פורשה קאיין דיזל 2010 במבחן שטח

פורשה קאיין. Porsche Cayenne. זה נקרא יותר טוב בלועזית. מה בן אדם יכול לבקש עוד? תתפלאו, אצלנו הפולנים, תמיד מוצאים לבקש עוד, או להתלונן שחסר. אז נתנו פורשה? – נתנו. גרמני אורגינל? – נתנו. ריפודי עור - עור. אבל למה דיזל? למה לא טורבו בנזין? תמיד דופקים את הפולני מהכרם. סוף-סוף משהו שהוא לא טנדר, וזה מה שאני מקבל.  ישבתי וחשבתי כל הדרך הפקוקה בדרך לסוכנות, איך אני בוחן ומה אני כותב על פורשה עם מנוע דיזל? לפתע המסגרת צצה והסיפור לכתבה כבר רץ בראש. אוספים את הקאיין, נוסעים איתה לעמוס האחד והיחיד, מרביצים שם סדרת צילומים מול הפורשה האחרון שיצא מהמפעל כשהוא שותה סולר, הג'וניור. מתקשקשים קצת בחולות השרון, מג'עג'עים בשבילים, קורעים כמה כבישים מפותלים במיוחד, ואת מרב הזמן משאירים לחלק החשוב:  סיבוב דאווין בהרחבה של המושב! לדרך.

הטנדר היפני האפרורי שלי נשאר בפינה בחניון סוכנות פורשה, ואני ממהר להסתלק ממנו בשקט, בלי שישימו לב. חולצה לתוך המכנסיים, הברשה של השיער, ואני נכנס לסוכנות בנון-שלנטיות, כמו הלקוח הטיפוסי של פורשה. נראה לי. אבל  כשהמפתח (המעוצב בשלמות, בקוי המתאר של המכונית, ותודה לגלי שהבחינה בזה) בידי, אני מאבד את זה, יוצא בריצה החוצה -  שום דבר לא יעצור אותי בדרך לכיסא הנהג! כשאני מגיע לחניה, אני  עוצר במקום, מול חזית הקאיין,   החלק שהולך לספוג את רוב המבטים בכביש, ולהעלות את מניותי במושב. לפחות לאחר צהריים אחד. עיצוב הפרונט של הקאיין תואם את זה של האחיות האתלטיות יותר במשפחת פורשה. הפנסים הקרפדיים על זמניים, ומשוכללים - בעת פניה מתווספת לצד המסתובב תאורת צד מרשימה. מצאתי את עצמי נוסע בזיגזג מרוב התלהבות. הדבר היחיד המטריד בחזית קשור בגובה הזעום של הפגוש מהכביש. זה רכב שטח, לא? דפנות ואחורי הרכב ממשיכים את המראה הזוהר והזורם, יחד עם חישוקי 18 אינץ' וצמיגים רחבים ונמוכי חתך. והתמונות אומרות את כל השאר.

דלת הנהג של פורשה קאיין אומנם נפתחת בקלות אבל משקלה וחוסנה מורגשים. הכניסה פנימה רחבה ונוחה. הישיבה על כסא הנהג גורמת לי להבין שלמרות היותו "רכב שטח" בפורשה לא שכחו מה המטרה העיקרית של הקאיין. מושב העור עוטף וסוגר מכל הצדדים ומרגיש כמעט כמו מושב מרוצים אמיתי. לוקח לי עוד כמה שניות לגלות שהתמיכות הצידיות בישבן ובגב ניתנות לכיוונון אין סופי... סטופ! אני נזכר שצוחקים כל פעם על ההתלהבות שלי - אפשר לחשוב שכולכם נולדתם במרצדס! -  ואני מחליט לא לכתוב משהו נוסף מעבר לעובדה שמדובר על הכיסא הנוח והמתכוונן ביותר שישבתי עליו בתוך רכב. או בכלל. הכניסה לחלל המושבים האחוריים לא תבייש אף לימוזינה והישיבה בהם מרווחת ונוחה להפליא. גלגל ההגה נכנס פנימה ועולה מעלה בעת כיבוי המנוע, כדי שיהיה יותר קל לצאת. זווית הראיה כמעט לכל כיוון  טובה, אך לצד השלילה אציין שהמראות (המתכנסות פנימה בנסיעה לאחור) מעט קטנות וזווית הראיה לפנים לא אופטימלית, כיוון שכאן, כמו בחיפושית יצירתו הגדולה של סבא-רבה פרדיננד פורשה, לא רואים את קצה האף. מפריע במכונית שאמורה להיות רכב שטח.

