טרופי-דיי נגב 2010

שריפה אחים, שריפה. אש מהשמיים.

ביום שישי בערב עוד הבטיחו לנו דני רופ ושותפותיו ההריוניות תמידית שמחר יהיה חם. מה זה חם? שרבי. לוהט. היציאה מהמרכז בשעות הבוקר המוקדמות (רבע לשמונה זה מוקדם אצלי, יחסית ליום שבת) לא רמזה אפילו במילימטר שאנחנו הולכים לקפוץ ראש לתוך כבשן.

רבע לתשע, צומת בית קמה, כבר די חם. לא, אין לי מזגן בסופה, ואני אוהב לשכנע את עצמי שגם לא צריך כי היא פתוחה, וכל עוד אנחנו בתנועה הרוח עושה את העבודה היטב. אבל עכשיו הרוח הזו הולכת ומתחממת, ואני מתחיל להרגיש כאותו עוף ספוג רוטב בתנור הטורבו. אבל יש מספיק בקבוקי שתייה מאחור, ומצב הרוח עדיין מחוייך בהחלט.

לכל אורך הדרך דרומה, ציפיתי לראות הרבה יותר ג'יפים. האמת, אפילו פרייבטים, שפניהם מועדות לתחרות. רציתי לראות הרבה חובבי שטח שירדו לנגב כדי לצפות ב"טרופי דיי"  (Trophy Day) – היום האחרון של אירוע המרתון המסכם את  ליגת העבירות קרוס-קאונטרי טרופי 2010. לאחר יומיים מטורפים ומתישים (עליהם כתב אסף קציר) היום האחרון נערך במתחם סגור שאמור להקל על הצופים לצפות בתחרות, לדלג מתחנה לתחנה ובאופן כללי ליהנות בלי הצורך לרדוף אחרי המתחרים כמקובל בארועים מסוג זה.

אבל מספר הצופים שטרחו לנסוע מאות ק"מ ביום לוהט מהמרכז והצפון נראה די דליל, לפחות יחסית לציפיות שפיתחתי. זה מאכזב משהו, אם כי לא ממש מפתיע. בכל זאת רחוק, וכל כך חם. אבל אל דאגה, את מקומם של הג'יפאים הנפקדים על ה"טריבונות" הטבעיות שמסביב לאגן המים, הבוץ והפודרה הסמיכה שחיכה למתחרים, יתפסו עוד מעט, איך לא, מאות בדואים נלהבים תושבי הסביבה, שקיבלו ממיקי יוחאי מפיק התחרות צ'ופר של שבת - תחרות צבעונית ומלהיבה בחצר האחורית שלהם, שתעודד גם אותם להוציא החוצה מהמחפורות המוסוות את שלל סוסי המלחמה שלהם – טרקטורונים, אופנועים, טנדרים, קורולות, קארינות וליאונות ישנות, ואיך לא, סופות. המון סופות. ה"רשמיות", בעלות לוחיות הרישוי, רובן ממודלים גבוהים ויפות מאוד, חנו והסתובבו קרוב ובתוך מתחם האירוע. הגנובות, סופות המבריחים, אלה שמשוחות בצבעים לא מוגדרים, חבוטות ומרוטות, ללא גגות, מסגרות חלון קדמי או לוחיות רישוי, (והיו לא מעט כאלה), פיזזו מסביב על הדיונות והגבעות ושמרו על טווח ביטחון, פן יזהה מישהו מהנוכחים את סופתו האהובה שנעלמה לה מתישהו בחודשים האחרונים...

המתחרים עצמם, מוכים, חבוטים ומותשים מסטייג' הלילה שבין יום חמישי לשישי, ומסטייג' היום שהגיע מיד אחריו ללא יותר מדי שינה ולאחר מלחמה מורטת עצבים בתיקון נזקי המקצים הקודמים, מתייצבים בבוקר כשעיניהם אדומות וטרוטות, חלקם מטונפים כאנשי מערות, פשוט כי לא הספיקו כלל להתקלח... אבל הם מלאי רוח קרב, וכל החבורה, מתחרים וצופים גם יחד, יוצאת בשיירה ארוכה ומאובקת ממתחם "ספינת המדבר" לכיוון ה"בור" בו תיערך התחרות.

