פורום ג'יפולוג 4X4 - המסע לפמיר, פרק תשיעי: ביצת הפתעה

אי אפשר לומר שלא הוזהרנו. הוזהרנו. אי אפשר לומר שלא חששנו בדיוק מהתרחיש הזה, חששנו בדיוק מהתרחיש הזה. אי אפשר לומר שלא עברנו על הכללים של עצמנו, עברנו עליהם ובגדול. חשבנו שאנחנו מבינים את השטח אבל מי חשב שיש ביצות על שלוחה מסולעת? ועכשיו תמונת המצב היא שאנחנו בגובה של כמעט 4,500 מטר, ממש קרובים לגבול אפגניסטן, בלי קליטה, השביל הקרוב מגיע קילומטר וחצי מפה והמקום הקרוב שיש בו 4 בתים ומלון נמצא מרחק 20 ק״מ. יש לנו אוכל ומים לשבועיים ואוהלים למחסה. אין סיבה להילחץ או למהר אבל המצב, אובייקטיבית, הוא הכי גרוע שחשבנו עליו והבטחנו לעצמנו לא להגיע אליו בזכות שיקול הדעת שלנו, שכשחושבים על זה - די עקפנו אותו בכל מיני תירוצים חלשים בכל פעם שהוא הרים ראש.

מחליטים שהיום אנחנו מנסים לחלץ את עצמנו ומחר, אם לא נצליח, שמים תרמיל על הגב והולכים 20 ק״מ לג׳רטי גומבז, מקווים שאולי יש שם רכב, או יאק, או משהו שיכול לעזור לנו. כי קליטה אין שם וגם לא כאן.
מתחילים בהרמת החלק האחורי של המכונית, מהוו גרירה על ידי הג׳ק טויוטה המכני הנהדר. כשהתחת באוויר אפשר להוריד את הגלגל ספייר שישב על דשא ואבנים - יופי, זה שיחרר קצת התנגדות. עכשיו עם את החפירה מתחילים לפנות בוץ מתחת לסרן ומתחת לגלגלים. תוך כדי הסלע שעליו הג׳ק מונח שוקע לאיטו לתוך הביצה ואנחנו מנמיכים ומחליפים את הסלע באחד גדול יותר, סלע שטוח של 15 קילו, הכי גדול שהצלחנו למצוא. מרימים שוב וממשיכים בפינוי בוץ. ערמות הבוץ מסביבנו מתחילות להיות גבוהות, עדות לכמויות שאנחנו מוציאים. מסביב לגלגלים נקוות שלוליות, זו ביצה. האדמה מלאה מים. בתוך המים אנחנו חופרים עם הידיים ובסוף מניחים מתחת לגלגלים אבנים גדולות ואת השקי פק״ל שהבאנו מהבית מלאים באבנים. מנמיכים את החלק האחורי, נראה שהסרן כמעט לא מונח על הבוץ ואולי לגלגלים יש אחיזה. עדיין השילדה על הבוץ וכמוה גם גשר הגיר ותיבת ההעברה. עוברים לקדמי. מקדימה אין ממש מהיכן להרים ואנחנו מוצאים את תושבת הבודי הקדמית בתור נקודה ראויה, זה שפיץ של בורג ומתחתיו צריך לחפור בור די גדול כדי לשים בו סלעים כדי להרים, אבל גם הסלע שוקע וצריך אחד יותר גדול.

העבודה קשה וכבר עברו כמה שעות בשמש. צריך להבין שבגובה של 4,500 מטר אי אפשר באמת להתאקלם. אין חמצן. לא למנוע של הלנדקרוזר ולא לנו. כלי הדם מורחבים וגם אם הצלחנו להימנע ממחלת גבהים בזכות גרף ההתאקלמות שאימצנו, עדיין כל לילה וכל בוקר שנינו מתנשפים אחרי מטלה די קלה של הקמת או פירוק האוהל. אז העבודה הזו למרות האדרנלין ששוטף הרבה מהקושי - העבודה הזו מתישה. ברגע אחד אני מתחיל לראות נקודות שחורות ולא יכול לעמוד יותר על הרגליים. אני נשכב בצל, רגליים למעלה, ורואה שיונתן שאומר לי לנוח והוא ממש בסדר - עובד בשלב זה עם האת חפירה במצב של צריכת אנרגיה נמוכה - שוכב על הצד ומזיז רק את הידיים בתנועות איטיות, מתנשף, גורף בוץ לאט לאט.

