ראלי דרך המשי - הצוותים הישראליים

צהרי יום ראשון, שלושים ומשהו מעלות בצל. דיירי פרוייקט סי אנד סאן הסמוך לחוף תל ברוך כבר רגילים למאות ג'יפים שמסתובבים מדי יום שישי בשטח החולי הגדול שמדרום למפלצת הנדל"ן המכוערת בה הם מתגוררים. אבל אם מישהו מהם היה טורח לצאת מהמיזוג, לשבת במרפסת ולהביט בכל זאת דרומה, הוא היה שם לב שמשהו בכל זאת שונה. רק שלושה כלי רכב, גאזיבו תמים למראה, אבל מדי פעם יוצאים ממנו לסיבוב במהירות, אפעס – הרבה יותר גבוהה ממה שבדרך כלל הם רגילים לראות מדי יום שישי. במיוחד ג'יפ אחד בצבע צהוב זועק, שממש עף. אבל אשכרה עף. במהירות תלת ספרתית. מהמורות, גבעות חול, בורות, כלום לא גורם לו להאיט...

לא, ראלי דרך המשי 2010 עוד לא יצא לדרך, בטח לא בתל ברוך. זה יקרה ברוסיה הרחוקה ורק בעוד כחודש, ב-11 לספטמבר ליתר דיוק, תאריך סמלי שמזכיר מאורעות אחרים, אבל שלושת הצוותים הישראליים שיוצאים השנה לראלי הארוך והחשוב הזה, לא מעסיקים את עצמם במגדלים קורסים ובשאר שאלות טריוויה הסטוריות. יש להם על הראש את הראלי הכי חשוב והכי קשה אם לא סופרים את הדקאר ואת הבאחה 1000, צריך לסיים להכין את המכוניות, לוודא שאין בהן חריגות מתקנוני FIA המחמירים, לעבור שוב ושוב על כל רשימות הציוד, אריזת חלקי החילוף, ושוב בדיקה חוזרת של כל הציוד והניירת, בדיקה של רכב הליווי... שהרי בעוד שבוע בדיוק שני הפאג'רו T2, הפאג'רו-ב.מ.וו-אבטיפוס T1 ומשאית המיצובישי קאנטר עמוסת הציוד, נארזים במכולות ועולים על האוניה בדרך הארוכה לנמל המבורג, גרמניה, משם יעברו עוד כברת דרך ארוכה, בחלקה על גבי מעבורת ובחלקה על כבישים, לכיוון העיר סנט פטרסבורג (לשעבר לנינגראד) שברוסיה, משם מזנק ראלי דרך המשי השני במספר.

תזכורת – בשנה שעברה, יצאו שני צוותים, מוותיקי ספורט הראלי-רייד בישראל, לראלי דרך המשי הראשון. "צוות פוינטר" - רז היימן והלל סגל באבטיפוס T1 ו"צוות טלפארמה" - ניצן שקל ודובי נוימן בפאג'רו T2, ניסו לכבוש את מדבריות טורקמניסטן. ניצן ודובי פרשו די מוקדם בשל תקלה מכנית, אבל רז והלל הצליחו להתגבר על כל הקשיים ואפילו לזכות במקום הראשון מבין כל המתחרים הפרטיים בקטגוריית ה-T1. הישג מרשים, כבוד גדול, גאווה עצומה. ההישג הנכבד הביא להם גם פרס מטעם משרד התרבות והספורט, אותו משרד שאחראי לסחבת המתמשכת בעניין חוק הספורט המוטורי המתבושש ומתעכב עד אין קץ... כמה אירוני.

הראלי ההוא הותיר בשני הצוותים טעם של עוד, והם החליטו לצאת גם השנה. הפעם מצטרף אליהם צוות ישראלי שלישי, "צוות אבסולוט" - עופר קוקוס ונועם שמיר, גם הם מהגוורדיה הותיקה של מתחרי ראלי-רייד בישראל, שהתחרו עד כה בקטגוריה הסטנדרטית (T2S) ולכבוד היציאה לרוסיה שידרגו את הפאג'רו קינג הארוך ל-T2. שלושת הצוותים יוצאים כקבוצה אחת, וצוות הליווי/סיוע שיוצא עימם יכלול את הקולגות המנוסים והותיקים ממסלולי הראלי בארץ – ויקו אסולין מ"אוטוויק" וצביקה נפתלי, ואת גיבורנו הצלם/צלף טל זוהר מ"פולגז" שינציח וידווח על מעלליהם.

השנה עובר ראלי דרך המשי במסלול שונה לגמרי – זינוק מסנט פטרסבורג שבצפון רוסיה, דרך שבילים בוציים שטופי גשמים, החוצים שטחי יערות עצומים בדרך דרומה לכיוון חופי הים הכספי, משם שובר הראלי לכיוון מערב, עד לסיום בעיר סוצ'י שלחופי הים השחור. סה"כ 8 ימים, עם סטייג'ים מדודים באורך של כ-2500 ק"מ ועוד אלפי ק"מ של קטעי קישור.