כמקובל באירועי מתחם סגור, התחרות מתחלקת לתחנות, במקרה זה חמש במספר, אותן יצטרכו הצוותים לעבור במינימום זמן. שלא כמו בימים הקודמים בהם כל רכב נלחם לעצמו, היום מצורפים הכלים לצוותים של שלושה כלי רכב, והניקוד אותו יקבל כל צוות משולש שכזה יתווסף לניקוד המצטבר של כל רכב ממקצי היום והלילה של אתמול. מי נגד מי ואיך בדיוק מתחלקות הנקודות? נשמע לכם מסובך מדי? גם לי... אף אחד מהצופים בוודאי לא יטרח למדוד זמנים בחום הזה, כדי לעקוב בזמן אמת מי מוביל ומי לא – זו עבודתם של המרשלים. אבל למי אכפת? באנו ליהנות. עד כמה שאפשר בזמן שאלוהים שופך עלינו את חמתו הלוהטת.

שתיים מהתחנות מזכירות ולא בכדי את ימי הספורט בתנועות הנוער, או באירועים שחברות השמה למיניהן עורכות כחלק מתהליכי מיון עובדים או ימי גיבוש – הצוותים פותחים כננות ומותחים את כבליהן מעל לשלוליות סחף בוציות מלאות מי שיטפונות מעופשים (כן כן, זוכרים את שיטפונות חורף 2010? עדיין נותרו לא מעט מים בדרום הלוהט...) על הכבלים יצטרכו לעבור אנשי הצוותים מצד אחד של השלולית לצידה השני, או להיתלות עליהם במעין "אומגה", להיזהר שלא ליפול אל תוך המדמנה, ולעשות זאת מהר. הכי מהר שאפשר. למרות שאף אחד לא נפל לבוץ זה היה מצחיק, אולי ילדותי משהו, אבל בהחלט חביב, כאשר במאמץ הקבוצתי משתתפים גם רכבי הסיוע, ופה ושם ראינו כמה רעיונות יצירתיים להעברת איש צוות מאובק ומרוח בבוץ במהירות מעל לשלולית....

אבל אני לא נסעתי 150 ק"מ מת"א כדי לראות את החבר'ה משחקים בקקי. התחנה הבאה יותר מעניינת – שלולית בוץ, די קטנה למען האמת, אפילו תמימה, למרגלות סוללת עפר, אותה יצטרכו הצוותים לטפס. לא יצליחו – יתכבדו ויפתחו כננות. גם כאן, מתמודדים מול הסטופר, והחגיגה מתחילה. איתרע מזלו של צוות "הטיגריסים עם שי" לפתוח ראשון את המכשול. הסופה הסגולה מאיצה, לרגע נדמה שתטוס מעל לבוץ בקלות, אבל לא. לבוץ הדרומי הזה יש כמה תכונות חמקמקות שאנחנו ה"צפוניים" לא מכירים. הוא לא כהה וכבד כמו הבוץ הנודע לשמצה של עמק יזרעאל למשל, או של רמת הגולן. השכבה העליונה שלו יבשה ומטעה. הוא בהיר, שמנוני, משחתי, דביק, טובעני  וחלקלק בצורה שלא תיאמן. והסופה הופכת מיד לחומה-בהירה, צוללת באחת פנימה ומתייצבת על גחונה. דקות ארוכות של לחימה עיקשת ועבודת כננות מאומצת שולפת את הסופה במעלה הסוללה שהופכת לחלקלקה ודביקה. וכך אחד אחרי השני, צוללים המתחרים פנימה, טובעים ומחולצים במאמץ כביר שרכבי הסיוע לוקחים בו חלק פעיל.

ומי שחשב שצמד צוותי האקסטרים – רפי כהן בצפרדהונדה של צוות "מתלם" ואילן קרט במפלצת של "מסגריית ברוך" יטיילו מעל למכשול התמים הזה – טעה ובגדול. רפי מסתער ראשון, משפריץ קילוגרמים רבים של בוץ על הצופים שמסביב, כמעט ועובר, אבל לפתע נתקע על הסוללה בזוית מוזרה. אחר כך יתברר ששוב נשברה לו ציריה קדמית (לאחר שביום הקודם שבר שתי ציריות קדמיות ובמבצע הרואי הוחשו אליו ציריות תחליפיות מהאבא המיתולוגי של הצפרדהונדה – ברוך טולידאנו) המפלצת הפוטוגנית של מסגריית ברוך נתקעת עמוק בבוץ הרבה יותר מוקדם. המשקל הכבד עומד בעוכריה. כצפוי כאן מככב הכלי הכי קטן וקל – דודי בר מואב מצוות DBM פשוט מרחף עם הסמוראי-טנדר מעל לבוץ שהכניע את כל הכלים הגיבורים וכמעט מצליח לעבור את הסוללה בכוחות עצמו – כלי כל כך קטן וקל מסייע גם למלאכת הכננות – ששולפות אותו החוצה במהירות כאילו לא היה שם בכלל.