אני מצליח לסגל משטר של עבודה לדקה שתיים, מנוחה של כמה דקות. מזיז אבן ונח, גורף ערמת בוץ ונשכב. לאט לאט. בסוף אנחנו עם הלנדקרוזר על גלגלים שמתחתם יש אבנים, הסרנים כמעט ולא מונחים על הבוץ, גם מתחת לשלדה כבר רואים אויר, ויש סיכוי קל שנצליח לצאת בכוחות עצמנו. בבירור שני הגלגלים הימניים עם אחיזה והשמאליים כנראה לא ממש, אבל אין ברירה.

תכף סוף היום, הג׳ק כבר מלא בוץ בעצמו ומתחיל להשמיע רעשים משונים, אנחנו עצמנו מבינים שהבוץ הזה מלוח ואוכל לנו את העור - שוטפים אותו בשלולית של מים נקיים אבל כשהמים הנקיים מתייבשים מתברר שגם הם עם משקע צורב. זה עכשיו או לעולם לא. מניעים את ה105 שצריך להתחמם, ובזמן שהוא מתחמם הוא משאיר מתחת לצינור הפליטה כתם שחור של פיח וזפת. יונתן מתיישב במושב הנהג, נותן קטנה קדימה בלי גז בשביל התנופה והמזל, ואז מרים טורים וזורק קלאצ׳ ברוורס ברעש של הכל או כלום.

כלום.

הגלגלים הימניים לא זזים, השמאליים מסתחררים. זה ה״כלום״ מהכל או כלום. זה נגמר כשאנחנו שקועים יותר עמוק ממה שהיינו קודם, הביצה קיבלה בשמחה את כל האבנים ששמנו מתחת לגלגלים והלנדקרוזר עומד על השילדה, המתלים פתוחים כלומר יופי שפינינו בוץ מתחת לסרנים, לביצה לא היה מאוד אכפת.

אם רק היו נעילות. אבל אין ל105 הזה נעילות. אם רק היה לנו הייליפט. אבל אין לנו הייליפט. אם רק לא היינו מטומטמים, אבל היינו מטומטמים. אין לי תאבון בכלל ואני מכריח את עצמי ללעוס ולאכול, מסימני התשישות. שוטפים את עצמנו במים מהמיכלים שלנו, אני מוציא את תרופת הפלא קרם ניוואה שתמיד איתי בטיולים כאלה למקרים קיצוניים כמו זה, ואחרי השטיפה אנחנו מגלים חתכים עמוקים בעור בכפות הידיים ובזרועות, מהאבנים, ובחתכים מתחיל כבר לצרוב המשקע האפור של מי השלולית. אנחנו יושבים תשושים וגמורים במצב רוח הפוך לחלוטין מזה שהיינו בו רק אתמול, ואז, ברגע זן פלאי רואים עדר של חיות גדולות שמתקרבות עד לגבעה שלידנו. מה זה? זה לא יאק כמובן, סוסים? אין כאן סוסים. יכול להיות שזה כבש מרקו פולו? לא משנה מה זה, המראה יפה, ומרגיע, והשקיעה נהדרת ואנחנו בהרי פמיר, במקום הכי נידח בעולם, במדבר נפלא עם הרים ואגם ונחל. אם להיתקע - אז לפחות במקום כזה. אי אפשר היה לבחור מקום יפה יותר להיתקע בו.

אחרי לילה של שינה טרופה, העדר חוזר לבקר אותנו בבוקר. אין סיכוי שנלך 20 קילומטר. קודם כל לא מדובר בהליכה של יום כמו שאנחנו רגילים בארץ. בתנאים האלו אנחנו מדברים על לפחות יומיים וזה אומר שצריך לקחת אוהל ושקי שינה וביגוד תרמי ומעילים כי עלול לרדת גשם. ומים. ואוכל ליומיים. התרמיל הולך להיות כבד ואני, מה לעשות, גם 2 קילומטר לא יכול ללכת בלי לעצור לנוח, וגם זה בזכות העובדה שכל הדרך היא במישור. בקיצור אנחנו לא שולטים במצב, ואובייקטיבית אנחנו לא יודעים אם בכלל יש מישהו בג׳רטי גומבז ואם למישהו הזה יש רכב ואם אין לו מה שבטוח שקליטה אין שם וזו עלולה להיות רק תחילת המסע.