 למרות זאת, באמצע הלחץ וההכנות הסופיות, מצאו ששת גיבורינו את הזמן והכוח להגיע בצהרי יום ראשון לוהט ל"בור" של תל ברוך, כדי לשוחח עימנו מעט, לספר על ההכנות, התובנות והחששות, וגם לתת לנו סיבוב קטן על הכלים. בינינו, רק בשביל לשבת מאחורי ההגה של ה-T1 הצהוב ולתת לו חזק בגז, היה שווה להוציא את האף מהמזגן ולהתייצב בבור... אבל סבלנות – גם לזה נגיע.

 ההכנות

מתחת לגאזיבו, על כוס משקה צונן, ועם בריזה פתאומית ומענגת, קצת קשה לזהות על הפרצופים הנינוחים שלהם את המתח הרב, אבל הלל סגל, הנווט והאיש שמאחורי הפאג'רו אבטיפוס T1 הצהוב של "צוות פוינטר", שהוא אולי הותיק שבמתחרים בליגת הראלי רייד וללא ספק בעל הנסיון הרב ביותר בישראל במירוצי ראלי בינלאומיים (4 פעמים בפרעונים, 3 פעמים בדקאר, ופעם אחת בבאחה קליפורניה, פריז-איסטנבול וראלי דרך המשי) מודה שהפעם כולם חוששים. ממה בדיוק? הרבה דברים. תקלה מכנית זה תמיד עניין מטריד – מנוע שהולך פתאום או גיר שמתפרק, משמעותם אבדן הסיכויים למיקום טוב, שלא לדבר על ניצחון, ולרוב תקלה גדולה כזו מובילה גם לפרישה מהמירוץ, משהו מתסכל שהוא לא רוצה לחשוב או לדבר עליו. כאן בישראל הפיצפונת, אנחנו רגילים לצוותי סיוע שנכנסים ללא חשש לעומק השטח, מבצעים תיקוני דרך שכוללים אפילו החלפות מזורזות של מכלולים עיקריים כבדים כמו גיר למשל, והרכב המתחרה לא רק חוזר למרוץ אלא לפעמים אפילו מתברג על הפודיום – וראו את הביצוע המרשים של עידו כהן וצוותו בחוצה ישראל האחרון. בראלים הבינלאומיים אין דבר כזה. משאית הסיוע שלהם בעלת הנעה 2X4 אינה רשומה כמתחרה וממילא לא יכולה להיכנס לשטח, וצוות שיפעיל את הטלפון הלווייני כדי לבקש סיוע, נפסל מיד ופורש למעשה מהמרוץ... אז איך מקבלים עזרה אם צריך? רק ממתחרה אחר או מרכב המטאטא. אלה החוקים. לא נעים. אפילו מתסכל, אבל זה מה יש.

החשש השני הוא מהאופי הלא מוכר של המסלול הפעם. בניגוד לשנה שעברה, בה כמעט כל תוואי הראלי עבר באיזורים המדבריים והחוליים אליהם המתחרה הישראלי רגיל בד"כ, הפעם עובר חלק נכבד מהראלי בתוואי שטח אופייני למזרח-אירופה שהישראלים לא מורגלים בו – שבילי יערות בוציים. תנאי מזג האוויר אמנם מזכירים חורף ישראלי – טמפרטורה נוחה של 13-14 מעלות בצהרי היום, אבל מצפים גם לגשם רב שיהפוך את הדרכים לבוציות וחלקלקות עוד יותר. "אנחנו לא מזנקים ראשונים" הוא מסביר, "אלא אחרי כמה וכמה עשרות צוותים שמזנקים לפנינו, כולל משאיות, ואלה יהפכו את השבילים לעיסה בלתי מזוהה". חוששים גם מהחלקות במהירות גבוהה שעלולות להסתיים בחיבוק של גזע עץ... ההכנות לתנאים שכאלה כוללות הרבה תשומת לב לפרטים קטנים, "לא חשובים" לכאורה, בוודאי עבור מי שרגיל להתחרות בארץ, כמו תקינות המגבים ומיכל גדול במיוחד לנוזל ניקוי עבור השימשה הקדמית. החבר'ה מעריכים שיהיה צורך אפשרי ב- 8 ליטר של תמיסת ניקוי חלונות ביום! צריך גם למצוא דרך להתמודד עם היווצרות מהירה ומסיבית של אדים בתוך תאי הצוות ועל גבי השמשות הקדמיות כתוצאה מחדירת מים לתוך התא ומגע עם מכלולים מכניים לוהטים, ועל מיגון חזית הרכב בפני חדירת בוץ לא רצוי לכל מיני מכלולים, שעלול לגרום לבלאי והרס מואצים של חלקי גומי, מפרקים וציריות, לחסימת זרימת האוויר שתגרום להתחממויות של מכלולים, ממנועים ועד דיפרנציאלים וגירים, ועוד ועוד – מגבלות שבארץ לא כל כך חושבים עליהן. תארו לעצמכם שבסוף כל יום בוצי שכזה, הנהג והנווט המותשים צריכים גם למצוא תחנת שטיפה בעיירה הקרובה (ומדברים כאן על עיירות שכוחות אל בערבות רוסיה הנידחות, לא על "עיירה" בישראל) כדי לנקות היטב את הרכב, וממש לא כדי שייצא יפה בתמונות אלא בעיקר כדי להיפטר מהבוץ הרב שיכול להידבק ולהיערם ולהצטבר לכדי עשרות או אפילו מאות של קילוגרמים יקרים...

