ביקור בממלכת הצעצועים

"אתה יכול לבחור בין ניסאן אלמרה או דודג' צ'ארג'ר, מה אדוני מעדיף?"

הפקיד בחברת ההשכרה בLAX לוס אנג'לס לא היה צריך לחכות יותר מדי לתשובה. אני השתדלתי שהחיוך לא יעבור את קו האוזניים, כשהשבתי בנימוס שאני אקח את הדודג'. עשרים דקות מאוחר יותר הפעלתי את הג'י-פי-אס וכיוונתי את החרטום לכיוון העיר לונג ביץ', שלושים דקות מזרחה משם.  שלשה וחצי ליטרים של מנוע וי-שש השמיעו נהמה בשרנית... זה לא המי, אבל  איך אפשר להתלונן?

חודשיים קודם לכן הודיע לי הבוס שעלי לצאת לכנס בנושאי עבודה בקליפורניה. לקח לי בדיוק דקה להתיישב מול Google earth ולחשב את המרחק מלונג ביץ' שבה התקיים הכנס לקורונה שבה נמצאת ,Kartek החנות הרצינית ביותר בקליפורניה (כלומר בעולם) לחובבי ספורט שטח. או במילים אחרות, מכה, ואני הולך לקיים את מצוות החאג'!

חמשת ימי הכנס חלפו עברו להם ביעף, וביום שישי על הבוקר נתתי גז לכיוון קורונה, שעתיים נסיעה בפקקי הבוקר של אורנג' קאונטי. הלם תרבות, זה מה שהרגשתי כשנכנסתי בחיל ורעדה להיכל הקודש... העיניים מסתנוורות, מתבלבלות, לא מוצאות נקודה או מדף להתמקד בו. אלפי מוצרים מסודרים בסדר מופתי על המדפים ובארונות בעלי דלתות זכוכית, כאילו היו תכשיטים יקרים. קשה לתאר ועדיף לכם להסתכל בתמונות...  יש שם הכל, לעזאזל! מדפים עם מאות (!) בולמים, אין סוף אביזרים, מערכות הגה, נאבות, ברקסים, זרועות, מתלים, חשמל, מושבים, חגורות בטיחות, וכל מייסב קצה או מייסב אחר שתרצו, הכל-הכל-הכל, והכל בגדול, בענק, בכמויות... אמריקה!!!

לאחר שהתאוששתי קמעה והעישונים התרגלו לשפע המנצנץ, לקח אותי ידידי החדש, רוב רוי איש המכירות, אל המחסנים בחלקה האחורי של החנות. המחסנים נפרסים על שתי קומות ענקיות והמדפים מתמרים לגובה של כ 4 מטר.החנות הזאת מוכרת ב 30 מליון דולר בשנה! מאות ארגזים ובתוכם אלפי חלקים וכולם כולם מיועדים למוטרפי השטח, כל חלקי המרוצים והבנייה העצמית שרק תרצו.

נכנסתי לחנות לפני הצהרים ויצאתי תשוש בשש בערב, כשבאמתחתי חשבונית שמאשרת כי רכשתי ארבעה בולמי קוילאובר מתוצרת פוקס, על קפיציהם ואבזריהם, ועוד צעצועים שונים ומשונים לצידם, בארנקי כמה אלפי דולרים פחות משהיו בו בבוקר, והכל ישלח בדרך הים ויגיע לחופי ארץ הקודש תוך כחודשיים.

לפני שנפרדנו, רוב סיפר לי על מרוץ Short course שאמור להיערך בעוד יומיים בעיר בשם פאריז, מרחק שעתיים נסיעה מזרחית ללונג ביץ', שירטט לי מפה ואיחל לי כל טוב. המרוץ אמור היה להתחיל בשלוש אחה"צ כך שכל היום היה לפני, אז החלטתי לעבור בעוד מקדש קליפורני ידוע: McKenzies שבאנהיים, כשעה נסיעה צפונה מלונג ביץ'. אחרי הביקור בקרטק, מקנזי'ס מתגמדת, אבל עדיין זוהי חנות מרשימה ביותר, אם היא הייתה החנות הראשונה במסע אז גם שם הייתה נופלת לי הלסת. אבל זה לא הסיפור, במקנזי'ס חיכתה לי ההפתעה של החיים...

