פורום ג'יפולוג 4X4 - ספורט מוטורי: רז והלל חוזרים מהדאקאר

נתב"ג, יום שישי, 04:00, כמה עשרות חברים, בני משפחה, מתחרים, וסתם חובבי ספורט מוטורי, טרחו להגיע, גם מרחוק - בשעת לפנות בוקר המופרעת לכל הדעות - כדי לקבל את פניהם של רז היימן, הלל סגל וגלעד בנאי, כראוי לגיבורים אמיתיים. כמה שעות לפני העלייה על המטוס בלימה, תפסנו את רז לשיחה קצרה על הדקאר.

צילומים: טל זוהריום וחצי קודם לכן, אני כאן בישראל מנסה לתפוס בטלפון את בית המלון בלימה במשך דקות ארוכות. בכל זאת החצי השני של העולם וכמה שעות טובות אחורה מכאן, פה כבר ערב ואצלם רק לפני צהרים. בסוף נשמע צליל חיוג. פקיד הקבלה הפרואני עונה לי רק בספרדית אבל מבין כנראה לא רע את האנגלית החלודה שלי. "קן יו קונקט מי טו רום נמבר ת'רי-או-סבן פליז, איי וונט טו ספיק וויז מיסטר היימן אנד מיסטר סגל"... סי סניור, סי, סי.ומי עונה לי? גלעד בנאי, שראוי לשק מחמאות פרטי משלו על הסיקור היומי המופלא שדאג לשלוח לאמצעי התקשורת בישראל מדי לילה, והוא אכן מקבל אותן, עושה רושם של מעט נבוך אפילו. רציתי להחליף גם מילה-שתיים עם טל זוהר, גלעד מעדכן אותי שהוא כבר חזר לישראל, מסתבר. סבבה, נתפוס אותו כאן כדי להודות לו.ואיפה רז והלל? יומיים וקצת אחרי טקס הסיום ואחרי שפשטו סוף-סוף את סרבלי המירוץ המיוזעים, הם בעיקר אוכלים ונחים, משלימים שעות שינה אינסופיות ומתפנקים במקלחות ארוכות, עדיין מתאוששים מהמאמץ הפיזי והנפשי הכביר שעבר עליהם במשך שבועיים. עכשיו, לקראת העזיבה, הם כבר ארוזים ומוכנים ונשארו רק כמה סידורים קטנים אחרונים. "הם לא בחדר, הלכו להתפנק באיזה פדיקור-מניקור, יחזרו עוד שעה-שעה וחצי. אני אסמס לך ותתקשר" הוא מבטיח לי. ואני כמו ילד טוב מחכה בסבלנות לס.מ.ס שלו. והנה, שעה וחצי אחר כך, זמזום מהגלקסי עם מעטפה צהובה קטנה – "הם חזרו, תתקשר". מילה של גלעד היא מילה, גם מקצה דרום אמריקה.ושוב שיחה ללימה, סוף-סוף עם רז על הקו. חשבתי שנדבר כמה דקות, שיחת נימוסין שכזו, שכחתי כנראה שעם רז זה לא ככה – "בטח כבר סיפרת את הסיפור הזה בטח מאה פעמים", אמרתי לו, "אז בוא ותספר אותו עוד פעם אחת". רז כבר מורגל בהתנהלות מול תקשורת, יש לו את כל הסבלנות שבעולם, והוא עוד יזדקק לה כאן בארץ אחרי שיחזרו...רז מסביר שהמירוץ היה קשה במיוחד וממש חבט לכל המתחרים חזק בפרצוף. "הדקאר הזה הוא משהו אחר לגמרי מכל מה שאנחנו מכירים מהדקארים האפריקאיים. אחרי שהמירוץ נדד מאפריקה לדרום אמריקה, כולם חשבו שזה כבר לא זה. כתבו שרוח ההרפתקנות נטשה אותו, שלא צריך לקרוא לו בשם המקורי כי זה כבר לא הדבר האמיתי. שמע, זו טעות, טעות גדולה".רז יודע מה הוא אומר – הוא כבר היה בדקאר האפריקאי, על אופנוע. גם הלל היה שם, עם עידו כהן. הוא מסביר שבדרך כלל, מקובל שהשבוע הראשון הוא אגרסיבי וקשה, ובשבוע השני הכל מתחיל "להתרכך" ולהיות ידידותי יותר, פחות נוראי. סטייג'ים קצרים יותר, קלים יותר. כאן היה בדיוק ההפך – המירוץ התחיל "רע" – מהיר, קשה ואינטנסיבי, אחד המתחרים נהרג בימים הראשונים. אבל אחרי שבוע הקצב רק גבר והפך להיות רע, קשה ואינטנסיבי עוד יותר מיום ליום.במה זה התבטא? בהכל בעצם. תנאי מזג האוויר ההפכפכים – חום וקור ושוב חום, גשמים, הפרשי הגבהים בעליות לרכסי האנדים ובירידות מהם, הדיונות האינסופיות, הגובה והתלילות שלהן, ה"כיסים" שצריך להיזהר לא ליפול לתוכם ולטבוע בחול הרך לפחות לשעתיים-שלוש, המדרונות החוליים האימתניים שאי אפשר להאט או לעצור בהם, רק לנסות לשמור על האוטו שטס ישר קדימה ולהשתדל לא להתהפך, וכמובן – האבק. אוי האבק..."הכי גרוע", מסביר רז, "זה האבק שאוכלים כשנוסעים אחרי המשאיות. לא, לא המשאיות מצמרת הקטגוריה כמו האיווקואים של דה-רוי וביאזיון, או הקאמאזים הרוסיים האימתניים, כי אלה בדרך כלל מהירים יותר מרוב המכוניות, גם בקטגוריית T1 - הם נעלמים קדימה במהירות מסחררת, ואתה יכול להיות רגוע כי כבר לא תיתקל בהם במשך כל היום... אבל אם היה לך יום לא טוב וסיימת במקום גרוע ולמחרת אתה מזנק ממיקום ארבעים ומשהו, כמו שקרה לנו כמה פעמים, אתה מוצא את עצמך אחרי משאיות שקצת יותר איטיות ממך, צריך לעקוף אותן ופשוט לא יכול. הן מרימות ענני אבק כמעט אטומים שנמשכים לאורך של קילומטרים, ואתה פשוט לא רואה כלום, לא יכול לנשום, לא יכול להתקרב. משהו נורא".