מצד שני – ככל שהראלי הולך ומדרים לכיוון הים הכספי, המשך המסלול יפגיש את המתחרים עם שטח בעל אופי ההולך והופך למדברי וגם שטחי דיונות, אלה מתקילים את כלי הרכב בקשיים מסוג אחר. תנאי השטח המשתנים מחייבים להיערך מראש עם סטים שונים ומתאימים של צמיגים וכו' וכו'. בקיצור, העסק לא פשוט.

המכוניות

האבטיפוס פאג'רו-ב.מ.וו T1 של צוות פוינטר הוא ממכוניות הראלי-רייד הותיקות בישראל ולבטח המוצלח שבהן. כידוע, הגיל לא עושה שום דבר טוב למכונית, לבטח לא לרכב מרוץ שעבר לא מעט עונות קשות ומרוצים מפרכים, וכדי להפחית ככל האפשר את הסיכוי לתקלה מכנית גדולה, עבר ה-T1 הצהוב החלפה/שיפוץ מלא של כל מכלוליו. טראומות ראלי חוצה ישראל תוקנו במלואן – שימשה קדמית חדשה, "פחחות וצבע" חדשים למרכב הפיברגלס, תיקון, יישור וחיזוק השלדה וכו'. המעבר למנוע טורבו דיזל 6 צילינדרים בטור של ב.מ.וו X5 עבר בצורה חלקה ונטולת תקלות והוכיח את עצמו כמוצלח במרוצים האחרונים בישראל, אבל הלל רכש בכל זאת מנוע קומפלט נוסף מפירוק, רק כדי להפשיט ממנו את כל מכלולי העזר – ממערכת הזרקה בשלמותה, דרך מגדשי הטורבו, כל המשאבות למיניהן ועד לכל החיישנים וצמות החוטים לפרטיהן –כל הכבודה הנ"ל יוצאת עם הצוות לראלי, כדי לתת תשובה ולאפשר תיקון מהיר במקרה של תקלה. תיבת ההילוכים הידנית (מיצובישי קינג סטנדרטית) מוחלפת בימים אלה בשלמותה לאחת חדשה מהניילון של מיצובישי ואתם לא רוצים לדעת כמה זה עולה... שני הדיפרנציאלים הוחלפו לחדשים מהניילון, בולמי הזעזועים של פרופלקס פינו מקום לסחורה יקרה ואיכותית עוד יותר מתוצרת ORAM האיטלקית, משולשי המתלה חוזקו, הותקנו שני ליפטים הידראוליים המקלים על החלפת גלגל מהירה, ועוד הכנות מהכנות שונות – סה"כ ההשקעה בהכנת הרכב הזה לראלי דרך המשי 2010 עוברת את 100 אלפי השקלים, ומדובר על החלקים בלבד...

הפאג'רו T2 של צוות טלפארמה גם הוא כבר רכב ותיק, אפשר אפילו לומר "לעוס היטב", שבע קרבות ומעללים. לנהג והבעלים ניצן שקל (שהוא גם יו"ר עמותת הראלי רייד הישראלית), ולנווט דובי נוימן, יש "חשבון פתוח" ונוקב עם ראלי דרך המשי והרכב עבר הכנה מדוקדקת לכבוד הראלי. כדי למנוע מעצמם נזקים יקרים ואת הלחץ הרב הכרוך בהכנות בפרק זמן קצר יחסית, השנה הם אפילו ויתרו על השתתפות בחוצה ישראל המסורתי (ניצן לא התאפק והשתתף כנווט בחיפושית-באחה של אילן יעקובי...) הרכב עבר החלפה של כל שמונת בולמי הזעזועים, והמנוע שכשל בדרך המשי 2009 הוחלף במנוע המיצובישי טורבו-דיזל המשופץ ששכן עד לא מזמן ב-T1 של הלל ורז, ופינה את מקומו למנוע ב.מ.וו X5...

אצל עופר קוקוס הסתכמה ההסבה מסטנדרט ל-T2 בהוספת בולם זעזועים נוסף לכל גלגל (שמונה בסך הכל) וכמובן שכל הרכב נבדק וחוזק בהתאם ועופר, באופטימיות של ג'ינג'ים, עוד לא באמת יודע מה מצפה לו, אבל הוא מאמין באמינות הבסיסית הטובה של הרכב ומקווה שיהיה בסדר.

