלישי, עשו רובי גורדון וקבוצת האמר USA היסטוריה, כשהצליחו להכניס את שני רכבי ההאמר בין 15 הרכבים המובילים: גורדון עצמו במקום השלישי, ונהג הצוות השני, ויגורו הצרפתי המנוסה, במקום ה- 13 -  ההישג הגבוה ביותר אליה הגיע קבוצת האמר אי פעם בכל חמשת מרוצי הדקאר בהם השתתפה.

לדברי גורדון, בנוי הדקאר על הכנה ועל הישרדות, וקבוצתו הייתה מצוינת בשניהם – משום כך הצליחה: "התגברנו על כל הבעיות בשטח, שני הרכבים עדיין במרוץ - ונמצאים בו היטב", אמר גורדון בסיום השלב ה- 13. להזכירכם, סבל גורדון מכמה בעיות מוזרות ומעניינות, כולל קלאצ' שרוף, שהותיר אותו בסטייג' ה12 עם הילוך ראשון בלבד למשך 70 הקילומטרים עד הסיום. למחרת, אבן קטנה שעפה לתוך מערכת דוושת הגז, ועצרה אותו למשך 20 דקות עד שהבין ופתר את הבעייה.

גורדון עצמו היה מאוכזב מעט בסיום הדקאר, וחש שהיה בנחיתות כוח מנוע. אבל הבטיח לחזור בעוד שנה, עם רכב טוב יותר, מהיר יותר וחזק יותר. זו תהייה השנה האחרונה שלו עם האמר, אלא אם יחודש החוזה (מה שנמצא בספק כמו עצם הישרדות המותג בחודשים הקרובים) והוא נחוש להוציא ממנה את המיטב.  "מה שבטוח, המסיבה שלנו בטח תהייה רועשת יותר!" הבטיח בסוף היום האחרון.

תמו שבע השנים הטובות של מיצובישי

שבע שנות הובלה רצופה בדקאר הקנו למיצובישי תור ארוך של יריבים קוראי תיגר, להוטים לנצח וחדורי מוטיבציה. הכישלון צורב שבעתיים לאור העובדה, שמאז 1984 ועד היום נעדרו נהגי מיצובישי מהפודיום בדקאר פעמיים בלבד.

כבר לאחר 390 קילומטר ביום הראשון, כשל מנועו של הירושי מצואוקה היפאני. 12 קילומטר לאחר תחילת היום השישי פרש לוק אלפאנד, לאחר שנווטו התמוטט מתשישות במהלך חילוץ הרכב מבור בוץ.  למחרת נאלץ גם סטפן פטרהנסל , גדול רוכבי/נהגי דקאר בכל הזמנים, לפרוש לאחר שבמנועו פרצה אש.

שלא בטובתו, מצא עצמו חואן 'נני' רומה, שמוקם לאחר פטרהנסל ואלפאנד, בתור המוהיקני האחרון - נושא הדגל ואיש החוד של מיצובישי, בשדה הקרב של הדקאר. מן הסתם, מהסטייג' השמיני ואילך היה הנהג בן ה- 36 תחת לחץ לא מועט: "היה שלב מסוים, בסטייג' 12, שחשבתי שלא נסיים את הראלי". רומה ניצל אז מנפילה לנקיק בו סיים סאיינז את הראלי שלו, ואף ניצח ביום שאחר כך, אך ביום האחרון ספג זמן עונשין ארוך, וסיים לבסוף במקום העשירי.

רומה הצליח להוכיח שלפחות אחד מארבעת רכבי הדיזל של מיצובישי אכן מסוגל לעמוד במעמסה של דקאר מלא ללא כשלון, אך גם ללא הפגנת ביצועים טובים יותר ממתחריו: ויכול אפילו לנצח סטייג' שבילים קצר ומהיר אחד, אחריו ציין ש "לפעמים בלתי אפשרי לזכות בראלי, אבל אפשר לנצח בסטייג'. זה גמול על עבודה קבוצתית קשה. הניצחון הוא לא שלי, אלא של הקבוצה". אין לקנא על האחריות שנשא והציפיות ממנו, לאחר שנותר "האיש שהכל תלוי בו" בקבוצת מיצובישי.

