פורום ג'יפולוג 4X4 - המסע לפמיר, פרק עשירי : פרמיט

אמו-דריה יחד עם אחיו הקטן סיר-דריה (גיחון וסיחון בערבית - כן, אנחנו בגן עדן) הם שני הנהרות שמספקים מים לכל מרכז אסיה. סיר דריה מתחיל בהרי טיאן-שן בגבול קירגיזסטן אוזבקיסטן, ואמו-דריה מתחיל ממש כאן, בפמיר. כל המים שאנחנו רואים כאן מגיעים בסוף לאחד מהנחלים שנשפכים אל אמו-דריה. ואחש וגאנד נשפכים אל הפאנג׳, זרפשאן מתחבר אליו ויחד הם הופכים לאמו-דריה. אם נחפש את המקור הגבוה ביותר של הפאנג׳ שהופך לאמו-דריה, נמצא אותו בשמורת זורקול. השמורה על גבול אפגניסטן, יש בה את האגם המערבי שממנו ממש מתחילה הזרימה של נהר הפאנג׳ עצמו ביובל שנקרא גם נהר פמיר, והאגם המזרחי שזורם לכיוון ההפוך ומתפתל מסביב לכל הפמיר צפונה ומערבה ודרומה ומנקז אליו כמו קו מאסף את כל הנחלים בדרך עד שהם נשפכים דרך הברטאנג גם כן לפאנג׳. שמורת זורקול אם כן היא המקור של הכל, מקור המים של מרכז אסיה, ואחרי שהיינו בזרפשאן ובעמק ואחש, כדי לבקר בכל מקורותיו פרט לקרחון אחד שנמצא באפגניסטן, נשארו לנו האגמים של שמורת זורקול. זה יהיה הישג גאוגרפי ראוי למסע כמו שאנחנו נמצאים בו ולשם כך צריך פרמיט.

לאחר ארוחת הבוקר במלון המעיינות החמים, אחרי יוגורט טעים ועוגיות וצ׳אי, אין אף רכב בחניה. הנהג שלנו נסע לאוש, האחיין עם האואז גם הוא נסע לענייניו, התיירים הקוריאנים כבר מאתמול לא כאן והמצב חזר להיות - אין רכב בג׳רטי גומבז. אנחנו משלמים ומתייעצים עם הנערה לגבי פרמיט לשמורת זורקול. בקרקול לכיוון ברטאנג היתה נקודה בכניסה לשמורה. בבולונקול היה יורט בכניסה לשמורה. מה עם זורקול? איפה הפקח שמוכר פרמיט? לזורקול אפשר לקנות פרמיט רק במורגב. ומה עושים אם אין פרמיט? יש מחסום עם חיילים ביציאה, יעשו לכם בעיות. אם רוצים לרדת לשמורת זורקול ולצאת ממנה לכיוון עמק וואחן, חייבים פרמיט ובשביל פרמיט חייבים לחזור למורגב בפעם השלישית. 90 ק״מ מכאן, נעשה את זה ב3 שעות. ניסע נקנה פרמיט נמלא דלק ונחזור - זה יהיה 6 שעות ועוד ישאר לנו זמן.

מצד שני שמורת זורקול זה רק 20 ק״מ מכאן ואם ניסע ונחזור לא נעבור דרך החיילים. אבל נוותר על היציאה מהאגמים לעמק וואחן. חבל על ההתלבטות אנחנו לא נוותר על זורקול ומשם אנחנו רוצים להתקדם עם הפאנג׳ כמה שיותר אז נרצה לצאת לכיוון עמק וואחן דרך נקודת הביקורת בבסיס הצבאי חרגוש. מה זה 6 שעות ו 180 ק״מ? ניסע נחזור יהיה ממש בסדר. אז נוסעים. חוצים פעם נוספת את הנחל, יוצאים צפונה אומרים שלום מרחוק לציורי הסלע וחוזרים לכביש. הנה מורגב, סולר טוב במחיר מופקע הפעם. את המשרד של הפארק הלאומי אנחנו מוצאים בתוך הקסבה של מורגב, זה הבניין היחיד עם דגל מעליו. קל.