האנשים

כידוע לכולנו מימים ימימה, הצוותים הישראלים הפרטיים לא מתמודדים רק נגד תנאי הדרך ונגד מתחרים מחו"ל בעלי כלי רכב עדיפים ותקציבי ענק, אלא גם כנגד העייפות והתשישות המצטברים. לעומת צוותי המפעל המגובים בצוותי ליווי גרנדיוזיים ומצוידים, שמסיימים סטייג' מיוחד כמו טייסים והולכים להתקלח בכיף, לאכול טוב ולישון כמו מלכים בזמן שעל הרכב שלהם עטים מכונאים מקצועיים מגובים במוסך נייד המצויד בכל טוב, החבר'ה שלנו מגיעים מותשים לסיום הסטייג' וצריכים להפשיל שרוולים ולטפל ברכב בעצמם. לעתים, במקרים של תקלות מסובכות קצת יותר, זה יכול לאכול את רוב שעות השינה, ואז מזנקים למחרת עייפים, המחסור בשעות שינה הולך וגדל, העייפות מצטברת, הפוקוס יורד... רז היימן טוען שהאדרנלין תמיד מפקס אותו מחדש ושכעיקרון הוא לא דואג. עם נסיון מצטבר כמו שלו (6 פעמים בפרעונים, פעמיים ראלי טוניס, פעמיים ראלי מרוקו, פעם אחת בדקאר, איחוד האמירויות ודרך המשי) אני בהחלט מאמין לו שבכל זמן שהרכב נוסע, הוא יסתדר. אבל לשני צוותי ה-T2 יש "קצת פחות" ניסיון בינלאומי מאשר לרז והלל - ניצן שקל היה פעמיים בפרעונים ופעם אחת בדרך המשי, אז תיאורטית וגם קצת מעשית, הוא כבר מכיר את התנאים ומוכן אליהם. דובי נוימן היה פעם אחת בדרך המשי – זה מעט אבל טוב יותר מכלום. עבור עופר קוקוס ונועם שמיר לעומת זאת, זהו בכלל ראלי בינלאומי הראשון בקריירת המרוצים שלהם – עבורם הכל יהיה חדש, מפתיע, זר ומוזר. עופר צוחק ואומר שהוא רגיל לנהוג מאות רבות של ק"מ ביום, מדי יום, כאן בישראל. טוב נו... זה רחוק מלהיות דומה לתנאי ראלי, אבל גם זה יותר טוב מכלום. נו, אז מה יהיה? אופטימיים. מקווים לטוב.

העלויות

ולא, אל תשאלו כמה המבצע הזה עולה. כאן בישראל אנחנו קוראים לחבר'ה הללו "מקצוענים". אבל במגרש של הגדולים, (והגדולים יגיעו לראלי הזה, שמאורגן על ידי ASO, שזו החברה שמפיקה את הדקאר, ושייך לסדרת הדקאר העולמית) הם נחשבים לחובבים. מנוסים אמנם, אבל רק חובבים. להבדיל מכל אותם כוכבי ראלי מקצועיים שנוהגים עבור קבוצות רשמיות של יצרני רכב גדולים ומשתכרים סכומי עתק, כאן הכסף זורם רק בכיוון ההפוך - מתוך הארנקים ההולכים ומצטמקים, ולא אליהם... לי לא היה נעים לשאול "כמה", והם רק צחקו – "יותר טוב שאשתי לא תדע" אומר ניצן. מהכרותנו את אשתו, אורית שקל, שבעבר הייתה הנווטת שלו, אנחנו מנחשים שאם הוא לא היה יוצא לראלי הזה, היא היתה יוצאת... לא נטעה בהרבה אם ננחש שעלות החלקים בלבד עבור הכנת רכב קיים לראלי כזה נעה בין כמה עשרות אלפי שקלים ל-100 אלף שקל. וזו רק ההתחלה, כי עכשיו צריך להתחיל לספור עלויות כבדות נוספות: הרשמה למירוץ (כ-1500 אירו לאדם, כולל גם את צוות הסיוע), כרטיסי טיסה לכל הקבוצה, השטת כלי הרכב לגרמניה, השטת כלי הרכב והאנשים במעבורת לרוסיה, דלק לכל אורך התקופה, הן בזמן העברת כלי הרכב והן בזמן המירוץ ואחריו, מלונות וכלכלה עד להגעה לפארק פארמה ולאחר המרוץ (בזמן המרוץ הלינות והמזון כלולים בדמי ההרשמה, איזו הקלה...), וזה כמובן לא כולל נזקים ובלאי, את ה"כספים הקטנים" עבור שחרורים במכס, טופסיאדות למיניהן ובקשישים קטנים, כמקובל בכל מדינה שאינה מערבית, שכל אחד בה שיש בידו את הכוח והאפשרות לעולל משהו, מפקיד בנמל ועד שוטר ברחוב, רואה אנשים זרים ומיד מריח דולרים... ובוודאי לא כולל את ה"סטפות" בדולרים, שרצוי מאוד שכל צוות יחזיק עימו במקום בטוח, לכל צרה שלא תבוא.... לא זול. ממש לא. במיוחד בישראל, בה השגת הספונסרים היא משימה קשה ביותר.