ניתן, כמובן, לטעון כי הכנה נכונה וניהול קבוצה יעיל הנן מילות מפתח לזכייה בראלי עולמי, ולא יכול להיות שמנוע כושל פתאום מייד בתחילת הדקאר, שנווט נופל תשוש סתם כך בתחילת יום, או שמנוע סובל מהתלקחות ספונטאנית על לא עוול בכפו. קשה גם להתעלם מאבדן ההובלה של מיצובישי וניצחונה של טויוטה בקטגוריית הפרודקשן. "אנחנו עוד נחזור ב- 2010", הכריז מנהל קבוצת מיצובישי , דומיניק סרייז: אך ייתכן שאחרי הדקאר הזה ייאלץ לשאת באחריות להפסד.

קבוצת BMW

כנווט ראלי, קשה לי להבין את שיקולו של נאסר אל-עטייה כשבחר לוותר על מעבר דרך כמות נקודות גדולה, ובכך להיפסל אוטומטית. הנהג הקטארי המוכשר, שבא מהמדבר ומכיר דיונות היטב, בחר לדלג על קטע מסלול גדול שכולו דיונות, בשל חששו מהתחממות המנוע. מהלך זה מוביל לפסילה וודאית. כאן המקום להזכיר, שלצוות ראלי מקצועי ישנו קשר אחורה לצוות הטקטי, או לאחראי הטקטיקה, בקבוצתו. זה מקבל עדכונים שוטפים על מצב המתחרים והדרך, ומעבירם לצוות בשטח, כדי שיוכל להתנהל בצורה היעילה ביותר.

האלטרנטיבה הברורה וההגיונית הינה נסיעה איטית ללא התחממות יתרה, ולקיחת הנקודות – לפחות ההכרחיות שבהן. כך אולי תאבד ההובלה, אך המקום בראלי עצמו יישאר ובהמשך תמיד ניתן לשפר. מצד שני, אנו הצופים לא היינו במקום ובזמן האירוע, ומן הסתם לא כל השיקולים גלויים לעינינו. לכן, נראה שההחלטה המודעת להיפסל לא הייתה של עאטיה והנווטת לבדם: זו הייתה החלטת הנהלת קבוצת BMW.

בשלב מאוחר יותר תפס עמיתו טרהנובה את ההובלה, אך התהפך ונאלץ לפרוש. לא נותר לנו אלא לאחל ל- BMW בהצלחה בשנים הבאות.

טויוטה

ניצחון חביב בקטגורייתT2. יש לציין שגיבון הגיע במקום ה- 14, לרוב בדקאר אנשי הקטגוריה הזו מגיעים באזור המקום ה-40 , בממוצע. הישג נאה.

אופנועים, המשך השלטון הכתום

באופנועים, המשיכה חברת KTM בשליטה כמעט מוחלטת, מלבד הקטגוריה הקלה, עד 450 סמ"ק אותה לקחה ימאהה, כשהונדה מאחוריה. זה ההבדל בין תפיסת הרכב הקל לעומת הרכב הכבד, הקיימת גם במכוניות, כשהאופנועים הקלים בעלי יתרון על הדיונות ובשטח הטכני, והכבדים על השבילים.

במונחי הגששים, מרק קומה "התחיל בלי להודיע", ואחר כך "גם  המשיך בלי להודיע". למעשה, הצליח לחזור על הישג אליו הגיע רק רוכב אחד אחד לפניו – אחד ס. פטרהנסל, אותו פגשנו במיצובישי: הובלה מוחלטת מהשנייה הראשונה, לאורך כל הראלי. איש ממתחריו לא הצליח לצמצם את הפער שפתח מאז. אמנם לבעיות הצמיגים של מתחריו בהחלט הייתה יד וטאייר בדבר, אבל, כמו שאמרנו, בראלי מדברות רק התוצאות, לא ההסברים. לוחץ מהתחלה ופותח יתרון גדול, ואז נזהר לשמור על מקומו ועוקב מעט אחרי המובילים ממרחק בטוח אך מלחיץ, לקח קומה, בפעם השנייה בחייו, את המקום הראשון בין אופנועני הדקאר, תוך הפגנת אסטרטגיית נהיגה חכמה וטקטיקת רכיבה מוכשרת.