במשרד רחב הידיים גברת צעירה, נראה ששלחו אותה לכאן מהעיר. מכנסיים, חולצה מודרנית, תסרוקת במקום כיסוי ראש. יחד איתה ברנש מבוגר שעושה לה חפיפה על התפקיד. בעיקרון, הם מסבירים לנו - הוא לה בטג׳יקית והיא לנו באנגלית - צריך פרמיט לכל אחד, אבל הם יכינו לנו פרמיט אחד ויכתבו עליו שני שמות, זה בסדר. העיקר שנשלם. אנחנו מביטים במפה הגדולה שתלויה על הקיר ושואלים אותם בשביל שיהיה לנו מעניין, אולי ניסע בכלל מהדרך לכיוון סין ונחתוך מהיישוב תוחטמוש שעל הדרך, לתוך השטח, לכיוון צ׳שבה הנטוש ומשם לג׳רטי גומבז? או אולי אפשר לעבור את תוחטמוש להמשיך על הדרך ממש עד גבול אפגניסטן - איפה שבמקור רצינו לנסוע לכיוון האגם הקפוא - ומשם על דרך הגבול לזורקול? לוקח להם זמן להבין מה אנחנו רוצים ומה אנחנו שואלים אבל הברנש המבוגר, קצת רוסית, קצת בעזרת הגברת - מגבש דעה בסופו של דבר ואומר שליד הגבול אולי לא יתנו לנו לנסוע אבל עד תוחטמוש אין בעיה ומשם נוכל לחתוך דרך השטח כדי שלא יהיה לנו משעמם. זה אמנם 120 ק״מ ולא 90 אבל זה לפחות יהיה דרך אחרת וזה בטח יותר טוב מאשר לעשות את אותו כביש בפעם הרביעית.

הצד הצפוני של מורגב הוא בעיקר תחנת דרכים למשאיות שמגיעות מסין ונוסעות לסין. מוסכי מדרכה, מסעדות נהגים, פנצ׳ריה ותחנת דלק. המשאיות עומדות, הנהגים עובדים עליהן. אחד מחליף גלגל שני מרתך חלק שנשבר מתלאות הדרך. ואם ציפינו שהדרך מכאן לסין תהיה גרועה כמו כל ה PHW אנחנו מהר מאוד מגלים שלא. יכול להיות הרבה יותר גרוע. הכביש במפה הוא קו מסומן על המישור, לצד נחל מורגב המתפתל. ליד העיר העמק של הנחל מוצף וכשמתחילים להתקדם את הנחל כבר לא רואים כי הוא מאוד רדוד וכאילו חלק מהמישור. הדרך עצמה לעומת זאת מתפרסת על כמה מאות מטרים של עשרות רבות של שבילים מקבילים ונפגשים וחוצים. כולם מאובקים ובכולם בורות. אפשר היה לקחת נקודת מכוון באופק ולתת גז אבל יש גם כמה סלעים מדי פעם מפוזרים בין השבילים ובורות כבר אמרנו?

זה לגמרי סצנה ממקס הזועם, משאית נוסעת במקביל אלינו במרחק 400 מטר ועוד אחת בכיוון ההפוך במרחק 200 מטר, ועוד ועוד נקודות במרחב מעלות אבק וההדורים והבורות זורקים את המכונית לכל הכיוונים. פשוט סיוט. מהכביש לסין פונים לכיוון תוחטמוש, כאן לכאורה כבר לא נוסעות משאיות אז אין סיבה שהדרך תהיה כל כך גרועה - אבל זו הדרך הראשית של בסיסי הצבא שלאורך הגבול מה שאומר עוד הדורים ועכשיו גם אין לאן להתחמק מההדורים כי משני צידי הדרך סוללות גבוהות ושטח אש. בינתיים מסתמן שזו היתה טעות הנסיעה מכאן. במקום 20 ק״מ כביש ואז דרכי עפר טובות שאנחנו כבר מכירים, קיבלנו הרבה מדי כורכר והדורים והתשה בסגנון כבישי טג׳יקיסטן.