זה הזמן להבין שאנחנו צריכים עזרה.

אני לוקח את המכשיר הלוייני ושולח לחודיק, האיש שהשכיר לנו את הרכב הודעה - שקענו בבוץ 20 ק״מ נסיעה מג׳רטי גומבז. אנחנו בטוחים. אולי אתה מכיר מישהו מקומי שיכול לעזור לנו? אחרי כמה דקות אנחנו מקבלים תשובה. אני בודק. ואחרי עוד כמה דקות - אין רכב בג׳רטי גומבז. אני יכול לשלוח מישהו ממורגב, תצטרכו לשלם לו 180 דולר. הוא יגיע תוך 3 שעות. מזל שלא הלכנו לג׳רטי גומבז.

זהו. נמצאה לנו עזרה. זה יעלה מחיר של יום עבודה של נהג אבל מה זה משנה, מישהו יבוא. יונתן שואל אותי איך הנהג ימצא אותנו. לי נראה די ברור שהוא קיבל את הנ״צ וישים אותו בגוגל מפות ויגיע, לא עניין גדול. יונתן חסר מנוחה יוצא ומסמן את כל הדרך מהנחל ועד אלינו ברוג׳ומים. חוזר מתנשף ומותש אחרי שעה. שיהיה. שמי שבא לא ישקע בבוץ. אני מקווה שמי שיגיע יהיה מצוייד ויהיה מישהו שמכיר את השטח ולא סתם נהג עם רצועת חילוץ. אנחנו מכינים את הרצועות והחבלים שלנו, פורסים הכל שיהיה קל, ושנינו שוקעים לנימנום בצל האוהלים כשאנחנו שומעים רכב מתקרב, ועל שיא הגובה של הגבעה מתגלה לנדקרוזר 80 מדוגם, עם מג׳ולינה על הגג וג׳ריקנים והתקן גלגל ספייר, וצמיגי שטח ומדרגות, בקיצור - הוא לא שלח לנו סתם נהג, הוא שלח לנו ג׳יפאי. איזו תחושת הקלה.

מה80 יוצאים הנהג, נער וילד, וזקנצ׳יק בבגדים של צייד ומשקפת על הצוואר. זה כבר נראה מבטיח. הילד מוציא מתא המטען חיקוי הייליפט סיני עטוף בניילון וזה הרגע שאנחנו מבינים שניצלנו. מצאתם בקלות? יונתן שואל אותו והוא עונה בטח, כל הדרך מסומנת באבנים… אבל למה נסעתם מפה? רצינו להגיע לאגם.. אה, חבל, יש דרך בצד השני… מתברר אם כן שהעקבות של האופנוע היו רמז טוב אבל עכשיו זה לא משנה. הצוות מתחיל לעבוד מייד. הילד מסתכל עלי ובלי יותר מדי דיבורים מוציא מהרכב תרמוס תה, ספל ועוגה עטופה ונותן לי. אני בקושי יכול לאכול את העוגה אבל התה בא בדיוק בזמן.

הזקנצ׳יק לא מפסיק לרטון ותוך כדי הוא לוקח את הפטיש שלנו ומסתת מתוך בולדר שעומד בצד אבן של 50 קילו להניח מתחת להייליפט. הוא מרים אבנים ששנינו יחד לא הצלחנו להזיז, הילדים עוזרים עם הדלי שלנו ומרוקנים כל הזמן מים מהבורות שסביב לגלגלים. הם מרימים, מניחים סלעים, ומזיזים את האבנים שאנחנו הנחנו שעכשיו באמת נראות קצת קטנות מדי. עם ההייליפט הכל יותר קל, לא צריך לחפור מספיק להרים ולהניח סלעים. הם עוברים לחלק הקדמי ומגלים שבאמת אין איך להרים. מאלתרים עם הג׳ק טויוטה ומרימים איתו את הג׳נט. זה לא נראה טוב אבל זה עובד קצת, מספיק כנראה כדי להניח כמה אבנים מתחת לגלגלים. אחרי 3 שעות של עבודה מאומצת מגיע רגע האמת.

