אודי Q7 במבחן שטח

אללה יסתור...  מה לי ולדבר הזה? מאיפה מתחילים לאכול אותו?

זו תגובת הבטן של ג'יפאי מהדור הישן (וממרומי גילי אני נופל בהגדרה) כשהוא יורד מג'יפ סופה חבוט בן חמש עשרה, עטור ברזנט מדובלל, ומתיישב בכורסת העור הרכה של אודי  Q7חדשה. לא, זו אינה המכונית הגדולה ביותר, לא המפוארת ביותר בה נהגתי, לא היפה ביותר,  וגם לא היקרה מכולן. כבר תמרנתי בדחילו ורחימו בחנייה שמתחת לשיכון בחולון ריינג' רוברים, מרצדסים גדולים, ב.מ.וו סדרה 7, ארוכה ונמוכה. אפילו כמה קרובות משפחה מיוחסות של Q7 עם לוגו ארבעת העיגולים ותג מחיר כמעט כפול.  אבל Q7 סוחב על עצמו וואחד נוכחות, שמסובבת כאן, בשכונה הצנועה הזו, לא מעט ראשים סקרנים ומקנאים.

Q7 הוא אוטו מתריס. זה לא שם הסמל על החזית. באודי תמיד הקפידו לשמור על תדמית יוקרתית אבל סולידית. לא מוחצנת כמו ב.מ.וו, לא נובו-רישית כמו מרצדס, לא סרת-טעם כמו מותגי היוקרה האמריקניים. אבל Q7 מתריס מול עדר המשפחתומטיות הפרולטריות שממלאות את הרחוב השקט שלי, הוא מתריס בעידן בו כולם צועקים "ירוק-ירוק" ומדברים על חסכון בדלק, על פליטת מזהמים נמוכה, על הקטנת ה"חתימה הסביבתית" ועל הצנע-לכת כללי. אודי תמיד היו שם נרדף לטכנולוגיה מתקדמת, ליעילות ולעיצוב קריר ונקי. אפילו כשהחליטו לייצר מכונית-על, ה-R8 יצאה להם נקייה וקרירה, סולידית כזו, שהצבע הטבעי שלה הוא כסוף-ליסינג והנהג ירגיש בה מצוין גם בלי להסיר את העניבה. על רקע המוסכמות הסולידיות הללו, כל מפגש עם Q7 הוא כמו בוקס לפרצוף. זו אינה הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים, אבל האגרוף עדיין אותו אגרוף. בדיוק.

יש לQ7 צללית עבה וארוכה ופרצוף כועס, והגלגלים גדולים ומגושמים למראה (אל תטעו, הם בסך הכל בקוטר 30', אבל למרות שהאוטו שמסביבם נראה ענקי, הם מצליחים להיראות גדולים).  לי הוא מזכיר לווייתן. לווייתן לבן. מובי דיק. רבע שעה בכאוס של גוש דן מבהירה לי שמכוניות גרמניות גדולות הן עדיין סמל סטאטוס נחשב בישראל. הגודל באמת לא קובע? אצלנו עוד לא שמעו על זה. ואם מצטרף לחגיגה גם מימד גובה מכובד אז בכלל החגיגה שלמה... לכן עם ישראל אוהב כל כך את ה"ג'יפים" הללו, ומשכנע את עצמו ש"הרבה יותר בטוח" לשבת גבוה-גבוה במכונית עצומה ששוקלת שתיים-פסיק-שלוש טון.

Q7 הוא תוצר אופייני לתקופת הזוהר של ה-SUV, כאשר כל יצרן שמיצב את עצמו כ"פרמיום", היה מוכרח להציע גם איזה כפול הנעה מפואר ועצום מימדים בארסנל שלו, "לטובת השוק האמריקאי". לרשות אודי עמדה פלטפורמת הפולקסווגן טוארג המשותפת גם לפורשה קאיין, וכל שנותר לעשות היה רק להעניק לה את אותו אופי ייחודי, ספורט-סולידי, שחסידי אודי מעריצים.