שאלתי את איש המכירות אם יש בחנות כלי רכב שלמים, וקיבלתי הזמנה לחלק האחורי של החנות לראות את הבאגי קלאס 1 של בעל החנות. לקח לי כמה דקות לצאת מההלם, ולהבין שמולי ממש במקרה עומדת הבאגי הכי מחרמנת שראיתי אי פעם, זאת שצילום שלה נמצאה על המקרר באילת הרחוקה. זאת שממנה לקחתי את הרעיונות שלי לעיצוב, זאת שהייתה במשך תקופה ארוכה הסמלון שלי בפורום ג'יפולוג, הוד מעלתה Jimco Dominator האישית של ג'ף קווין, הוא-הוא הבעלים של מקנזי'ס... ואת כל זה לא ידעתי!

לצערי הרב לסטיב לא היה יותר מדיי זמן ולא הורשתי להישאר לבד ליד הבאגי, אבל לא ויתרתי על כמה צילומים ליד ובתוך הרכב הנפלא הזה. אז לפני שאתם נהנים מהתמונות רק שתדעו, הגיר של הבאגי הזאת עולה 23 אלף דולר בפני עצמו, והיא עצמה עומדת למכירה ב 175 אלף דולר סך הכל. סטיב אמר לי שהיא יכולה לנסוע על באמפים של מטר במהירות של 200 קמ"ש! אני מתקשה להיפרד ממנה ואחרי שאני נפרד מסטיב לשלום אני מתגנב שוב לאחורי החנות ומצלם עוד כמה תמונות, מי יודע מתי אזכה לראות שוב קלאס 1 אמיתית.

קופות מתחם המרוץ בפאריז אמורות להיפתח בשלוש אחר הצהריים. שעה קודם לכן אני מצטרף לתור של עשרות אנשים, נשים וילדים שעומדים בסדר מופתי מול הקופות. ברקע אפשר לשמוע רעש מחריש אוזניים של מנועים כשהמשתתפים מתאמנים על המסלול אבל עדיין לא ניתן לראות אותם. הרעש בכל אופן מטורף.. בשעה היעודה בדיוק התריסים מתרוממים ואני מתבקש לשלם 12 דולר עבור כניסה חד יומית (המרוץ מתפרס על פני יומיים). הקופאית החייכנית מצמידה לידי סרט בצבע צהוב. אני נכנס ומתחיל להסתובב בין הדוכנים השונים של יצרני באגים, אביזרים, מכוניות על שלט וכמובן אוכל ואוכל ואוכל.

כשאני רוצה להיכנס לאזור הטיפולים אומר לי השומר הקשוח שהכניסה מותרת רק לבעלי סרט כחול. סרט כחול?! - "אתה יכול לקנות כזה בקופה". הקופאית מסבירה לי שעל מנת שאוכל להיכנס גם לאזור הטיפולים אצטרך לשלם 18 דולרים נוספים. אני מסביר לה שאני עיתונאי מישראל שכותב באתר שטח ידוע ביותר ואני פשוט חייב להיכנס לפיטס, אחרת לא אוכל למלא את משימתי העיתונאית החשובה... הקופאית מחייכת אלי חיוך רחב, וחוזרת, "18 דולר בבקשה"... מה אני לא עושה עבור חברי בג'יפולוג... הסרט הצהוב מושלך לפח ואת מקומו תופס סרט כחול.

השומר מחייך אלי שנית והפעם אני נכנס אל הארץ המובטחת. עשרות טריילרים ענקיים ממלאים את שטח הכינוס של המשתתפים. מכל טריילר נפרסת סככת גדולה ומתחתיה נחים כלי הרכב שנמצאים מפורקים, בשלבי טיפול כאלו או אחרים. אני לא מצליח להתרכז בכלי הרכב המתחרים ומחליט להתמקד לעת עתה בטריילרים המדהימים... כל משתתף מגיע עם סמי טריילר ענק, וחלק מהם גוררים בנוסף פול טריילר. הכל מדוגם, נקי ומצוחצח. מתחת לאחת הסככות שנפרסו מטריילר שכזה אני מזהה ברזים של משקאות קרים ודוכן נקניקיות. אני ניגש ומבקש לקנות פחית שתייה - "מצטערים חבר, זה רק לאנשי הקבוצה, לא למכירה." (פרימיטיבי שכמוני).

אחד מהטריילרים שייך לחברת הצמיגים BFGoodrich ומתחת לסככה ארבע עמדות מדוגמות של פירוק, תיקון והרכבת צמיגים. שני פועלים עובדים במרץ וחורצים בעזרת אקדחי חום חריצי אחיזה בצמיגים חדשים לגמרי. אני מזהה גם טריילרים של בולמי פוקס, קינג, ועוד. אני מסתובב בין המתחרים השונים מצלם מאות תמונות ומציק לכולם עם שאלות... כולם נחמדים, עונים באדיבות ומזמינים אותי לצלם את הקרביים של כלי הרכב שלהם.