בתוחטמוש יש בתי ספר וכמה מוסדות ציבור והיא אמורה להיות עיירה די משמעותית כאן על הגבול, אבל כשאנחנו נכנסים אליה הכל נטוש. פה ילד, שם אישה, איפה כולם? זה נראה כמו סצינה מסרט פוסט אפוקליפטי, מפחיד. כשאנחנו מתקדמים לכיוון היציאה מהעיירה אל הנהר, הכל מסתדר. קיץ, חם, כולם במים. אשכרה כל העיירה, כלומר נשים וילדים, כולם על המים. חלק מתרחצים, אחרים עושים כביסה, חופש גדול, למה לא. ומעל הנהר גשר ובסוף הגשר שער, והשער סגור. אנחנו ככלל לא פותחים שערים סגורים. אנחנו לא בארץ ולא יודעים מי סגר את השער ולמה. אין סיכוי שאנחנו חוזרים עכשיו, ואני הולך ופותח את השער וסוגר אותו אחרי שה105 עובר והפעם לא מסתכל אפילו לראות אם למישהו יש משהו לומר. מכאן שביל ג׳יפים. שונה מרוב הדרכים שנסענו בהן עד כה כי זה שביל ולא דרך.

השביל מתפתל לאורך ערוץ מדברי יבש, כמו שאנחנו רגילים מהמדבר שלנו. אנחנו נוסעים לכיוון העמק של צ׳שבה ולכיוון המצפה כוכבים, וזה בכל זאת מאוד שונה כי כל הדרכים האחרות בעמקים רחבים או על קווי רכס, והשביל הזה הוא ממש שביל ג׳יפים בערוץ צר. לקראת המפגש של הערוץ הצר עם העמק שאנחנו כבר מכירים יש מיצר, סלעים, ומים זורמים, מקום מושלם לעצירה על משטח סלע מוצל. איזה כיף איזה מקום קסום - אולי בכל זאת היה שווה כל עניין הנסיעה דרך תוחטמוש.

את הדרך מכאן אנחנו כבר מכירים, חוזרים לכיוון ג׳רטי גומבז. במישור הרחב שבחורף מוצף ובקיץ יש בו מאהל, עוברים מולנו שני זוגות איטלקים על ארבעה זוגות אופניים. אנחנו נותנים להם בירה, מגיע להם. הם מגיעים משמורת זורקול. אנחנו מספרים להם שנסענו עכשיו להביא פרמיט והאיטלקי אומר שטוב שעשינו את זה אבל החייל במחסום בכל זאת ימצא משהו לא בסדר. חיילים, הוא אומר, תמיד רוצים או סיגריות או כסף. אנחנו נפרדים אחרי שתדרכנו אותם על כמה נקודות מעניינות בדרך - הם לא כמו רוב רוכבי ה PHW והם לא ממהרים לגמוע את הדרך בכמה ימים. באו לטייל.

הפעם אנחנו לא חוצים את הנחל ועוברים מצידו השני מול המלון. עולים לכיוון אוכף בדרך די מחורבנת קצת בוצית וקצת עם הצלבות ויורדים בצידו השני לשמורת זורקול. קו פרשת המים בין האגם המערבי למזרחי מאוד ברור מכאן, זהו קו פרשת מים שמפריד בין שני אגני ניקוז עצומים, ולמרות זאת אפשר ממש לשים עליו את האצבע ולגעת בו. קו דק - מצידו האחד אגם אחד ונהר פאנג׳ ומצידו השני אגם אחר וכל שאר הפמיר.