 אקשן

כן, אני יודע שאתם חסרי סבלנות ורוצים לדעת איך זה לנהוג באוטו מירוץ... נכון, זה רק הבור בתל ברוך, קצת שבילי חול ורק כמה דקות, ובוודאי שאנחנו לא רוצים על מצפוננו נזקים לא צפויים בישורת האחרונה של ההכנות, שבוע בלבד לפני שהמכוניות הללו עולות לאוניה. אבל כמה דקות יספיקו כדי לחוש קמצוץ מהחוויה.

כמה צפוי, אני מחליט לעבור מהקל לכבד, וצמד הפאג'רו T2 יהיו ראשונים בתור. ראשית, חובה לציין שהכללים בקטגוריית T2 הם אולי הנוקשים והמחמירים ביותר ב-FIA. מלבד ציוד בטיחות תקני (כלוב, מושבים, ריתמות, מיכל דלק ומערכת כיבוי אש), הוספת בולם נוסף לכל גלגל ושדרוג מחשב ניהול המנוע (שבמקרה של מיצובישי קינג, יביא את מנוע הטורבו דיזל 3.2 ליטר להספק שנושק ל-200 כ"ס) אסור לבצע במכוניות הללו שום שינוי במפרט היצרן שייתן להן יתרון כלשהו, והדברים אמורים בעיקר בכל הנוגע למשקל – פשוט אסור להפחית ממשקל הרכב. הוספת משקל כמו חיזוק משולשי מתלה וכו' – דווקא מותרת. אבל מידת החישוקים והצמיגים צריכה להישאר מקורית, ואפילו הפגושים ודיפוני הדלתות המקוריים חייבים להישאר. כל הסרה של פיסת פלסטיק ולא הקטנה ביותר שתיתן יתרון של כמה גרמים, גם אם תצליח להתחמק מהבדיקות הטכניות המחמירות, עלולה לגרור אחריה תלונה מצד מתחרה אחר, בעיקר במקרה של סיום באחד משלושת המקומות הראשונים. אם התלונה תתקבל, או אם הרכב ייכשל על זה בבדיקות שלפני המרוץ, העונש יגיע מיד בדמות הקפצה לקטגורית T1, בה למעשה אין לרכב T2 שום סיכוי. לכן, כשאני נכנס לרכב של עופר קוקוס אני לא מופתע לגלות שאני יושב בפאג'רו קינג כמעט רגיל ומוכר ולא במכונית מירוץ טהורת גזע. מלבד התושבות למכשירי הניווט המקובלים בישראל, (בראלי דרך המשי, כמו ב-WRC, הנווטים עובדים עם ספר דרך בלבד) לוח המחוונים נראה מקורי ותקני. הדלתות מדופנות בדיפון הפלסטיק המקורי. רק הכלוב, הגה מירוצים קטן, מושבי המירוץ והריתמות והקסדה שעופר מגיש לי לפני שמניעים, מזכירים לי שאני בעצם יושב במכונית מירוץ. אפילו רעש מנוע הדיזל לא צורם מדי באוזן, ובהשוואה לסופה הפתוחה שלי הוא אפילו שקט... עופר מזנק ומתחיל לתת בגז בשבילי הבור, והפאג'רו מאיץ היטב – בכל זאת יש כאן גיר ידני וגם המנוע קצת יותר חזק מאשר במקור, ועם שמונה בולמי מירוץ אנחנו בהחלט נוסעים מהר, הרבה-הרבה יותר מהר מכל מה שמאפשר כאן כל ג'יפ סטנדרטי שאנחנו מכירים, אבל אין שום דרמה מיוחדת ועופר אומר שהוא נותן עכשיו לא יותר מ-30 אחוז מהאטרף המקובל אצלו בזמן מירוץ, ואני יכול להבין אותו. רק זה מה שחסר לו עכשיו – שבירה של משהו, שבוע לפני העלייה לאוניה... להפתעתי הקינג T2 הזה מרגיש מאד נוח ונינוח. גיהוץ המהמורות כמעט מושלם, אין כמעט טלטולים, אפילו המזגן המקורי עדיין כאן ואפילו עובד! איזה יופי... ג'יפ המירוצים הזה מרגיש כמעט כמו כלי מושלם לטיולים, ואם זה ככה, אולי השד של מאות רבות של ק"מ בסטייג'ים תובעניים לא כל כך נורא?... אבל עופר מחזיר אותי למציאות ומודה שכיול הבולמים עדיין לא הושלם ושהאוטו בהחלט רך מדי, וצריך עוד להקשיח אותו כדי שירגיש טוב בתנאי מירוץ.