לוח השעונים מחולק לחמישה מתחמים עגולים שמספקים את כל המידע הדרוש לטייס קרב בדרך להפצצת כור גרעיני. העיגול האמצעי, הגדול ביותר, מציג מד סל"ד, תצוגת מצב ידית ההילוכים ומהירות בספרות דיגיטליות. שאר העיגולים מכילים אין סוף מידע ואני מתייאש אחרי שלוש דקות של התבוננות מתלהבת.  מצאתי בחיפוש שעון חום, מד דלק, לחץ וטמפרטורת שמן ואפילו מדיד דיגיטלי לגובה מפלס השמן, כדי שחס וחלילה אף אחד לא ילכלך את ידיו בניגוב מדידים שלא לצורך. "לבדוק שמן מים גבירתי?" - " לא תודה, יש לי פורשה!". מחשב הרכב משלים את שאר המידע.

עיצובו השונה של הדשבורד מלחיץ אותי בהתחלה. בפורשה ויתרו על החלק האמצעי העליון כמקום לכפתורים, והשאירו בו רק את מסך המגע של מערכות הניווט והשמע. כל המתגים והבקרים השולטים על מיזוג האויר, גובה המרכב, כיוון הבולמים ועוד, מוקמו למופת במרווח בין שני הכיסאות הקדמיים. בצידי קונסולת הכפתורים ידיות אחיזה לטובת הפחדנים שבנינו. השימוש במרכז הרכב כבמת אלקטרוניקה מוריד נקודות בתחום חללי האחסון. מעל ובין ראשי היושבים מלפנים ממוקמת יחידת התאורה הפנימית. מדובר על אחת מהחלליות הקטנות יותר ב"מפגשים מהסוג השלישי". פנסי LED זוהרים משובצים בשלל מתגים לתפעול תאורות הפנים וגג השמש המשוכלל. גם כאן הכול מוקפד עד הפרט האחרון, ואז עוד קצת.

אני יוצא מהסוכנות, ממתין בסבלנות ברמזור תוך ניסיון ללימוד מעמיק של הרדיו. איפה לעזאזל גלגל"צ? לפתע המנוע כבה. אני נזכר ברנו 4 שהייתה לנו בשנות השמונים, היא הייתה כבית מאליה ביציאה מהמושב בבקרים חורפיים. אני מניע שוב, והמחשבה שרצה בראשי קשורה לכמה העולם התקדם, אבל סבא צדק -  מנוע קר עדיין מתנהג כמו מנוע קר. אחרי פעם שלישית שזה קורה אני מבין שמדובר על פיצ'ר ולא באג. מן פטנט לחיסכון בדלק. מתברר שאותה רנו 4 עתיקה הקדימה את זמנה גם בתחום זה!  אגב, מי שזה מעצבן אותו, יכול להפסיד עוד כמה שקלים ביום על ידי לחיצה על כפתור.

מערכת השמע מוציאה את צליליה מרמקולים איכותיים עם לוגו של Bose. אני שוקע לתוך המוסיקה הנעימה וממתין בסבלנות לפנייה שמאלה בז'בוטינסקי. ואז באמצע השאנטי שלי - באמת שאפשר להתרגל לחיות בתוך מכונית כזאת -  אני שומע חריקת בלמים. אני מבחין ב-SUV שחור מטאלי מתוצרת גרמנית נפוצה יותר מפורשה,  עוקף את הרמזור מצידו הימני, עולה על המדרכה, משפשף עמוד הכוונה, שובר את ההגה שמאלה, חוזר לנתיב הנסיעה ודוהר מערבה. סקודה לבנה, חמושה בנורה כחולה מהבהבת מגיעה שניות אחריו, ולא מתמרנת את דרכה באותה אלגנטיות. חיבור הפגושים בין הסקודה לסיטרואן תמימה מסתיים ברעשי מעיכת פח, שברי בקליות ואדי מים בצבע ירוק. מתוך ניידת המשטרה מזנקת שלישיית גורילות, מקררי side by side חבושים כובעי משטרה זוהרים. הם מתעלמים מנהגת הסיטרואן המבועתת ומסתערים לעברי. לעברי!

"עצור!" אחד המקררים, כנראה הבכיר מבניהם מנופף בתעודה. "משטרה! צא מהרכב אנחנו צריכים אותו למרדף!" הוליווד, מול הפנים שלי.  "אני לא יוצא." אני מודיע להם "אתם רוצים לרדוף – אני נוהג!" מאיפה לי פתאום תעצומות הנפש האלו? אחרי שניות בודדות של צעקות ונפנופי ידיים הם נכנעים, נכנסים לקאיין ומתחילים לצעוק בליל של פקודות. "סע אחרי הג'יפ השחור!"