בשדה מחורר מאורות של מרמיטות אנחנו מקימים את האוהלים. המרמיטות מוחות בקול אבל אנחנו יודעים שהן יסתדרו. אפשר לראות מכאן פסגות הרים בסין, בפקיסטן, באפגניסטן וכמובן בטג׳יקיסטן. מכאן גם מתחילים המים של מרכז אסיה. במבט שטחי זה סתם שדה. אבל באמת - איזה מקום. ואיזה יום ארוך זה היה כדי להגיע לכאן, איזה סיבוב משוגע כדי לחנות פחות מ20 קילומטר מהמלון של אתמול.

הבוקר אנחנו מתכוונים לצאת מהשמורה בחרגוש, להתקדם במורד הפאנג׳ לאורך עמק וואחן לפחות עד היישוב הראשון שיש בו תחנת דלק, ככה שבעוד יומיים נוכל להתקרב שוב לחורוג, הפעם דרך עמק וואחן. בדרך יש לנו כמה נקודות מעניינות לבקר בהן, מקדש בודהיסטי ומצודות זורואסטיות עתיקות, מעיינות חמים ובגדול עמק וואחן הוא כבר הדרך חזרה. פרק ההרים במסע שלנו נגמר פחות או יותר כשנצא מהשמורה.

ההבנה הזו שזה קצת סוף החלק הזה של הטיול, זה שעבורו הגענו לכאן, קצת מפתיעה כי הסוף הזה די התגנב לנו בלי ששמנו לב. מצד שני יש עוד יומיים שלושה בעמק וואחן שהוא מעניין בפני עצמו והנסיעה לאורך הפאנג׳ שהופך לאמו-דריה בתור הישג גאוגרפי גם יש לה ערך. ותוך כדי המחשבות האלו וקפה של בוקר אנחנו שומעים אופנוע מתקרב מכיוון ההרים. לא בדיוק צליל של אופנוע יותר קטנוע. אנחנו מסתכלים לכיוון - וזה נראה כמו תייר. כלומר יש לזה חליפה וקסדה, זה בטח לא מקומי. הוא עוצר יורד מהאופנוע ובודק כל מעבר נחל אז זה בטוח לא מקומי. תייר. אבל זה לא נשמע כמו אופנוע אדוונצ׳ר של תיירים. מעניין. הוא מתקרב. תייר. על CB125F. לא בדיוק אופנוע מקובל לטיולים. מזמינים אותו לשבת איתנו לקפה, והוא מתיישב ובשבילנו זו הזדמנות לעוד סיבוב קפה. האופנוע שכור, מאוש, והוא מטייל קל - ישן בגסטהאוסים ובאירוח ביתי אצל מקומיים אז אין לו שק שינה ואוהל. הוא גם לא ממהר וכמונו, מתרחק מה PHW כי האופנוע שלו קטן והוא רוכב לאט.

גורם לי כמובן לחשוב על האופנוענים שפגשנו בטיול, על מיטב התוצרת האירופאית והיפנית, אופנועים גדולים, חזקים, נושאים המון ציוד, מוכנים לכל בעיה. הם קוראים לזה ״אדוונצ׳ר״. יענו הרפתקאה. ואז את ההרפתקאה שלהם הם רוכבים על בטוח, בזוגות או בחבורה, עם רשימת נקודות שמישהו הכין להם מראש, נמנעים מלרדת לשבילים הפחות מוכרים ולא לוקחים סיכונים. איפה ההרפתקה? ולעומת זאת ההולנדי הזה שפשוט יצא מהבית להרפתקה בלי לעמוד באף אחד מהכללים של מה חייבים ואיך צריך. אדוונצ׳ר.