התחנה הבאה בוחנת עבודת כננות קבוצתית – ארבעה כלי רכב עומדים זה מול זה, ורכב חמישי באמצע, כאשר כבלי הכננות נמתחים מתחתיו, וצריכים להרים את כל גלגליו באוויר. מול שעון כמובן. נשמע פשוט, אבל ממש לא. הרכב המורם מחליק כל הזמן לאחד הצדדים ונדרשות אצבעות מיומנות כשל פסנתרן על הדק השלט ותיאום מדויק בין מפעילי הכננות, כמו גם "מבוגר אחראי" – מנהל משימה מוכשר שיפקד ויצרח על כולם. חזי בצלאל, הנווט של שי משה (צוות "יוסי במות") בסופה הכתומה, מתגלה כאחד כזה בדיוק, וצעקות ההכוונה שלו מחרידות את האוויר הלוהט שמסביב. בכמה מקרים אין לצוותים המתחרים מספיק כלי רכב על מנת להשלים את המשימה, וכך מגויסים להם כמה כלי רכב "רכים" ביניהם ויטארה אחת תמימה ויונדאי אקסנט תכלכלה, שישמשו כמשקולות הרמה...

התחנה החמישית והאחרונה משלבת מעבר של תלוליות עפר  גבוהות וצפופות – בהן יידרשו כלי הרכב למלוא מהלך מתליהם והנהגים ליכולת קריאת שטח מדויקת וניתוב מהיר פן יתיישבו על גחונם, כפי שהדגימו הטיגריסים שבשנייה של חוסר תשומת לב הושיבו את הסופה על גחונה ואיבדו דקה-שתיים יקרות עד שחולצו והמשיכו בדרכם. המשך התחנה מוביל לשביל תחוח ומהיר יחסית המתפתל בתוך ערוץ נחל שמשני צדדיו יער פרא צפוף של שיחים, מטפס מהערוץ במדרגונת "תמימה" ומשם לסיום. עבור כל המתמודדים התחנה הזו עוברת בקלות יחסית, פרט לסיקס השחור של  צוות "גילי בשטח" שנתקל בבעיה טכנית כלשהי ולצפרדהונדה של צוות "מתלם" שטראומת הציריה הפגועה ממכשול הבוץ מכניעה אותה סופית כעשרה מטרים לפני טיפוס המדרגה שבסוף השביל, והגלגל השמאלי קדמי לוקח איתו את כל הספינדל ונוטש את הרכב לאנחות,  משאיר את רפי ויובל ביחד עם כל צוות הסיוע לתיקון מורכב, ארוך ומטונף בתור ערוץ הנחל הלוהט. בסיועו של יורמי מצוות "לנדרובר גבע", הצוות מצליח לסיים את התיקון ולצאת מהנחל בנסיעה ללא ציריה קדמית שמאלית ובהנעה 3X4, אבל למרבה הצער חורג ממסגרת הזמן המוקצב ועל כן לא מקבל ניקוד על התחנה.

בזמן שהמתחרים מקיזים שמנים, גריז, בנזין, סולר, יזע ודמעות על המסלול, גם הצופים לא טומנים ידם בצלחת. ראשית – ידידינו הבדואים. כצפוי באירוע שנערך במגרשם הביתי, חלקם ממש מוכרח להפליא בביצועים על מדרונות הדיונות הסמוכות, כולל מטורלל אחד שנכשל בטיפוס קיר תלול במיוחד ופשוט קפץ לו מסופת המבריחים הפתוחה, מניח לה להתדרדר על גלגליה עד למטה, כשהוא רץ אחריה ולאחר שנעצרה סוף סוף, התיישב מול ההגה והמשיך לנסוע כאילו כלום... ניסיונות של כמה חבר'ה לחצות את הערוץ הרחב המלא באדמת סחף כדי לשפר עמדות תצפית, מסתיימות בשקיעות – דייהטסו טריוס קליל עבר שם בקלות בגז גדול, אבל טנדר היילקס שנסע אחריו טבע עד גחונו בבוץ המשחתי, ופרייבט אחד ששקע לו בחצץ. מעיתונאי-שטח שבא לסקר את התחרות הפכתי באחת לכוח חילוץ – את היונדאי אקסנט לא בעיה לשלוף מהחצץ, אבל ההיילקס ההוא נתקע כל כך עמוק וטוב בתוך הבוץ שחבק את גלגליו, עד שקצרה ידה של סופתי מלסייע. גם בכוחות משותפים של שתי סופות ביחד עם  מתנדב בדואי בסופה משלו, לא זז הגזר. רק הסופה המפלצתית של שי משה מצוות "יוסי במות" מגיעה מכיוון אחר (ופחות תחוח, בדיעבד), ושולפת את ההיילקס החוצה בקלות, רק כדי לנסות ולחצות בעצמה את המשחה החומה הדביקה, ולשקוע מיד... כמה שמייח ומבדייח... והכל תוך כדי אש שיורדת על ראשינו מהשמיים... כמה חם. מזל שהחום הזה יבש, כי אם היו נוספים לו גם לחות ודביקות מגעילים בנוסח התל אביבי הדוחה, היינו נופחים את נשמתנו שם...