Q7 נולד מוחצן, גדול, עבה וארוך יותר משני אחיו לפלטפורמה ובעל שבעה מושבים. מתיחת הפנים האחרונה הוסיפה לו המוני נוריות LED סביב הפנסים, מלפנים ומאחור, שביחד עם ה"לוע" העצום שבחזיתו מוסיפים לרושם ההגעה. השכנים, בעיר שילידיה נוהגים להצמיד LEDים למגבים ומנורות סגולות מתחת להונדות, התמוגגו מזה, כמה צפוי. אני קצת פחות. אף פעם גם לא השתגעתי על הפה הפעור הענקי, מוטיב העיצוב העיקרי במכוניות אודי החדשות. אבל אני מרשה לעצמי לפרגן ללוע הזה הסבר לא-עיצובי אלא טכני - כאשר המנוע הבכיר בסדרה הוא טורבו-דיזל אדיר במבנה V12 ובנפח 5.5 ליטרים עם 500 ומשהו סוסים זועמים ומעל 100 קג"מ, צריך המון אוויר שיידחס פנימה באלימות במהירויות של 250 קמ"ש כדי לצנן את האווירה... לזכות הלווייתן הלבן ייאמר שמהר מאוד התרגלתי אליו ולנוכחותו, והתחלתי לשים לב לפרטים עיצוביים נאים בהחלט – כל מיני קוים חינניים ומוקפדים שמשורטטים ביד אמן שבהחלט מעניקים לו אישיות ואופי ייחודי. זה ממש לא עוד טוארג, ובטח לא אנדרוגינוס מוזר כמו הקאיין. אמנם Q7 הוא אחד מאותן מכוניות שצריך להתוודע אליהן בסבלנות על מנת לעמוד על אופיין האמיתי, אבל אחרי כמה שעות עימו, אין לי ספק שהמשימה צלחה, לפחות בכל הקשור למראה – זהו SUV של אודי. ללא ספק.

מבפנים כבר לא צריך את כל נורות ה-LED ושאר תרגילי הספיד-דייטינג. אווירה שלווה, סולידית, עשירה, רגועה ובוטחת. כמקובל וכראוי במכונית של אודי במחיר של צפונה, הרבה צפונה, מחצי מיליון שקלים. מובי דיק "שלי" היה מצויד בחבילת LUXURY האופציונאלית ולבש עור רך ואיכותי בגוון חום עתיק, יחד עם שטיחים עבים ורכים, דיפוני זמש בצבע חום תואם, גימורי עץ וכרום עדינים, לוח המחוונים המצוין עם שני השעונים הגדולים דמויי הדמעה וחלון-שמש עצום מימדים שמתחיל מעל ראש הנהג ומסתיים אי שם בירכתיים. כל אביזר כאן ממונע-חשמלית, נשלט ומתכוונן חרישית בליטוף כפתור, וכל זה גורם לי להסיט לרגע את הסוויץ' שבראש ולשחק בנדמה לי... ובחלומי אני לא עוד כתב-רכב תפרן שגר בשלושה חדרים שכורים בחולון. עכשיו אני מוציא לאור מצליח, אייל עיתונות, עשיר - זאת המילה. וזה האוטו שלי, ומצדי שכולכם שם בחוץ, במאזדות הכסופות עם מדבקת הליסינג, תתפוצצו מקנאה. כל כך נעים להתרווח כאן מול ההגה, בסאלון המאוד-מהודר-אך-מאוד-לא צעקני הזה, ולנסוע מהר ורחוק. הכי רחוק שאפשר. הכי מהר שאסור.