"אנחנו במרדף אחרי סמי בז'בוטינסקי..." המקרר בכיסא האחורי נובח לתוך מכשיר הקשר. "תקשיב לי," הוא מתנשף,  "השב"ח הזה הוא אחד מהשבל"ריסטים הכי גדולים שאנחנו מחפשים ויש לי מידע מודיעיני שיש לו סמים באוטו, אם אני לא מביא אותו היום לתחנה אל תקרא לי ברדוגו!"

לי אישית לא היה אינטרס לקרוא לו בכלל, אבל תעצומות הנפש פתאום נעלמו. הפה נסגר, ורגל ימין נמעכת לרצפה. אם החוק בכבודו ובעצמו דורש לתת בגז, אני והקאיין ניתן, באבוה ניתן. אנחנו נדחפים לכביש המהיר דרומה. גהה סואן  ואנחנו מתקדמים בנחישות ובתקיפות אחרי אותו הוא שיש לו מלא ראשי תיבות בשם. ההגה המתוגבר מתקשר נפלא עם הידיים בתמרונים המהירים בין המכוניות. זה מרגיש קצת כמו משחק וידאו, המכוניות שרואים רחוק מתקרבות במהרה ונעלמות בזריזות בראי. הידיות תחת ההגה (מצד ימין מעלה הילוך ומצד שמאל מוריד) מסייעות לי בהחלפות הילוכים מהירות מבלי להוריד ידיים (בכל זאת, יושבים מאחורי ומצדדי נציגי החוק...).  שמונת ההילוכים מתחלפים בזריזות ובחלקות. על הנייר הפורשה יודעת להגיע למאה קמ"ש בפחות מ-8 שניות. במציאות, מנוע הטורבו דיזל בעל ששת הצילינדרים  ו240 כוחות סוס מביא איתו יותר, במיוחד בהתחשב בתכולה הכבדה. ואולי מפחד מאותה תכולה, כמוני? האצות ממהירות דו ספרתית לתלת נעשות מהר מאד. לחיצה עמוקה על הדוושה הימנית וכהרף עין אנחנו מרחפים למסלול הימני כדי לעקוף עוד משאית שנתקעה במסלול השמאלי. למרות המהירות והתמרונים המלחיצים מעט התחושה בתוך הרכב נינוחה ונעימה, האטימה מושלמת והרעש מסביב פשוט לא קיים, ולא משנה באיזו מהירות.

"ברדוגו" מכשיר הקשר מטרטר "אנחנו מציבים מחסום." "תן גז!" ברדוגו שואג לעברי, " מה אתה נקבה?" "ברדוגו, תרגיע לפני שאני מפרקת אותך!" קול נשי מאחור מפתיע מאחורי. מסתבר שזה לא מקרר, זו מקררת! "סליחה, רוזמן, לא התכוונתי!" נמצאה נקודת החולשה של ברדוגו.

אנחנו ממשיכים להתגלגל דרומה בין נתיב לנתיב, מזהים מרחוק פקק תנועה. חברינו ברכב המוביל לא מתבלבל ובורח ימינה לתוך החולות הצהובים. אני מנווט את האף של הפורשה אחריו ונהנה משילוב מנצח של צמיגים רחבים, מנוע בריא ומתלים מעולים. הפורשה טס בחול ואנחנו נדבקים קרוב מאוד לזנב של סמי. "תעקוף אותו מימין!" ברדוגו צועק "נו תעקוף כבר!" הניסיון הראשון נכשל עקב עץ שמישהו נטע במקום הלא נכון, ואני שובר את ההגה חזרה למרכז השביל. אחרי ההחלקה בסיבוב מגיעה ישורת רחבה ואני לוחץ, לרגע אני מתחיל לעקוף אבל ידידנו מזהה וסוגר לי את המרחב, ברקס זריז ואני חוזר לשבת לו על הזנב. "עזוב," ברדוגו ראה את החיים עוברים לנגד עיניו בדקות האחרונות, ופתאום נראה שטיפה של בינה נכנסה לו בראש. "ישימו לו מחסום ביציאה, ניקח אותו שם".

אחרי טיול קצר בחול אנחנו חוזרים לכביש וממשיכים מזרחה בטיסה נמוכה וקרובה מדי למהירות הסופית של הקאיין, 218 קמ"ש בטבלת המפרט הטכני. אני קולט הבזקים של מצלמות מהירות.  "תגיד לי" אני מנסה לברר עם ברדוגו "מה יהיה עם כל דוחות המהירות שנאסוף בדרך? ובאותו עניין, מתי אתם מפעילים את המצלמות החדשות האלו שכתבו עליהן בעיתון?" "תשתוק, ותדאג להידבק אליו, אני אדאג לשאר!"