איך מסתדרים עם נהיגה בקצב מטורף במשך שעות על שעות, מאות ק"מ ברציפות מדי יום? לא מאבדים ריכוז מתישהו? רז טוען ש"אישית אין לי שום בעיה עם זה. נהפוך הוא. הריכוז הנדרש בנהיגה בתנאי מירוץ רק מדליק אותי יותר..." אני שואל איך הם שורדים שבועיים בלי לישון, ומקבל תשובה מפתיעה לגמרי. "דווקא ישנו מצויין. חוץ מיומיים שלושה בהתחלת המירוץ – הלילה הראשון בו לא ישנו בכלל, והלילה השני בו ישנו רק שעתיים-שלוש, שאר הלילות עברו עלינו בשינה נורמלית, פחות או יותר". איך זה? אני מתפלא. הרי אין להם צוות סיוע וגם החלפים שלהם, ששכנו בפאתי ארגז משאית הסיוע ההולנדית, לא תמיד חיכו להם במחנה הלילה – רז מסביר שהניווט שלהם היה מצויין, לא התברברו אפילו פעם אחת, וזו פריבילגיה שאפילו כמה וכמה צוותים מאוד בכירים ומצויידים לא נהנו ממנה, למרות שבסך הכל, לדעתו של רז הניווט בדקאר הזה היה קל הרבה יותר מאשר בראלי דרך המשי למשל... וככה הם מצאו את עצמם מסיימים ומגיעים למחנה הלילה תמיד לפני רדת החשיכה, עם מספיק זמן לטפל ברכב ולנוח. ברור שהטיפולים להם זכתה הצוללת הצהובה, אוהבים ככל שיהיו, לא יכולים להשתוות לאיכות הפינוקים שקיבלו כלי הרכב של הקבוצות הבכירות – "זה מדהים" מספר רז. "רכב מגיע למחנה, נכנס לסככה של הקבוצה שלו, עוד לפני שכיבו את המנוע, הנהג והנווט יוצאים ממנו כמו טייסים, והולכים להתקלח ולאכול. בינתיים כבר מסתערים עליו שלושה-ארבעה מכונאים, שפשוט מפרקים אותו לגורמים, ומחליפים כל מה שמותר לפי כללי המירוץ, שזה אומר כמעט הכל, פרט לבלוק המנוע עצמו: גיר, טרנספר, דיפרנציאלים, ציריות, צלחות בלמים, רפידות, צמיגים, שמנים, נוזלי קירור... בעצם הכל, כמובן רק לחלקים חדשים מהקופסא. וכך המתחרים הבכירים מתייצבים למחרת לזינוק בכלי רכב רענן, חדש לגמרי למעשה, בעוד המתחרים ה"קטנים" כמונו, נאבקים בשיניים כדי לשמור על מצב טכני מניח את הדעת, שמיום ליום נשחק עוד קצת ועוד קצת". רז מסביר שאין לו שום ספק שלאמינות יוצאת הדופן של הצוללת הצהובה יש משקל רב ביותר בהישג שלהם. "האוטו הזה אמנם לא חדש, אבל הוא גיבור. היום אנחנו יודעים עד כמה ההכנה שהוא עבר ושאנחנו עברנו, כולל אימונים, כמובן במגבלות התקציב והאפשרויות שלנו בישראל, היתה מצויינת. מה מצויינת? מעולה". ברור שהיו תקלות פה ושם, אי אפשר לעבור מירוץ של אלפי ק"מ רבים בתנאים שכאלה בלי תקלות – היתה בעיית התחממות ובעיית התנעה חמה בימים הראשונים, אחר כך שבירה של מוט מייצב שפשוט לא הצליחו להשיג חלק חלופי תואם. "התברר לנו שאנחנו אמנם רכב T1 אבל בעצם נוסעים על מתלים של T2 – משולשים מחוזקים של פאג'רו, כשמסביב כל הכלים מהקטגוריה כבר מתהדרים במכלולי מתלים שנבנו במיוחד – אחד הלקחים לשיפורים ולשינויים שיידרשו ברכב בהמשך". היו גם בעיות עם החישוקים – חישוקי הסגסוגת שבמקור שימשו טויוטה פראדו אזרחי רגיל, ותפקדו היטב עם צמיגי המישלן הצרים בשבילים הטרשיים ובקרקע קשה, התגלו כלא ממש מתאימים לשימוש עם צמיגי ה-MTR בהם השתמשו בדיונות. "הורדת לחץ האוויר גרמה לפריקות צמיגים חוזרות ונשנות שעלו לנו בלא מעט זמן יקר" הוא מסביר.