את הקשיחות הלא מתפשרת שעופר רוצה, אני פוגש בפאג'רו קינג T2 של ניצן. אמנם גם פה קיימים כל הדיפונים, אבל הדשבורד כבר מכוסח כהלכה, המזגן כבר מזמן איננו, ומכיוון שאין כאן פתחי איוורור בתיקרה כמו ב-T1, ניצן מודע לעובדה שאם יהיה חם ברוסיה (עכשיו למשל לוהט שם) ייתכן והוא ודובי יתבשלו לאיטם בתוך חליפות המרוץ שלהם, ואם יחדרו מים לקבינה, האדים יהפכו לעננות נמוכה מול עיניהם... זה רכב שבע מעללים וקרבות ובהחלט מרגיש ככה - הוא מקרקש, מווברץ ורועש הרבה יותר מהפאג'רו של עופר, אבל גם מחודד יותר ובעיקר קשוח עד אימה. במהירויות נמוכות הוא מיטלטל ומקפץ והופך לי את הקרביים, ורק כשהקצב עולה, שמונת הבולמים מתחילים לגהץ כהלכה. קפיצות ודרופים מזעזעים נבלעים מתחתיו כאילו לא היו, המנוע לא רק רועש יותר אלא גם מרגיש חזק, הקצב מרשים בעליל, וכאן כבר בהחלט מרגישים כמו ברכב מירוצים. גם ניצן טוען שמלאכת כיול הבולמים עדיין לא הושלמה עד הסוף ונדרשת עוד קצת עבודה כדי להגיע לאופטימום הנדרש מבחינתו.

אבל עם כל הכבוד המגיע לרכבי ה-T2, לא בגללם אני נרגש וקצר רוח. סיבוב ב-T1 הצהוב של רז והלל זה הדבר האמיתי, בוודאי כאשר מדובר במכונית הראלי-רייד המצליחה ביותר בישראל, בוודאי ובוודאי אחרי שקיבלה לב חדש בדמות מנוע טורבו דיזל של ב.מ.וו X5 עם ששה צילינדרים וכ-250 כ"ס.

מבחינות רבות, רכב T1 4X4 הוא פשוט יותר במבנהו מרכב T2 וכפועל יוצא, קל וזול ממנו לתחזוקה בפערים ניכרים. מכיוון שמדובר באב-טיפוס יש כאן הרבה פחות איסורים והגבלות, וגם אין שום מפרט של יצרן להיצמד אליו. חוקי FIA מגבילים אמנם את ההספק המירבי ל-280 כ"ס ואת קוטר הצמיגים ל-32 אינץ', אבל פרט לכך, הכל פתוח. האוטו הזה מבוסס על שני תתי-שלדה של פאג'רו קינג, שביניהם שילדת מסבך צינורות, משולשי המתלה מגיעים כמות שהם מהקינג, ועוברים חיזוק וריתוך פלטת מגן תחתונה. המרכב הקל עשוי פיברגלס, צורתו מנסה להידמות לזו של פאג'רו קינג קצר, אבל הפרופורציות שלה מוזרות מעט – גלגלים קדמיים בקצוות המרכב, ממש בפינות, מכסה מנוע ארוך ארוך, זנב שתלוי הרחק מעבר לגלגלים האחוריים וחלק אחורי פעור כמערה, המכיל את הגלגלים הרזרביים – יפה? עניין של טעם. לדעתי מוזר, אבל מתרגלים.

הדלתות כאן משולשות וקטנטנות, ולא במפתיע, קצת  קשה להיכנס ולצאת. תא הצוות רחב ומרווח למדי, צבוע בלבן ויש מספיק מקום ותחושה אוורירית. כמובן שאין כאן פאנל קדמי של פאג'רו סדרתי אלא לוח פונקציונלי שכולל רק מחוונים ומתגים הכרחיים. האלמנט הכי מוזר הוא ידית ההילוכים שמזדקרת מחלקה האחורי של מנהרת הגיר, מאחורי המושבים, ומתעקלת קדימה. זהו ההכרח של מיקום יחידת המנוע+גיר+טרנספר במרכז השילדה ולא בחרטום, לטובת חלוקת משקל מאוזנת. טרנספר? כן, יש טרנספר, הרי זה רכב 4X4 ורוב מכלולי רבת ההנעה הם סדרתיים של מיצובישי קינג, אבל מכיוון שבמירוצי ראלי רייד נוסעים כל הזמן ב-4X4 HIGH כמעט ואין שימוש בתיבת ההעברה, הסתפק הנווט ובונה הרכב הלל סגל במוט ברזל מכופף פשוט ונחבא ששולט במצבי תיבת ההעברה, לאותם מקרים בודדים ביותר בהם יהיה צורך רגעי לעבור מכשול בודד פה ושם.