"כמה דלק עוד יש לך?" ברדוגו מברר ואני מציץ במחוג שזז מעט מאוד מהבוקר. מבט מהיר על מחשב הדרך בהירה לי שלמרות הנהיגה האגרסיבית אנחנו עומדים על צריכה ממוצעת של ליטר סולר לכל עשרה קילומטרים, מרשים ביותר אל מול המשקל והעוצמה. מתברר להפתעתי שהקאיין בגרסת הדיזל אפילו חסכוני ביחס לאחריו לקטגוריה. "אל תדאג ברדוגו," אני מרגיע אותו "יש מספיק דלק."

הדרך העוקפת עולה ירושלימה בפיתולים חדים. הקאיין עוקב באדיקות אחרי הזנב של הנרדף שלפניו.  אחרי כמה החלקות קטנות במהירויות גבוהות הרבה מהמצופה בכביש כזה, אני לוחץ על מצב ספורט בכיול המתלים ואז מתברר לי שהכפתורים במרכז עושים קצת יותר מהדלקת נורית אדומה. אני מוריד קליק אחד למטה בגובהו של הרכב והכול משתנה. שפע חיישנים עובדים לטובתנו, וכל האלקטרוניקה הזאת מעלה את התנהגות הכביש ברמה. הקאיין הופך מאולף ונשלט,  אומנם על חשבון נוחות הנסיעה, אבל עכשיו, למי אכפת. מדי פעם, מערכת בקרת המשיכה מרגיעה אותנו קצת ומבהירה לנו איפה מסתיימים גבולות התעוזה. סמי שלנו, כנראה יודע שאין לו מה להפסיד ונותן גז במקומות בהם אני הייתי חושב פעמיים. לבחור אין אלוהים, אבל לנו יש פורשה קאיין וזה כנראה יותר טוב. המרחק ביננו מצטמצם.

הבריחה שלו בשנית לשביל עפר לא מפתיעה אותנו בהתחשב במחסום נוסף שהוקם לפני הכיכר, ושלא הצליח להפתיע את סמי. הבריחה החדה מוציאה מהקאיין עוד סיבוב חד ואנחנו דולקים בעקבותיו לתוך שביל כורכר רחב בתוך יער. ארבעת ספירלות הפלדה עושות את העבודה והקאיין מדלג מעל כל בור בנקישה עמומה ורגועה. דוושת הגז נלחצת עד הסוף ואנחנו טסים בשטח במהירות כביש מהיר ממוצעת. לרגע, אני מרגיש כמו רובי גורדון. אני נזהר מכל שיח טועה בתוך חורשת האורנים, הידיעה שכל שריטה על הקאיין שווה עלותה משכורת חודשית שלי גורמת לרגל ימין להתערער קצת... מה שמדליק באופן מידי את מיתרי הקול של היושב לידי. "סע כבר!" ברדוגו צורח, "הבן זונה לא ידפוק לי את הדרגה!" אני לוחץ שוב ולא ברור מה חזק יותר, הרצון להוכיח מי נהג טוב, אני או סמי,  או הפחד מברדוגו וזוג מכשירי החשמל במושב האחורי. לדעתי שילוב מנצח של הכל. בשבילים המהודקים לקאיין יש מה להגיד והוא מגיע באדישות מופגנת למהירויות שבטנדר שלי היו מעיפות את כל הכבשים מהארגז. הקאיין וכל מרכיביה משדרים יציבות גרמנית מרשימה, לאורך כל הנסיעה הדבר היחיד שמרעיש הוא מחזיק המפתחות.

לשמחתי, על מדרגות הסלע שממוקמות מצפון לשביל חברינו ויתר. למרות היכולות על הנייר והעובדה שהפורשה מצויד בעזרי עבירות סבירים לקטגוריה (נעילת דפרנציאל מרכזית ואחורית, מערכת בקרת משיכה) אני לא נדרש לנסות את השילוב החשמלי של "הילוך הכוח". כן ניסיתי את מערכת הבקרה בירידה והיא אכן עובדת ואפילו עושה עבודה מצוינת.