בינתיים הסתיימה התחרות, המתחרים מדדים פצועים וחבולים לאיטם החוצה מהבור בחזרה למתחם "ספינת המדבר", להעמסת ציודים וכלי הרכב על העגלות ומשאיות הגרר, למקלחת מרעננת ולטקס הסיום שהיה הפעם ארוך מהרגיל, שכן הוכתרו בו אלופי הטרופי-דיי, הצוות שזכה בפרס "רוח הטרופי", מנצחי אירוע המרתון וגם מנצחי הליגה כולה. הרבה חיוכים וצחוקים היו שם, הרבה פרגון ורוח טובה בין המתחרים שנלחמים זה בזה עד זוב שמן גיר, אבל גם מפרגנים ועוזרים כשצריך. בסך הכל אפשר לסכם ולומר שעונת 2010 הייתה מוצלחת ביותר, כאשר הנקודות הטעונות שיפור נוגעות לדעתי לענייני צופים ורייטינג – שיפור נגישות התחרויות לקהל צופים, ושיפור הבטיחות במכשולים בתחנות ומניעת חדירת הצופים אליהן. ויש לציין שהיבטים אלו בהחלט השתפרו מארוע לארוע, הפקת הלקחים של צוות ההפקה ניכרת בשטח. בעניין הרייטינג – עונה כה מוצלחת ומרהיבה הייתה ראויה להתייחסות רצינית יותר מצידם של אמצעי תקשורת, וכן, אנחנו מתכוונים לאמצעי התקשורת העיקריים, העיתונים היומיים וערוצי השידור המסחריים. במיוחד בשנה בה עברו סוף-סוף תקנות החוק שמוציאות את הספורט המוטורי הישראלי מאותו ארון ארור והופכות אותו לרשמי וחוקי – אנחנו מצפים מערוצי ומוספי הספורט למיניהם שמחטטים עד גועל במשך כל יום, כל היום, כל השבוע, 24 שעות ללא הפסקה, אך ורק בכדורגל המאוס, להתחיל ולתת התייחסות רצינית יותר לספורט המוטורי שלנו שממש אין מה להתבייש בו.

מנצחי הטרופי-דיי

קבוצה מספר 4:  צוות אספיר – הדר זוהר ונמרוד "קיד" אופיר – סופה, צוות  ב. ינוביץ' – שמעון ראובן –סופה, צוות מוסך אודי מזרחי - "התימנים" – צחי מדהלה ואדיר מזעקי  - סמוראי.

אליפות הליגה

על פי מספר נקודות הליגה שנצברו, צוות "מתלם" (רפי כהן ויובל) ראויים לזכות בתואר אלופי הליגה לשנת 2010. אבל הפעם לא הנקודות קבעו, אלא בחירת הצוותים עצמם בצוות שלדעתם הצטיין וביטא את רוח הטרופי-דיי והליגה כולה – והמאושרים הם צוות "הטיגריסים עם שי" הצבעוני והשמח בסופה הסגולה, שמביא עימו לכל מקום הרבה חיוכים, צחוקים ושמחת חיים, אבל גם יודע להילחם עד הסוף ולתת את השואו בכל אירוע. כבוד!

סיכום ארוע המרתון נגב 2010

וידאו - מרתון נגב 2010

טבלאות הזמנים והניקוד המלאות של הארוע וסיכום ליגת 2010

דיון ותגובות על הארוע בפורום קרוס-קאונטרי בג'יפולוג