אנחנו פורסים את החבל 30 מטר שלי, ואת החבל של יונתן, הם מתפעלים מהשקלים הרכים שלנו ומקפידים לא ללכלך את הציוד שלהם. מחממים את המנוע העצל של ה 105 וגם את המנוע בנזין של ה80. משיכה קטנה והאוטו בחוץ, על קרקע מוצקה.

הם רוצים לחכות לנו לראות שאנחנו בסדר אבל יש לנו עוד המון עבודה לקפל את המחנה ולסדר את המכונית לפני שנוכל לזוז, וכשאנחנו אומרים להם שפנינו למלון המעיינות החמים הם אומרים שגם הם בדרך לשם ומציעים שהם ידאגו שישמרו לנו חדר. הנהג מצביע על הילד - הוא מנהל את המלון - הוא צוחק ואנחנו מסכמים שניפגש שם, במלון, ושאם אנחנו לא מגיעים עד החושך שיבואו לראות מה קרה. לוקח לנו עוד איזה שעה לקפל הכל בעצלתיים, וכשאנחנו כבר נוסעים חזרה על שביל מוצק שוקעת ההבנה עד כמה היינו באמת מטומטמים וכמה מצבנו היה היה גרוע, בביצה הזאת.

בג׳רטי גומבז יש אכסניה של ציידים ולידה מלון המעיינות החמים, ועוד אכסניה וזהו פחות או יותר. אנחנו רואים את ה80 ליד הנחל, הילדים שוטפים אותו מהבוץ. כל החבורה יושבים בחוץ ליד הכניסה למלון, חוץ מהלנדקרוזר יש שם גם 100 שכור ועוד אואז מקומי. הנהג יחד עם עוד נערה מכניס אותנו למלון, מראה לנו את החדר, אנחנו מתחילים להבין שהוא לא בדיוק אורח. וכשהנערה מזמינה אותנו לתה הוא מציג אותה ואת האמא שלה -זאת אשתי וזו הבת שלי. פתאום הכל מתחבר. הוא הרכב של ג׳רטי גומבז. חודיק תפס אותו בדרך לקירגיזסטן, והוא העביר את העבודה ההיא למישהו אחר. זה בכלל הרכב של הדוד שלו, לו יש במורגב 75 מדוגם שחזר עכשיו מסין מהתקנה של כל השיפורים ובדיוק מרכיבים לו עוד כל מיני דברים. הוא שואל אותנו אם אצלנו יש נעילות ומה דעתנו על נעילה קדמית. שיחה של ג׳יפאים.

מתברר שהוא מתפרנס מספארי צילום כאן במזרח הפמיר. המומחיות שלו זה צילום של כבש מרקו פולו ושל נמרי שלג שאפשר לראות ולצלם מרחוק רק במקום אחד. איפה? בדיוק היכן שנתקענו. ידענו שאם להיתקע אז שם. אבל שאלה אחת מטרידה אותי. מילא חודיק שקיבל מאיתנו את ההודעה, הוא בדושנבה - יש שם כיסוי סלולרי. אבל איך הוא השיג אותך? אה, פשוט - בווטסאפ. יש לי וויפי ברכב. וויפי? ברכב? כן… סטארלינק.

אנחנו פוגשים גם זוג תיירים קוריאנים מצויידים בציוד וידאו מרשים מאוד, שהגיעו קצת לפנינו עם ה 100 שראינו בחניה - הם שכרו את הרכב, רכב טג׳יקי, באוש, ועברו איתו את הגבול בזכות זה שהוא נפתח ביולי, לא נעים לומר בכמה הם שכרו אותו לעומת כמה שאנחנו שכרנו את ה 105 אבל לא נורא. אנחנו נותנים להם כמה טיפים על מקומות שהיינו בהם אבל הם פוחדים לנהוג לבד בשטח. גם הנהג שלנו מביט בתמונות ומתפעל, את הקרחון למשל הוא לא הכיר, וגם לא חלק מהמקומות ברשטקלה. להרפתקאות שלנו יש מחיר אבל יש גם גמול כשזה מצליח.