במרוץ מסוג זה ארבע מקצים. פרו-באגי הם באגים קטנים יחסית למפלצות המדבר אבל לא פחות מרשימים, עם מנועים של עד 4 בוכנות ונפח עד 2500 סמ"ק. טרופי קארטס הם מכונות קטנות וחמודות שנראות ממש כמו טרופיטראקס אבל פיצפונות, נוהגים בהן ילדים ונערים. רכבי side by side דמויי פולאריס RZR, אבל כל קשר מקרי בלבד... וגולת הכותרת של המרוץ, טנדרים Trucks, אבל לא הענקיים שאנחנו רגילים לראות בבאחות למניהן אלא קטנים יותר, עם מנועים יפניים של טויוטה או ניסן מרובעי בוכנות בעלי עד 300 כ"ס. בגלל שמדובר על מרוץ במסלול סגור, בכל כלי הרכב יש רק מושב אחד, אין צורך בנהגי משנה או נווטים.

בשבע בערב הכרוז מזמין את אלפי הצופים לתפוס את מקומם על הטריבונות הרחבות שמקיפות כשליש מהמסלול. האמריקאים הממושמעים מתיישבים, המשתתפים נכנסים למסלול, מבצעים הקפה איטית ונעמדים בסדר מופתי מול הקהל לאורך הגדר. בשלב זה הכרוז מזמין את הצופים לרדת למסלול, להתחכך בנהגים האהובים, ולהביא בגדים, כובעים ואביזרים עליהם יחתמו הכוכבים. מספר שערים בגדר נפתחים וכמעט כל הצופים יורדים למסלול, גם אני יורד ונדהם מהאהבה ומההערצה שהצופים, גברים נשים וילדים מרעיפים על הנהגים הגיבורים שלהם.

הנהגים, מחייכים ומסבירי פנים, לא מראים שמץ של חוסר סבלנות כשאני טוחן להם את השכל בשאלות משאלות שונות... המבטא הלבנטיני מסגיר אותי, ולמשמע התשובה "אני מישראל" הם שמחים מאד לספר כמה שהם אוהבי ישראל והיו רוצים מאד לבקר בה. אני לא יודע אם זה אמת או שהם פשוט מאד מנומסים אבל זה כייף לשמוע. אני שם לב לעובדה מעניינת -  אצל חלק גדול מכלי הרכב, הכנפיים האחוריות מחוברות באזיקונים ובחיבורים מצ'וקמקים למדיי. הנהגים מסבירים לי שלפי התקנות, הכנפיים צריכות להיות מותקנות רק בזינוק, ולאחריו הן כבר ממש לא דרושות. וכך חלק ניכר מהכנפיים הללו מוצאות את מקומן חיש קל לאחר הזינוק כשהן מרוסקות על המסלול...

הסיור על המסלול ובין כלי הרכב והנהגים נמשך כארבעים דקות ואז הכרוז מבקש מהקהל לחזור למושבים לקראת טקס הפתיחה. איזה טקס, אני חושב לעצמי, יאללה שיתנו כבר גז! אבל באמריקה  הכל נעשה טיפ-טופ לפי הספר... הקהל חוזר למושבים ולמסלול נכנסים 3 חיילים במדים כאשר הם מחזיקים בידיהם דגלים גדולים שמזכירים לי את הטקס המרכזי בהר הרצל ביום העצמאות, יחד אתם נכנסת למסלול אישה "גדולה" ו...

כומר?! מה קורה כאן, לאן הגעתי?

הכרוז מבקש מהקהל לעמוד על רגליו לשירת ההמנון. הגברת מרעידה את האצטדיון בקולה העמוק, אני מוצא את עצמי מחזיק את הכובע ליד הלב וממלמל את מעט המילים שאני יודע בהמנון האמריקני, בשעה שכל הקהל על רגליו, שר בשיא הרצינות. לאחר ההמנון הכרוז מבקש מהקהל להישאר על רגליו והכומר נושא תפילה, מודה לאל על החיים הטובים שנתן, מבקש ממנו לשמור על הנהגים והקהל, מודה על המסלול ומבקש מאלוהים לשמור על המסלול ולעשות שהמסלול לא יבגוד במתחרים, וכן הלאה וכן הלאה... לבסוף הוא לא שוכח לבקש גם לשמור על החיילים שמוצבים בגבולות ובמדינות רחוקות אשר מאפשרים לאמריקאים להמשיך בשגרת חייהם ולקיים את המרוץ הזה ואת הספורט הזה. הקהל כולו עונה בכל אחד, אמן.