כמה מהר? גרסת ה3.0TDI הנבחנת היא הבסיסית שבמבחר ה-Q7, ועדיין חזקה ומהירה מספיק כדי לבלוע ללא מאמץ את כבישי ישראל. זהו טורבו-דיזל V6  מבית פולקסוואגן המנפק 240 סוסים בין 4,000 ל4,400 סל"ד ו56 קג"מ  ב2,000 סל"ד. שיפור של 7 ו5 בהתאמה לעומת הדגם המוחלף (נמתח?). המספרים מרשימים כשזוכרים שמדובר על נפח של 3 ליטרים בלבד. כוח באמת לא חסר כאן, ולמרות המשקל העצמי היבש - לא פחות מ2,325 ק"ג של פלדה, אלומיניום, פלסטיק, עור, עץ וגומי - ולמרות תיבת ששת ההילוכים האוטומטית - הכוח הזה מספיק כדי לצאת מהרמזור ל100 קמ"ש תוך 8.5 שניות, ולהמשיך להאיץ עד 210 קמ"ש. מכובד מאוד עבור SUV גדול וכבד, אבל לא מרטיט אף אחד בשכונת החצי מיליון פלוס (שבה אני גר באותו חלום בהקיץ). הבעיה שלי עם יחידת הכוח הזו אינה בנתונים יבשים ובמה שאומר הסטופר, אלא בתחושות – תגובת הדוושה הראשונית מעט מהוססת, תאוצות הביניים מצוינות אמנם אבל מכל כך הרבה מומנט אפשר בהחלט לצפות ליותר עזוז וזעם. השוואה ישירה מול הטוארג  והקאיין שחולקים עימו את אותו מנוע ואת אותה פלטפורמה, אבל קצרים וקלים יותר, מלמדת שהם אכן זריזים ומהירים יותר. האמת היא כמובן שכל הטענות הללו הן בולשיט של כתבי הרכב הפלצנים שעובדים אצלי במשכורת רעב (דרור, תתעורר!)  – המנוע הזה, למרות הוותק שלו, הוא עדיין בין הדיזלים המרשימים שבנמצא, ואסור לשכוח שהQ7 באמת גדול וכבד, ושזו גרסתו הבסיסית. רוצים יותר ביצועים? לא לדאוג, מענה קיים לכל רמת תאבון. יש מנוע בנזין 3.6 ליטר V6 עם 280 כ"ס (לא מהיר יותר מה-TDI "שלי") ויש 4.2 ליטר V8 עם 350 כ"ס ויש גם V12.... ליד משאבת התדלוק אנחנו לומדים להעריך באמת את המנוע הזה. צריכת דלק של 7.5 ק"מ לליטר אחרי נהיגה מאוד מהירה, מאוד לא עדינה ובוודאי שלא מתחשבת, ועם משקל כזה, היא מכובדת ביותר, לפי כל קנה מידה.

טוב, חזרה למציאות. כולנו יודעים שבשביל לנסוע מהר צריך לא רק מנוע וגיר אלא גם שילדה ומתלים. פלטפורמת הטוארג המוכרת מציעה מרכב יוניבודי וארבעה מתלים נפרדים – ברכב המבחן שלנו הם נתמכים בסלילי פלדה רגילים. יש כריות אויר כמובן, כאופציה בתוספת מחיר מפחידה של 50,000 שקלים... מניסיון עם Q7 בעל מתלה אוויר, אני יכול לספר על נוחות נסיעה מעולה ועל נימוסי כביש כמעט מושלמים. כאן, על המתלים ה"פשוטים", האודי הגדול עדיין נוח מאוד, אם כי לא מושלם ביחס לקטגוריית הפרימיום אליה הוא משתייך. על כבישי גוש דן השבורים הוא הזדעזע מדי פעם, חושף את העובדה שהוא מכויל לגמיעת אוטובאנים בדרך לחופשת הסקי באלפים הבוואריים, ולאו-דווקא לשכך את מפגעי מע"צ בדרך הפקוקה למשרד בתל-אביב. יחד עם זאת פעולת המתלים שקטה ורהוטה. אין זמזומים, דפיקות או אוושות. הם עושים את שלהם בשקט ובשלווה.