אז מה? בשנה הבאה עוד פעם? דרך הטלפון אני יכול לראות אותו מחייך, אבל הוא בורר טוב כל מילה... "במתכונת שעשינו את הדקאר השנה, לא ממש" הוא מסביר. "המגבלות של הרכב ידועות לנו, וללא סיוע מסודר, חלפים זמינים בכל רגע נתון – מה שהוצאנו מהרכב הזה השנה זה באמת המקסימום שאפשר. אני לא רואה שום אתגר או טעם לעשות את זה שוב רק כדי לסיים באותה תוצאה - אלא אם מכוונים גבוה הרבה יותר, ויש לזה כמובן מחיר". ונניח שיהיה תקציב לכל הפסיליטיז שמסביב, ואני לא מדבר על מסאז'ים ושף צרפתי, אבל צוות סיוע כמו שצריך וכל מה שצריך כדי לתקן את האוטו כמו שצריך בכל יום, היית יוצא שוב לדקאר עם הצוללת הצהובה? "חד משמעית כן!" רז עונה בלי להתבלבל – "האוטו הזה טוב. הוא אמין, הוא יכול להיות גם הרבה יותר מהיר. עם גב טכני ותקציבי מתאים, אפשר להוציא ממנו עוד הרבה יותר".ומה עכשיו? אני שואל. "האמת? לנוח. קצת שקט אחרי כמעט חודש כל כך אינטנסיבי", אבל רז יודע שהטררם סביבם רק מתחיל, ומקבל את זה בהבנה ובנפש חפצה. הרעש התקשורתי מסביבם חשוב מאוד, לא רק להם אלא למען התקדמו תהספורט המוטורי בישראל, וכאן יש לו רק מחמאות לאותם אמצעי תקשורת שסיקרו ודאגו לדווח יום יום על המירוץ – "וזה חשוב מאוד למתחרים ולספונסרים שלהם. הרעש התקשורתי סביבנו נתן לנו המון מוטיבציה וכוח להמשיך. תראה את אביב ויזהר (אביב קדשאי ויזהר ערמוני, שהתחרו בדקאר בשנה שעברה וכמעט לא זכו לחשיפה - ד.ב.), הם היו בדקאר, ואף אחד לא ספר אותם. כאב הלב. השנה התקשורת סוף סוף הבינה כמה זה חשוב. וכמובן חשוב שרשויות המדינה, משרד התרבות והספורט ושאר מקבלי החלטות – יראו איזו עוצמה וכוח ופונטציאל יש לספורט הזה, כמה רחוק אפשר להגיע, כמה כבוד אפשר להביא לישראל. יש כאן בארץ נהגים מוכשרים וטובים לא פחות מאלה שפגשנו בדקאר, יש כאן מכוניות ברמה גבוהה, יש כאן סדנאות שיודעות לבנות מכוניות מירוץ ברמה עולמית, זה השלב שבו רז גם נוקב בשמות שכולנו מכירים, אלה שמתמודדים מולו ראש בראש בליגת הבאחה הישראלית, מפרגן להם. זה ספורטאי אמיתי!... "חשוב שהרשויות יסייעו למתחרים ישראלים לצאת לאירועים בחו"ל. לא, לא מוכרחים לקפוץ ראש ישר לדקאר – יש מירוצים בינלאומיים ידועים ונחשבים: טוניסיה, פרעונים, דרך המשי – מומלץ להתחיל משם, להשתפשף, ללמוד".אנחנו נפרדים לשלום. אחרי כמה שעות הם עלו על המטוס בדרך הארוכה לישראל, בוודאי כבר מנחשים שמחכה להם קבלת פנים נרגשת בנתב"ג, האמת? מגיע להם, בזכות. איך כתב כאן מישהו? בעתיד הקרוב, כאשר ספורט מוטורי בישראל יהפוך לעובדה קיימת, חוקית ורשמית, זו תהיה זכות גדולה לומר "אני מכיר את הלל סגל ורז היימן". ואתם יודעים מה? בדיוק ככה. אני חותם על כל מילה.

4 תגובות

אבי גולן - 20-01-12, 22:39
- תגובה
כבוד .... והרבה " זו תהיה זכות גדולה לומר "אני מכיר את הלל סגל ורז היימן". ואכן כך זו תהיה זכות גדולה לומר את המשפט הנ"ל .