מסלול מרוצים בחצרים? לא יוצא מגדרי

רוב אמצעי התקשורת במדינה יצאו שלשום בכותרות גדולות עם ההכרזה על הקמת מרכז ספורט מוטורי בישראל. מרכז ספורט מוטורי, כלומר מסלול מרוצים, בחצרים. מי שפספס את מהדורת החדשות המרכזית בטלביזיה יכול היה להיתקל בידיעה במדורי הספורט והכלכלה ואם גם שם לא הזדמן לכם, לא נורא, זה היה גם באינטרנט בכל מקום. מצטער, אני לא קונה ולא יוצא מגדרי לנוכח הידיעה הזו. לא כספורטאי, לא כאחד שכותב על ספורט מוטורי ובטח לא כחובב ספורט בישראל. ידענו יותר מדי כותרות כאלו בשנים האחרונות שהתפוצצו להם כמו בועות סבון שילדים נהנים לשחק בהן.


בכל מקום בו הייתי במהלך היומיים-שלושה האחרונים, כל מי שמכיר אותי כאחד "מהתחום" דאג לשמוח בשמחתי, שהנה סוף-סוף אוכל להתחרות באופן מסודר. הם לא הבינו מדוע אני בקושי מגיב וכאשר כבר כן טרחתי זה היה ביבשושיות משהו. מצטער לא מתלהב.

כבר יותר מדי פעמים סבלו הספורטאים המוטוריים הישראלים מאכזבות. זה החל מהצורך הלא מובן בחקיקת חוק הזוי על עצם קיומו של הספורט. מדוע לא צריך חוק בכדי לשחק כדורגל? לאחר מכן נגרר ממקום למקום ומועדה ולועדה בדרישות שונות. היו הרבה פעמים שכבר פורסם תאריך לאירוע "חוקי" או "פיילוט" או "מאושר". הדופק החל להגביר קצב, קצת זיעה של התרגשות הגיעה יחד עם זה, הורדתי את האבק מהחליפה והקסדה ששוכבות בארון, וכמו תמיד זה היה לשווא. האכזבה חוזרת על עצמה: האירוע בוטל/נדחה/כלל לא היה אמור להתקיים.

הפעמים היחידות שבהן כן השתמשתי בציוד שלי היו לצורך הדגמה במסגרת הפרויקט החינוכי בבית הספר שבו אני מחנך ומלמד חינוך תעבורתי. השתמשתי בציוד יחד עם מכונית הראלי של ניר בן-ארי (הנהג עימו אני מתחרה כצוות ראלי) לפרויקט "הכביש הוא לא מסלול מרוצים".



אז לא, אני לא יוצא גדרי וממש לא מתלהב, המשכתי את שגרת יומי, אפילו לא התעמקתי לקרוא את הכתבות בעניין. כן ראיתי את 10 השניות שיונית לוי הקדישה לנושא במהדורת החדשות שלה וגיחכתי לעצמי – נחכה ונראה. על הפרויקט הספציפי באזור חצרים אנחנו, הספורטאים, כבר יודעים מזמן. הספקנו להתחרות שם בעבר והפוטנציאל קיים. גם את אחד היזמים אני מכיר באופן אישי, התחריתי לצידו בעבר. אבל, נחכה ונראה. רק כאשר נשב ונזיע בסרבל כדברי דני לוי, הקסדה תלחץ מעט על הראש, חגורות הבטיחות יצמידו אותנו לכסא עד כדי חוסר יכולת תזוזה, רק אז, אולי, אאמין וארשה לעצמי לחייך.