אותם שקט ושלווה נרשמים גם כשאני מפתל את הלווייתן הלבן בכבישים מסולסלים. תשאלו מיד, מה לבהמה ענקית שכזו ולנהיגה ספורטיבית? ברור שלא לזה הוא נועד, אבל מכיוון שבאודי, והמילה קוואטרו מעטרת את האחוריים, אז פחות מציון טוב מאוד יפתיע. 2.3 הטונות נשענות על מתלים המכוילים לצד הקשוח, החישוקים העצומים עוטים צמיגי חתך נמוך ספורטיבי ולא בכדי. ההגה מדויק מאוד יחסית ל-SUV, מערכת ההנעה המשוכללת מעבירה את הדחף לכל ארבעת הגלגלים ביחס של 40:60 לטובת הזוג האחורי על מנת למזער את תת ההיגוי, והלווייתן הלבן פשוט עף קדימה מעיקול לעיקול, פונה בדייקנות ואוחז בציפורני הגומי שלו באספלט המכורסם כאילו אין מחר.  זווית הגלגול בהחלט נוכחת, אבל האחיזה לא פחות ממדהימה. Q7 מציית לכל גחמה של ההגה, משרה ביטחון רב ביותר והקצב שלנו מהיר עד מאוד, לחלוטין לא כמו SUV.

Q7 כל כך מרשים בתנועה בכביש. הלוואי ויכולתי להמשיך את הסופרלטיבים האלה גם בשטח. חלק מהבעייה נובעת מאנשי היבואן שאסרו עלי לקחת את הלווייתן הלבן לאן שאני רגיל... הרי לפני זמן מה כשהפקידו בידי Q7 שחור כמו הלילה מהדגם שלפני מתיחת הפנים, למרות היעדר הילוך הכוח גילינו שעם יותר מ50 קג"מ מי צריך LOW בכלל. הוא הצליח לבצע כמה תעלולים מרשימים למדי מעבר לאספלט הסלול. בינינו, החבר'ה בצ'מפיון כבר מכירים אותי שנים ויודעים טוב מאוד שלמרות האיסור בחצי פה, אני כן נוסע עם המפלצות שלהם בשטח. לכן הם מצננים את התלהבותי ומזכירים לי שההוא, השחור, היה מצויד במתלי האוויר האופציונאליים שכוללים גם מערכת להגבהת המרכב, ואילו זה הלבן שהם מוסרים לידי היום אינו מצויד בחבילה הזו – ולכן הוא נמוך ופגיע יותר (כפי שמעידות כמה צלקות קרב קטנות שמעטרות אותו כבר), הצמיגים עדינים ונקרעים בקלות... ובקיצור – זהירות בבקשה, כי נזקים ברכב שכזה באמת עולים המון כסף.

אז ככה - כל עוד אנחנו מדברים על שבילים טובים, אין בעיה. המון דחף, שיכוך טוב, בסיס גלגלים ארוך מאוד ושאר מאפיינים שמאפשרים לתת בגז וליהנות מתפירת שבילים במהירויות בלתי-חוקיות גם על הכביש. אני מכבה את בקרת היציבות כדי לקבל עוד מעט שובבות, אבל האדונים המעונבים מאינגולשטאט שהכניסו את הכפתור הזה לדשבורד של ה-Q7 הם טיפוסים שקולים ואחראיים להחריד, ועל כן המערכת לא באמת מתנתקת, היא רק עוצמת חצי עין. וכשנדמה לה שאני מגזים (היא אף פעם לא טועה, הנבלה הגרמנית), היא ממהרת לנזוף בי ולקחת את העניינים לידיה האלקטרוניות. השביל מתיישר ואנחנו שוב דוהרים, אבל חריצים קשים מטלטלים אותנו, וממש לא בעדינות. המתלים מכוילים לטובת נהיגת כביש ספורטיבית ולא כדי לחטוף בומבות בשטח – מהלכם קצר והם נסגרים בחבטה מזעזעת, אין להם יכולת לספוג מהלומות שכאלה מבלי להעביר אותן בשידור ישיר למרכב ולגב הנהג והנוסעים. אני מבין את זה מהר ומוריד את הקצב.