תוך כדי שיחה אנחנו רואים לאדה מתקרבת בפול גז. הלאדה עוצרת לידנו, מדוממת, וארבעה פמירים יוצאים. יש לכם מפה? יודעים איפה זה מלון המעיינות החמים? בטח, זה שם - אני מצביע לכיוון האוכף - עוד 19 קילומטר. מאיפה אתם באים? משם - הוא מצביע לכיוון השני - מווראנג, בעמק וואחן, איפה שהמקדש הבודהיסטי. אני מכיר את השם והמקום מהמפה כי זה היעד שלנו היום, תחנת הדלק הראשונה בעמק וואחן, חתיכת מרחק. יש שם דלק? הוא שואל. כי אני לא בטוח שיש לנו מספיק דלק להגיע. אני אומר לו שאין שם דלק וגם לא מכוניות. האמת היא שעם כל משפט הם נראים יותר שיכורים, אבל זה 7 בבוקר מי יכול להיות שיכור בשעה כזאת? מצד שני באיזה שעה הם יצאו מהבית כדי להיות כאן ב 7 בבוקר? רצות לי בראש סצנות של בוקר אחרי מסיבות רווקים, כאילו מישהו זרק ״שמעתי יש מלון מגניב בהרים, עם מעיין חם... ״… לא יודע ככה זה נראה. אני מסתכל על הלאדה, ועל הנעליים הרטובות שקשורות לה על הגריל. מעניין.

הם נכנסים לאוטו והפמירי במושב הנוסע קורא לכיווננו לפני שהוא סוגר את הדלת - האוטו הכי טוב בעולם! הנהג, לידו, נותן כמה סטרטרים ארוכים והלאדה לא מניעה. הפמירי יוצא חצי גוף מהחלון וקורא - האוטו הכי גרוע בעולם! בדיוק בשניה שסוף סוף הלאדה מניעה ובפול גז נעלמת לכיוון ההרים. מעניין אם היה להם מספיק דלק להגיע. ולחזור.

אנחנו נוסעים לאורך האגם מחפשים את הירידה. והירידה לאגם - איננה. השביל שמסומן על חוף האגם - איננו כי האגם השנה גדול יותר ממה שבמפה. אנחנו לא מעזים לנסות אפילו לרדת מהשביל, חוץ מבמקום אחד שאנחנו רואים מרחוק שני ג׳יפים בכיוון האגם ועקבות של משאית שטח. שני הג׳יפים, מתברר, זה הצ׳כים ואיך שהם רואים אותנו הם מתחילים לנסוע לכיוון ההפוך. אנחנו ממשיכים כרגיל על השביל, עוברים ליד בסיס סובייטי נטוש, די גדול ונראה שננטש ביום אחד בלי שיפרקו ממנו דבר. גדרות התיל עדיין מבריקות כמו ביום שהיו חדשות - גילוון רוסי. איזה רמה גבוהה.

וכשהאגם הופך לנחל, הדרך נוסעת קרוב אליו והנחל מתפתל בין עשב ירוק. באמצע הנחל חלוק נחל גדול ועליו ציפור. זו ציפור גבול, כנף אחת שלה בטג׳יקיסטן והשניה באפגניסטן. הנסיעה לאורך הנחל ממש יפה והוא צובר מהירות וכוח כל הזמן. במפה מצויין שמי שבא מכיוון חרגוש צריך ליווי צבאי. אבל מי שבא מכאן כנראה לא. מוזר. במפה גם מצויין שהגשר שעובר מעל אחד הערוצים שנשפך לנחל - התמוטט ואין גשר.

כשאנחנו מגיעים, חקלאי מקומי מצביע לנו על דרך שיורדת לערוץ למעבר עוקף גשר. אנחנו מגיעים ורואים ואן יונדאי, הנעה אחורית מן הסתם, עובר במים על הסלעים והבוץ, קצת נוסע קצת שוקע. כל נוסעיו - 10 גברים צעירים לבושים אזרחי דוחפים אותו. זה מסביר את הנעליים הרטובות על הגריל של הלאדה. על אחד הנוסעים מוכתף קלאצ׳ניקוב, כנראה זה המאבטח. איתנו מחכה למעבר ההולנדי על האופנוע. אנחנו נותנים לו לעבור קודם, נעזור לו אם צריך. הוא עושה את זה בקלות, בשביל הלנדקרוזר אין כאן בכלל אתגר - בטח לא אחרי מה שעברנו בימים האחרונים. ההולנדי עוצר לנוח, אנחנו ממשיכים ותוך כמה דקות מגיעים למחסום.