אחרי עוד כמה קילומטרים של טיסת שבילים מהנה במיוחד, הג'יפ השחור נעצר ומתוכו מזנקת דמות גבוהה. "עצור!" ברדוגו צורח ואני לוחץ על דוושת הבלם. גם כאן הפורשה מצטיינת, וארבעת הדיסקים המצוידים בעשר בוכנות כל אחד (או יותר. אבל בשביל לספור יותר מעשר אני צריך את אצבעות הרגליים. נראה לכם שנכנסתי לסוכנות של פורשה בסנדלים!?) מעמידים את הקאיין מהר מאוד במקום. רוזמן מזנקת ראשונה ויוצאת בדהרה אחרי הפושע שהופך לנגד עיני לקורבן. היא משיגה אותו ומפילה אותו בבעיטה מהממת אתם-יודעים-לאיפה. אחרי התכתשות קלה רוזמן סוגרת עניין עם אגרוף או שניים ואוזקת אותו, על מנת לאפשר לברדוגו והמקרר השלישי לבדוק גם הם את צפיפות העצם שלו. כמה דקות אחרי זה מצטרפות לחגיגה עוד שתי ניידות מג"ב. אגב, מסתבר של-SUV השחור פשוט נגמר הבנזין.

הנפוח מועמס אחר כבוד לטויוטה של מג"ב והחברים החדשים שלי חוזרים אליי, אחרי מילוי כמה טפסים. "תודה רבה בחור," ברדוגו פונה אליי, "אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו פועלים כמוך, מסכנים את האוטו הפרטי שלהם בשרות החוק, ועוד כזה רכב יקר."

"זה בסדר" אני עונה באדישות, "זה לא הרכב שלי..."

על התמונה עם הג'וניור המשוחזר להפליא לא ויתרתי. זה היה בסוף היום אחרי החוויה העמוסה. אני מתגלגל לכיוון השרון על הכביש המהיר, מנסה להרגיע את האדרנלין הזורם בעורקים ומשחזר את הסיפור. מרגע לרגע אני מבין שאין סיכוי שתאמינו לי. על הכביש המהיר אני מגלה את פריט האבזור הכי חשוב ברכב, הנמצא מצד שמאל תחת ההגה -  בקרת שיוט. ללא אותה בקרה אהובה סביר להניח שהייתי משאיר את הרישיון אצל אחד משוטרי התנועה הטועים בדרך. אני לוחץ על כפתור ה-comfort ונהנה מרכב רך למדי. בסוף היום, אחרי כל הקילומטראז' הלא שיגרתי אני יוצא מהאוטו ולא מרגיש את "עמל היום". וואלה זה לא רק מהיר, זה גם נוח.

פורשה קאיין מיועד ליחידי סגולה שיכולים להכניס יד לכיסם ולהוציא משם סכום של דירת 6 חדרים בנהריה. אופס, עדכון מהבוקר - הבועה מתנפחת. פרשה קאיין יותר זולה מדירת 6 חדרים בנהריה. סביר להניח שרוב הרוכשים הפוטנציאליים אינם מחפשים את יכולת השטח ומעדיפים להתרכז בכביש או בעיקר בעיניים רושפות הקנאה מסביבם. אני יכול להצהיר בוודאות: אני רוצה אחד כזה, מאוד, אפילו עם מנוע הדיזל! שילוב של רכב כביש מדהים, רכב שבילים מצוין ולימוזינת פאר לכל המשפחה. טוב, אני יכול להמשיך לרצות...

פורשה קאיין דיזל 2010, מפרט טכני:

מנוע: V6 טורבו דיזל, 24 שסתומים, נפח 2,967 סמ"ק

הספק: 240 כ"ס/4,000 סל"ד

מומנט:  56 קג"מ/2,000 סל"ד (תוכל להמיר לסל"ד?)

תיבת הילוכים: טיפטרוניק 8 הילוכים, נשלט מגלגל ההגה

הנעה: מלאה קבועה

מתלה קדמי:  מתלה נפרד, סלילים

מתלה אחורי: מתלה נפרד, סלילים

צמיגים: 255/55R18

אורך/רוחב/גובה/בסיס גלגלים: 4,846 מ"מ/1,939 מ"מ/1,705 מ"מ/2,895 מ"מ

משקל עצמי/: 2,100 ק"ג

נפח מיכל דלק: 85 ליטר

בטיחות: ESP, ABS, ASR ועוד ראשי תיבות, יותר מבשם של סמי...

תאוצה 100-0 קמ"ש (יצרן): 7.8 שניות

תאוצה 80-100 קמ"ש (יצרן): 5.3 שניות

מהירות מירבית (יצרן): 218 קמ"ש

צריכת דלק ממוצעת (יצרן): 7.4 ל' ל-100 ק"מ

צריכת דלק ממוצעת (מבחן): 10 ק"מ/ליטר

תקן פליטה: Euro5

מחיר דגם נבחן: 670,000 שקלים.