טקס הפתיחה עוד לא נגמר, והכרוז מבקש מהקבל לשאת עיניו לשמיים ולחפש  צנחנים חופשיים ממועדון הצניחה המקומי שיורדים עם נורים בידיהם (כבר חושך). תם טקס הפתיחה והכרוז מודיע כי המרוצים אמורים להתחיל, כל הקטגוריות עושות את אותו הדבר, כל קטגוריה בזמנה. עשרים הקפות של המסלול,בערך 40 שניות להקפה. לאחר 10 הקפות מונף דגל צהוב, כולם מאיטים, רכב המנהלה נכנס למסלול וכולם נוסעים אחריו עד אשר נוצרת שוב דבוקה אחת כמו בזינוק. גימיק שנועד לגרום לכך שייווצר שוב מרוץ בו המתחרים נמצאים קרוב אחד לשני.

הפרו באגים נכנסים למסלול והמרוץ הראשון מתחיל. החברה האלה טסים וקופצים לגבהים מדהימים, בכל הקפה המהירות גוברת והקפיצות נהיות גבוהות וארוכות יותר. כאמור לאחר מחצית מספר ההקפות מונף הדגל הצהוב וכולם מתקבצים  ללא עצירה מאחורי הPace Car. עשר הקפות נוספות, מונף דגל השחמט והמרוץ מסתיים. שלושת הנהגים הראשונים עולים לפודיום לקבל את הגביעים, ושאר המתחרים יוצאים מהמסלול בבושת פנים. המנצח מרואיין LIVE והראיון מוקרן על גבי 2 מסכים ענקיים, כולם מוחאים כפיים בעוד המקצה השני עומד להתחיל. הקטגוריה השנייה הנה הטרופיקארטס הנהוגות על ידי ילדים, ואחריהם הSBS המפלצתיים, וכל התהליך חוזר על עצמו. אז, או-אז מגיע המרוץ שכולם מחכים לו באמת... הטנדרים נכנסים למסלול ברעש מפחיד, הרבה צופים מכסים את האוזניים, האצטדיון ממש רועד!  בנוסף, מוסיקה קצבית מכניסה את כולם לאטרף, האדרנלין גועש בדם והמרוץ מתחיל. אלוהים אדירים, איזה טירוף, החבר'ה האלה לא לוקחים שבויים, פול גז כל הזמן, הרגל יורדת מהגז רק כשהרכב באוויר והם באוויר ועוד איך... אחרי 2 הקפות הקורבן הראשון מתהפך ועולה באש, הנהג נמלט ומייד מונף הדגל הצהוב. צוות כיבוי מוזנק לרכב הבוער והאש מדוכאת במהירות. לנהג שלום, הרכב גמור, כך זה נראה לי לפחות. אחרי מספר דקות המרוץ מתחדש, ואני יורד קרוב ככל הניתן לגדר. גושי בוץ גדולים מתרסקים על הגדר ועל כל מי שעומד קרוב אליה כדי לצלם. עכשיו אני מבין למה אף אחד לא יושב בשורות הראשונות, המושבים שלהן מכוסים בבוץ...

אחת עשרה בלילה, אני מדדה, גמור מעייפות ועם צלצולים באוזניים, לצ'ארג'ר "שלי". מחכות לי עוד שעתיים נסיעה חזרה ללונג ביץ'. איזה יום מדהים, אני אומר לעצמי, שוטף את הפנים ומפעיל את הג'יפיאס שיוביל אותי למיטה במלון.

בדרך אני מהרהר, מנסה להבין מה עושה את האמריקאים כל כך גדולים,. נראה לי שזה הסדר, המשמעת, החינוך לכבוד הדדי. האמריקאים מכבדים את המורשת שלהם, את האבות המייסדים ובאופן כללי את המדינה שלהם. שלא תחשבו שאני חסיד עיוור של השיטה האמריקאית - אפשר בהחלט לראות את המשמעת גם באור שונה.. בבתי הכלא של ארה"ב יושבים עשר מיליון אסירים, כך קראתי, וכשאני נוסע ברחבי קליפורניה אני בהחלט מרגיש את מה שהאמריקאים מרגישים כשהם יוצאים מהבית - פחד.  משומרי החוק. בכל קרן רחוב ובכל כביש רואים שוטרים, קשוחים למראה, נוסעים במכוניות אמריקאיות גדולות בשחור ולבן, מוכהות חלונות. אתה אומר לעצמך "עם החברה האלה עדיף לא להסתבך".

 לסיכום, היה מדהים וגם מועיל. יצרתי קשרים טובים בKartek, ואני מאמין שאוכל לעזור בהתכתבויות לחברי פורום הבונים. אם אתם רציניים, אתם מוזמנים לפנות אלי בהודעה פרטית.

קריאה נוספת:

שרשור בניית באגי T1 שלי בפורום הבונים