כשארוחת הערב מגיעה עדיין אין לי כוח לאכול, בקושי שותה את המרק ירקות עם יאק, מקווה שהמארחות לא נעלבות. אנחנו מחליטים שנישאר כאן שני לילות כדי שנתחזק, שנינו גמורים וצריכים את המנוחה. מיטה אמיתית. בריכה אחת רותחת ואחת פחות, בטמפרטורה שאלוהים קובע בעזרת גופרית, מקלחת חמה ואסלת הישיבה הראשונה שחווינו מאז דושנבה.

בבוקר כבר יש לי יותר תאבון, היוגורט חמוץ להפליא, התה מתוק והעוגיות גם. יש לנו יום לטייל ולחזור למלון. מתחילים בלחצות את הנחל ליד המלון, החציה הכי עמוקה וארוכה עד כה, ולאחר מכן אנחנו עולים 60 ק״מ בעמק רחב שמשני צידיו בלאגן גאומורפולוגי שלא קשור לשום דבר שלמדנו אי פעם על מסלע או נוף - הרים של מאות מטרים בגובה, אחד גרניט חד והשני שכבות ניצבות של סלעי משקע ואחריו הר של אבן חול, והר גירני עגלגל וכן הלאה - תערוכה של כל מה שיש לכדור הארץ להציע, עומדים זה לצד זה בשורה. אי אפשר שלא להתפעל מהעמקים האלו. נוף פתוח לעשרות קילומטרים, הרים גבוהים משני הצדדים, העמק עצמו רחב מאוד ומדברי ובתחתיתו זורם ערוץ של מי קרחונים.

זה סוג של נוף מערבונים משולב במשהו שלא שייך לשום מקום. וככה זה נמשך ונמשך ונמשך בלי להפסיק להיות מעניין ומפתיע כל הזמן מחדש. מהעמק הזה אנחנו פונים לעמק אחר, לכיוון אגם קטן שיש בראשו והדרך, על פי המפה מסתיימת איזה קילומטר לפניו. צריך להיות מעניין. בטוח יש שביל שמגיע עד האגם, לא?

לא. אין. לפני האגם השביל ממשיך דרך מה שהיה פעם בוץ ועכשיו הוא בוץ יבש, ומטפס על גבעה שצופה לאגם. נראה בטוח למעבר אבל אנחנו לא מנסים אפילו. גמרנו עם השטויות. הנכווה ברותחין וכו׳. מחנים את ה105 ליד קברים מרובעים בנויים בוץ, ואת ה500 מטר האחרונים הולכים ברגל לאורך הנחל שיוצא מהאגם לכיוון העמק. ברכב היינו מגיעים לתצפית, ככה אנחנו מגיעים עד לאגם ממש ויושבים לצידו.

איפה היינו אתמול בשעה הזאת, איפה היינו שלשום בשעה הזאת. כמה טוב אני מרגיש עכשיו לעומת אתמול. אפשר לחזור למלון. הדרך חזור רצה. החציה אחרי הצהריים תמיד עמוקה יותר מהבוקר וגם הפעם זה המקרה. חוזרים למלון, עוד טבילה בבריכה שהפעם רותחת במיוחד. ארוחת ערב, הפעם יש לי תאבון וגם היוגורט פחות חמוץ, כנראה מהיום. ועם ההקדמה להגיע לאגם הקפוא והיומיים שהתבזבזו לנו על התקיעה - אנחנו בדיוק על הלו״ז המתוכנן.

9 תגובות

איל מ - 01-10-25, 18:20
- תגובה
לא מבין את הטיפשות הזאת.
אם אתם עם תקשורת לווינית,
למה לא שלחתם הודעה בקבוצת חילוץ של ג'יפולוג?

asafk - 01-10-25, 18:30
- תגובה
אין להכחיש כי חשבנו על האפשרות.

אסף.

ד ו ר ו ן - 01-10-25, 19:00
- תגובה
״מי חשב שיש ביצות על שלוחה מסולעת?״

זו לא ביצה.. לפי הצילום אתם בתווך התנזלות של ערוץ קבור פעיל.
דשדש רווי בלי חומר תמיכה שעובד רצוף,

המים היו מעט מלוחים?

asafk - 01-10-25, 19:05
- תגובה
על *זה* בטח לא חשבנו....