החייל שואל ״יש סיגריות?״ לא, אין. אני אומר לו בעברית שזה לא בריא לעשן. הוא הולך. מגיע הסמל. יש סיגריות? אין. דרכונים. פרמיט. מסתכל מסתכל ושואל אם אנחנו מדברים רוסית. לא מדברים רוסית. הפרמיט לא טוב. אתם שניים ויש רק פרמיט אחד. 2 אנשים 2 פרמיט. אנחנו מראים לו את שני השמות על הפרמיט והוא מתעקש. 2 אנשים 2 פרמיט. בעזרת גוגל טרנסלייט אנחנו שואלים מה עושים. סעו חזרה למורגב. אין סיכוי. אין מה לעשות. 2 אנשים 2 פרמיט. הדרכונים אצלו, ואחרי חצי שעה הוא בעצמו קצת תקוע. הוא מתחיל להיות בלחץ. לנו ברור איך זה ייגמר, בדיוק כמו שהאיטלקי אמר. הסמל מדבר עם הקצין בקשר והקצין אומר לו משהו. עכשיו הוא לוקח את הטלפון וכותב שכדי לא לחזור למורגב אנחנו צריכים לשלם. הוא ממש בלחץ. מדובר כאן ברוב המקרים באנשים דתיים שיודעים שזה לא בסדר. הוא נהיה אדום. מתנשם בכבדות. לא טוב לו. כמה? יונתן שואל עם היד ונותן לו את המחשבון. הוא כותב 100. אנחנו נותנים את הכסף, הוא לא נוגע בו, אלא נותן לי להכניס את השטר לתוך המחברת. מקפל את המחברת, מחזיר לנו את הדרכונים ואז נזכר במשהו. הוא לוקח את הטרנסלייט וכותב לנו שלא נעיז לספר על זה לאף אחד ומאיים שיש לו את מספר הרכב ואם נספר הוא ידאג שיעצרו אותנו בדושנבה. פותח את המחסום ומזהיר אותנו שוב שלא נספר, ושלא נחזור לכאן. יצאנו משמורת זורקול, יצאנו מההרים, זה מרגיש כמו סוף שבא בהפתעה למרות שיש לנו עוד שבוע וחצי לטייל.

הנסיעה במורד עמק וואחן היא בדרך צרה - שבוע קודם משאית של מטיילים סטתה מהדרך באחד העיקולים, מורידה גלגל לתהום, ולקח כמה ימים לחלץ אותה.. התהום עמוקה ומתחת נהר פאנג׳ שוצף. במקומות שהדרך קרובה לפאנג׳ הוא מאוד גבוה, כמעט מציף את הדרך. ממול מאפגניסטן נשפך שיטפון, מים חומים עם סלעים מתגלגלים בהם. היום חם וככל שהוא עובר הנחלים היורדים מהצדדים יותר שטפוניים.

אנחנו מוצאים שביל נחמד לעלות בו החוצה מהדרך הראשית, עוצרים ליד נחל לארוחה וכביסה. לא ממהרים היום. מוסו יורד מההר ונדמה לי שהוא צפר לי אבל צפירה מוזרה. אני מסתכל שוב ורואה שזו היתה כבשה שקשורה בשק על הגג, ולא צופר. מתקדמים לקראת היישובים הראשונים של עמק וואחן ואחרי חצי שעה אחנו רואים את המוסו ועוד שלושה כלי רכב עומדים בצד. טנדר פורד גדול מתחיל בנסיעה מולנו. אני שואל את הנהג מה העניין. השיטפון לקח את הכביש. אי אפשר לעבור. הוא הונגרי שגר באוסטרליה עם בת הזוג שלו, אפגנית. והם גם היו בכיוון שלנו, ועכשיו חוזרים לעשות את העיקוף חזרה לחורגוש וממנו דרך הפס חכיוון ה PHW. חישוב מהיר על המפה מראה שיש לנו עיקוף די רציני.