אנחנו נחגרים ורז מניע את מנוע הב.מ.וו. בסל"ד סרק, מכונית הראלי טהורת הגזע הזו נשמעת ומרגישה כמעט כמו משאית ישנה. המנוע מקרקש בזעם, אבל רועד קצת פחות ממנועי הדיזל 4 צילינדרים המקובלים. לפני תזוזה אני מודיע לרז שאין לי פחד ממהירות ומבקש ממנו שייסע מהר ולא יחשוש שאני חס וחלילה אקיא או אצטנף בפחד. תחילת תנועה, והמתלים הקשים מגדירים מחדש איך זה לשבת בתוך תוף של מכונת כביסה. במהירויות המקובלות זו מכונת עינויים מחרידה – המתלים קצרי מהלך ובקושי עובדים, הטלטלות מאיימות לפרק את עמוד השידרה, לעקור שיניים ולערער את יציבותי הנפשית, אבל כעבור דקה-שתיים המנוע מתחמם, ורז לוחץ. אמא'לה!!!..... קרקוש הדיזל מתחלף בנהמת שישה צילינדרים זועמת, והדבר הזה עף קדימה! תאוצה חזקה מדביקה אותי למושב, זו לא תאוצה מהממת כמו במכוניות-שרירים עם מנועי V8 בנזין חזקים או כמו ברפליקות הראלי-כביש היפניות בעלות מנועי בנזין-טורבו מופרעים, אבל ההבדל נעוץ בעובדה שאנחנו בשטח, על שביל (?...) שבור ומשובש לגמרי, והמהמורות, השיבושים, התלוליות והקפיצות שנשאבים אלינו בקצב מפחיד, פשוט נבלעים על ידי בולמי ה-ORAM כאילו לא היו. עכשיו אין ספק שהמתלים עובדים... מה זה עובדים? הם מדהימים. כל ג'יפ סדרתי או אפילו משופר היה מתנפץ כאן לחתיכות בחצי מהמהירות, ורז רק מעביר עכשיו להילוך שלישי... באמפ גדול מתקרב, אחריו מעין רמפה, אני מתכווץ לקראת הבומבה הצפויה ופתאום אנחנו מזנקים לזמן אוויר, עוד חצי שנייה ועוד אחת של ריחוף, אני עדיין מכווץ, וה-T1 הצהוב נוחת בעוצמה אבל למרבה ההפתעה המתלים סופגים ובולעים גם את המהלומה האיומה הזו ואנחנו לא מאבדים קצב. אחרי תצוגת התכלית הזו רז מרפה ועוצר לפתע. קרה משהו? "מה פתאום", הוא מחייך, "עכשיו מתחלפים"... ואני לא יודע את נפשי. הזדמנות כזו לא נופלת כל יום לידיים, גם לא של כתב רכב ותיק.

קצת קשה לי להידחס למושב הצר שמיועד להכיל את רז, שכשמו כן הוא – רזה כאטריית ספגטי. אני גם גבוה ממנו באי אילו סנטימטרים וחושש שלא אוכל לשלוט כהלכה במפלצת בצפיפות הזו, אבל למרבה ההפתעה אני מרגיש יחסית בנוח. יש מספיק מקום לרגליים, גלגל ההגה מונח במרחק הנכון, רק הרבה יותר מדי נמוך לטעמי האישי, אבל מילא, נסתדר. הקלאץ' קל ורך, ממש כמו במיצובישי... רק קצת קשה להגיע לדוושת הגז, כי הרווח שבין דוושת הבלמים לבין מנהרת הגיר, שתוכנן כנראה על פי מידות נעלי הספארקו הדקיקות של רז, קטן מדי עבור סנדל הביגפוט שלי, מידה 46... חיש קל מצאתי את הפיתרון החוב"תי הטיפוסי - לנהוג יחף. בניגוד למה שחושבים וגם בניגוד לחוק – זה קל ונעים ונוח. נסו ותיהנו...

קלאץ', הילוך ראשון משתלב בקלילות (הגיר מרגיש ממש טוב, קל וחלק כחמאה, רק לא הכי מדויק בעולם, בשל מהלך הידית הארוכה והמוזרה. אבל מתרגלים מהר). שלא במפתיע, למנוע הב.מ.וו שהוא "מנוע כביש" מובהק, אין מומנט שופע בסל"ד נמוך, וגם כדי לצאת בעדינות מהמקום צריך קצת להרים סל"ד, אבל אז הוא מתפוצץ קדימה וחיוך דבילי נמרח לי בין האוזניים. שאגת מנוע זועמת, הילוך ראשון קצרצר נגמר מיד, שני ארוך יותר, גז בריצפה, שאגה ואנחנו עפים קדימה, עכשיו אנחנו בתוך רצועת הכוח היעילה של המנוע והוא מושך קדימה כאילו אין מחר, וואוווו!!!! שלישי, גז בריצפה, שאגה, תחושת המהירות פשוט משכרת, הקטע המהודק יחסית נגמר כהרף עין ומתחילים השיבושים הקשים. מכיוון שאני כבר מודע ליכולות אני לא מרפה מהגז. רביעי. המנוע עדיין שואג, אנחנו כבר עמוק בתחום המהירות התלת ספרתי ועדיין מאיצים, אני לא מעז להוריד את העיניים מהשביל כדי לראות כמה מהר, אבל תאמינו לי, זה מהר בטירוף! לא, אין עוד שטח לפנינו כדי לעבור לחמישי ולהמשיך להאיץ, השביל הולך ומסתיים ב-T לשני כיוונים. אני מוריד הילוכים, המוט המעוקל צייתן ומהיר משחשבתי, איזה יופי... לאן לפנות? שמאלה. בלימה קלה, טיפונת הגה... אני מצפה להעברת משקל ולסחיפה, אבל יא וואראדי, איזה ברקסים!!! אני רגיל לסופה, שמחייבת היערכות כוללת לקראת האטה-בלימה-עצירה לאורך 200 מטרים לפחות לפני כל רמזור, כאן רק ליטפתי בקצה הבוהן את הדוושה האמצעית וארבעת הדיסקים שתלו את המפלץ הצהוב במקומו והעיפו אותי ואת רז לתוך החגורות.