אסף.

אשר צור - 02-10-25, 06:30
- תגובה
סיפור מרתק.
כבוד על המסע ושאפו על הכתיבה.

Asaf-a - 02-10-25, 09:08
- תגובה
הסיפור מסע מרתק, כולל החלק האחרון בו פרופסור ומדריך חילוצים בקבוצת החילוץ שקטה ג׳יפולוג מוכיח שלא לעולם חוסן…

אמוץ נ. - 02-10-25, 10:35
- תגובה
כמחווה, תשלחו לבעל ה 105 כננת ומחרשה משומשות במצב טוב.

Sent from my iPhone using Tapatalk

יונתןמצפה - 05-10-25, 11:48
- תגובה
פרספקטיבה.
נדמה לי שכבר כתבתי את המילה הזו באחת התגובות ביחס לנושא אחר.
המסע הזה נותן פרספקטיבה להרבה דברים.
כשהייתי ילד ולא היה לי או להורים שלי ג'יפ, נאלצתי להסתפק בלדמיין. או לעיין בספרי טיולים וחילוצים שקבילתי בהזדמנויות שונות.
בספר החילוצים השלם של אבירם ברקאי בהקדמה היה כתוב משפט שמלווה אותי מאז בהרבה הזדמנויות:
מה הדבר הראשון שצריך לעשות כשנתקעים?
קפה כמובן.
אז לא
לא הכנו קפה איך שנתקענו...
ועדיין יש מאחורי המשפט הזה הרבה חוכמה. ולא רק המהות המובנת מאליה של לעצור לחשוב לפני מעשה.
מבחינתי, זה מחזיר אותי למהות של פרספקטיבה.
העצירה להכין קפה. לשתות אותו. להתבונן על המצב מהצד- נותנת פרספקטיבה לסיטואציה.
במצבים מהסוג הזה הפרספקטיבה היא חשובה מעין כמוה.
אחרת... ובכן.. קל מאוד לאבד את שיקול הדעת ולהחמיר את המצב. לפעמים עד כדי סיכון חיים.
במקרה הזה, אובייקטיבית, אכן מצבנו היה הכי גרוע שחשבנו עליו, אבל אובייקטיבית, הוא גם לא היה כ"כ גרוע.
אנחנו לגמרי בטוחים. לא מובן מאליו.
כמו שאסף כתב- אוכל, מים, מחסה- יש כל מה שצריך. לא חסר כלום.
יש פה ושם אנשים במרחב הזה.
יש לנו מכשיר לווייני.
יש נוף מטורף.
אז אובייקטיבית, אני במצב רוח טוב.
כל שנותר הוא לא לעשות שטויות שיחמירו את מצבינו, ובסוף, הרי ברור שבסוף יהיה בסדר.
ההחלטה לא ללכת ברגל היתה ההחלטה הנכונה לחלוטין. אם היינו יוצאים למסע הרגלי אין לדעת אם זה היה עובר בשלום או שמצבינו היה מחמיר.
אז נכון
לא תענוג לזחול בבוץ צורב בגובה 4500 מטר. אבל גם לא כזה נורא.
קובץ מצורף 149678
קובץ מצורף 149681

ובסוף אכן היה בסדר.
ואפילו זכינו לפגוש חבורה מקסימה של מקומיים. אם לא היינו נתקעים, אולי זה לא היה קורה...
קובץ מצורף 149680

נושא אחר.
הטיול בעומק הפמיר הוא לא טיול קל.
השבילים מפרקים
שגרת היום, והלילה, והבוקר- יש בה משהו שלעיתים מעט מתיש.
הגובה קשוח.
האוכל- הכי בסיסי שאפשר לדמיין.
נגיד שמקום ראוי לעצירת צהריים, עם קצת צל ובלי רוח, שלרוב זה משהו שבכלל לא חושבים הופך להיות אתגר כמעט קבוע.
אז מאלתרים עם מה שיש, כמו המזרונים המתנפחים על הגג בתור צילייה...
קובץ מצורף 149679