מאחורי המוסו קשורות 3 כבשים. אנחנו אומרים להם שאנחנו צריכים להגיע לחורוג ולא יודעים איפה יש סולר בדרך. אין סולר בדרך. רק במורגב או בחורוג. חוץ מזה בדרך יש רק בנזין. אבל יש להם חלב כבשים שזה עתה נחלב להציע לנו. מוזגים בנדיבות מתוך גלון של שמן מנוע, חלב עם נקודות של שמן מנוע. תודה, אנחנו לא שותים חלב, מעניין אם הם שמעו כאן על רגישות ללקטוז? איך מסרבים פה בנימוס? באמת תודה אבל לא.

כבר חושך ואנחנו נוסעים בשביל הצר מעל הפאנג׳ המתפתל והנסיעה מרגישה יותר בטוחה כי לא רואים את התהום. יש פס לכיוון PHW והוא מתחיל במחסום עם חיילים ליד חורגוש. החייל שואל אם יש לנו סיגריות. אין סיגריות אני עונה לו יש שוקולד. ונותן לו חפיסת שוקולד בזמן שהוא פותח את המחסום. גם סוכר זה לא בריא. וככה עוד יום שהיה אמור להיות רגוע הופך ליום ארוך, עם נסיעה ב PHW לתוך הלילה, ועד לשביל שיוצא מהכביש הראשי ועמק קטן וחמוד לעשות בו את הלילה, ומחר אם נגיע לחורוג אנחנו מקדימים את התכנון ב3 ימים, כלומר אם יהיה לנו מספיק סולר להגיע לחורוג. נקום בבוקר ונראה.

6 תגובות

nir.samo - 02-10-25, 21:41
- תגובה
ממש מעניין אני ממש עוקב עם מפה אחרי כל המקומות + כתיבה משובחת!

asafk - 02-10-25, 21:56
- תגובה
תודה. מקווה שהצלחתי לקלוע לאיזון בין פירוט יתר לבין עניין. גם התלבטתי אם לצרף מפה עם מסלול יומי או לא - וביני לבין עצמי הגעתי לתובנה שמי שזה באמת מעניין אותו - יעקוב עם מפה. אז ההערה שלך ממש נשמחת אותי.

אסף.

assafy - 02-10-25, 22:58
- תגובה
ממש מרתק. מצפה לפרקים הבאים.

Sent from my Pixel 6 using Tapatalk

אלי עזר - 03-10-25, 13:09
- תגובה
מרתק, עוקב כל יום אם יש פרקים חדשים

יונתןמצפה - 05-10-25, 13:03
- תגובה
בפועל, הפרק הזה מתאר כ- 400 קילומטרים שלא היו בתכנון.
אולי לולא ה- 400 קילומטרים האלו, היה פחות פרק בסדרת הכתבות?
אז הרחווחנו עוד סל של חוויות לשק. תענוג.

עבורי, מלון המעיינות החמים- הלינה, הבריכות החמות, המנוחה והאוכל המוכן לפני היציאה לדרך היו המעט שהייתי זקוק לו כדי לטעון את המצברים.
וזה היה נהדר.
קובץ מצורף 149689

בארץ, כשאני נוסע בגליל אני רגיל לראות לא מעט מנסרות לעצי הסקה שעומדים להם בערימות ומתייבשים לקראת החורף.
אז גם שם יש. עם הבדלים קטנים.
קובץ מצורף 149688

והנה צילום מסך שנקלח בלייב בעודנו מתגלגלים באיזור החצייה הבוצית במקום הגשר ההרוס ביציאה מהשמורה על גבול אפגניסטן, לא רחוק מציפור הגבול המפורסמת. נותן עוד תחושה של איפה אנחנו ולאן אנחנו מכוונים.
קובץ מצורף 149690