פדיחה? מה פתאום. הבנתי את הפרינציפ. אני מסתובב וחוזר על העקבות לנסיון נוסף, מגיע מהר יחסית, מוריד לשני, הפעם אני לא ממש מאט, אלא רק מעביר משקל וחושב על בלימה, קצת, בקטנה. זה מספיק כדי שזנב ה-T1 יפסע ימינה בעדינות, יהדק את רדיוס הסיבוב ואנחנו לוקחים את הפנייה שמאלה בסחיפה גדולה ושמחה, עם כל רפרטואר נדי החול העצומים שמתרוממים באוויר, והטיל הצהוב מתיישר החוצה מהפניה כמעט מעצמו ונורה קדימה. להזכירכם – פניית 90 מעלות, ובכל זאת מינון התיקון שנדרש בהגה היה מינימלי ביותר, וזה היה כל כך קל, ואינטואיטיבי. ומהנה. שוב מאיצים, לפנינו דיונה רכה, עיקול רחב ימינה ושוב מדרון דיונה. הפנייה הרחבה ימינה נלקחת כבר במהירות עצומה ובביטחון מלא, בסחיפה עדינה על הצד – הרגישות של הרכב הזה כל כך גדולה, התגובות כל כך מיידיות, ההגה קל ומהיר כברק, 100 אחוז תחושות, 0 אחוז חופשים, וכל כך קל לנהוג בו בפניות באמצעות רגל ימין בלבד, כאשר רק עוצמת הדריכה על דוושת הגז תקבע עד כמה רדיוס הפנייה יתהדק או יתרחב בהתאם. ולהזכירכם – אנחנו עדיין במהירות שבישראל, גם על רוב הכביש הבינעירוניים, תשלול לכם את הרישיון... איזה כיף!

אין כאן את החרטום הכבד של הפאג'רו הסדרתי. המשקל מחולק כל כך נכון, האוטו הזה כל כך מאוזן, כל כך קל לנהיגה, כל כך לא דרמטי, לא נלחם עם הנהג אלא ממש רוקד איתו, מרשה לו להוביל אותו ומשתף איתו פעולה. אני ממש מסיר את הכובע בפני מי שתכנן, בנה וכייל את המכונה הזו. בקושי כמה דקות שאני נוהג בה, וכבר מרגיש כמו בבית, כאילו מאז ומעולם ישבתי מאחורי ההגה שלה. כל כך קל לנהוג באוטו הזה סופר-מהר לאורך זמן בלי להתעייף ובלי לאבד ריכוז, אני מבין איך רז מצליח לשמור על מהירות ממוצעת גבוהה מאוד לאורך עשרות ומאות ק"מ ברציפות. עכשיו לך ותפנים ותבין כשהלל ורז מספרים לך שמול שלושת הטוארגים T1 הרשמיים של קבוצת פולקסווגן רד-בול, המכונה הצהובה המופלאה הזו היא בעצם איטית, פרימיטיבית, גסה ולא נעימה...

 זה מחזיר אותנו לפרופורציות. למפגש של שלושה דווידים קטנים מול המוני גולייתים. לצוותים הישראליים שיוצאים לרוסיה עם תקציב מוגבל אבל עם הרבה מאוד נחישות, כנגד רוב הסיכויים בהתמודדות מול ענקי הראלי העולמי. הסיכויים תמיד לא מבטיחים בהתחלה, אבל בראלי כמו בראלי תמיד יש הפתעות וכבר היו דברים מעולם, וישראלים כבר חזרו ממרוצים בינלאומיים עם גביעים ועם הרבה כבוד.

עופר ונועם, ניצן ודובי, רז והלל – שתהיה לכם דרך צלחה ואנחנו מחזיקים לכם אצבעות - ההתרחשויות והדרמות בראלי דרך המשי 2010 יסוקרו מדי יום על ידי טל זוהר  שילווה את הצוותים בשטח, לאורך ולרוחב אלפי קילומטרים בערבות רוסיה, הדיווחים והתמונות שלו יועברו אליכם כאן מעל דפי ג'יפולוג. להזכיר לכולם – הזינוק ב-11.9.2010 - תישארו בהאזנה...