המשכנו לשוטט בנינוחות בינות לפרדסים וטיפסנו לראש גבעה קטנה כדי לתת למצלמה להתבטא. לקראת סוף העלייה כמה בורות חיכו לנו באמצע השביל, לא משהו נוראי, אבל מספיק משמעותי כדי שפרייבטים יצליבו כאן ולא יצליחו לעבור. מהלך מתליו של הלווייתן הלבן לא ארוך בהרבה משל מכוניות העל של אודי, ה-R8... והופ – שני גלגלים מוצלבים לתפארת באוויר. אנחנו עוצרים בכוונה כדי להכריח את המערכות האלקטרוניות לשנס מותניים ולעבוד – והן עובדות. עובדות יפה אפילו, הרבה יותר טוב ואפקטיבי מאלה שב-Q5 למשל, והבהמה המגודלת יוצאת ממקומה ללא מחאות וללא בעיות. כל עוד הגחון הנמוך והארוך לא מתגרד או מתיישב על משהו, באמת שלמנכ"ל העשיר והמאושר לא תהיה שום בעיה לשוטט חופשי, בעדינות הראויה כמובן, וגם לקחת את העוזרת האישית שלו למחוזות נסתרים כדי ללגום כוס יין מול השקיעה...

סיכום

המבחן ל-Q7 היה קצר. המשחק בנדמה לי עבר מהר מדי לצערי, כי מכונית ברמה כזו ראויה בהחלט להתוודעות ארוכה. אבל גם כך הצלחתי להתרשם מחתיכת מכונה ראויה, שיודעת לא רק להעביר את המסר הנכון ברחובות הכרך ולהחניף ליכולות הנהיגה של בעליה, אלא גם לגרום לו להתענג על כל רגע בו הוא נמצא בתוכה. לא שציפיתי לפחות מזה תמורת שש-מאות-אלף שקלים חדשים בלבד (במשחק אני חותם על צ'קים כאלו פעמיים ביום). מתיחת הפנים שעבר Q7 היא מינורית מכדי להיות מורגשת  בתנועה. הוא עדיין לא באמת רכב שטח כמובן – אפילו לא במובן הסמלי של המונח הזה, ולא רק כי רכב המבחן לא כלל את מתלי האוויר ובטח לא כי הוא איננו שלי (וכנראה גם לעולם לא יהיה) ויצאתי מגדרי כדי לשמור עליו בשלמותו. גם אם הוא היה שלי, לא הייתי חובט אותו בשום שטח שמעבר לשבילים מסודרים. Q7 הוא SUV פרמיום משובח בסגנון אירופאי לחלוטין – הוא מיועד לגמוע מרחקים אדירים במהירות מסחררת, בשקט ובנינוחות, בכל סוג של מזג אוויר או תנאי כביש, גם אם אינו ישר. אבל תעשו לו ולעצמכם טובה גדולה - לא הרבה מעבר לזה. חבל על ההוצאות האדירות שיידרשו כדי לתקן אותו אחרי גיחה לא זהירה לשביל משובש יותר. ובינינו – במחירו, באמת שאין טעם לבדוק מגבלות עבירות. הוא הולם מאוד את חניית המנכ"ל ובהחלט מעביר את המסר הנכון - אם החלטתם לפרגן לעצמכם אודי Q7, כנראה שהגעתם למשהו בחיים. עשיתם את זה. בכל זאת אוהבים שטח?  לא מומלץ, אבל אפשרי, במגבלות. בדיוק כמו שלווייתנים לבנים עושים אהבה – לאט ובזהירות!

אאודי Q7 3.0TDI, נתונים טכניים

מנוע: V6, טורבו דיזל, 2,967 סמ"ק

תיבת הילוכים: אוטומטית/טיפטרוניק, 6 מהירויות

הנעה: קוואטרו, כפולה קבועה

הילוך כוח: נעדר

הספק/מומנט: 240 כ"ס/4,000-4,400 סל"ד, 56קג"מ/2000 סל"ד.

אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 5,087 מ"מ/1,984 מ"מ/1,737 מ"מ/3,002 מ"מ

משקל: 2,325 ק"ג

נפח מיכל דלק: 100 ליטר

בלמים קדמי/אחורי: דיסק מאוורר/דיסק מאוורר EBD+ESP+ ABS

צמיגים: 235/60R18 בדגם הבסיסי, 265/50ZR19 ברכב המבחן

תאוצה 0-100 קמ"ש (יצרן): 8.5 שניות

מהירות מרבית (יצרן): 210 קמ"ש

צריכת דלק ממוצעת (מבחן): 7.5 ק"מ/ליטר

מחיר בסיס: 540,800 שקלים

מחיר רכב מבחן: 600,700 שקלים