אגב, הרוכב ההולנדי רוב ואן פלט, שהגיע במקום ה- 33, זכה לציון מיוחד בקטגוריית האופנוענים החובבנים לאחר שרכב את כל הדקאר לבדו, ללא סיוע. מזכיר אופנוען- אינדורו- לשעבר, ונהג רייד מוביל מסוים בהווה, מהארץ...

טרקטורונים

13 רוכבי טרקטורונים בלבד שרדו מתוך 25 שהתחילו. הצ'כי ג'וזף מצ'אסק, בן 52,  זכה בקטגוריית על גבי הימאהה שלו. זהו נצחונו החמישי בדקאר, והדקאר השמיני בכלל בו הוא משתתף. לאור גילו המתקדם, אמר שהוא שוקל לעבור למשהו קל יותר- אולי מכוניות. "פטרונלי צעיר, רק בן 28. אני בטוח שיש עתיד מזהיר לפניו", ציין.

בנוסף, זכתה הגברת אליזבת קראפט להיכנס לתולדות הראלי וההיסטוריה המוטורית: זאת בהיותה האישה הראשונה אי פעם שסיימה את הדקאר על המכונה המוזרה הזו, ששמה טרקטורון. ואם אליזבת סיימה, שמא החלום לראות רוכב טרקטורון ישראלי מוכשר מוחה אבק מדבר צ'יליאני ממשקפיו, ואז נפנה לדבר על נצחונו קודם כל עם ערוץ טלוויזיה עברי, גדול מידי? יש לנו מועמד אחד לפחות...

משאיות, קרב הענקים

מן הסתם נשפכה הרבה ווודקה כשפירדאוס (בחיי, ככה קוראים לו) קבירוב הצליח, בסיכום הכולל, להגיע שלוש דקות, שלושים ותשע שניות לפני בן קבוצתו וחברו הטוב, צ'אגין. שלוש משאיות בארבעת המקומות הראשונים – זהו סיכום חיבוק הדוב של קבוצת קמאז הרוסית.

מהרגע הראשון, ניטש קרב עז בין הולנד לרוסיה. למרות שבמציאות מעולם לא נפגשו שתי המדינות בשדה הקרב, היה הדקאר הזה קרב אחד גדול בניהן, רווי מהפכים, מתח ואדרנלין. בתחילה הוביל ואן-ויילט על פני דה-רוי, כשצ'אגין במקום השביעי: הנס סטאסי, מוביל קבוצת מאן, פרש במהרה, ודה-רוי הצליח לאחוז בהובלה במשך ארבעה ימים רצופים. אך בסיום היום השישי לקח צ'אגין את ההובלה, ויחד עם קבירוב פתח פער משמעותי על פני ההולנדים.

הקרב היה מרהיב, וחסר רחמים. בעקשנות הולנדית אופיינית, תוך הפגנת נחישות, אומץ רב וכשרון נהיגה מצוין, נשך דה-רוי בעקביות בעקביהם של הרוסים, כשהוא מכריח אותם לזכות בניצחון ביושר. אך למרות מאמציו ההרואיים, עד היום האחרון לא הצליח ההולנדי לסגור את הפער. דה-רוי לקח את המקום השלישי מעט לפני משאית קמאז הרביעית, והראה שבראלי, כשרון נהיגה הוא כשרון נהיגה -  לא משנה מה משקל הכלי עליו אתה נוסע.

"האסטרטגיה בקבוצת קמאז ברורה", אמר קבירוב לאחר הניצחון: "סע כמה מהר שאתה יכול, ואם שני נהגים מהקבוצה מתחרים זה מול זה – שהטוב בניהם ינצח".