הספר של עימרי - יומן מסע על פוסט טראומה

[דרור ברלי]

בכל רגע נתון אני מרגיש שאני יכול להעביר לילות שלמים בסיפורים על תקופות לבנון.
גם מהצד השני, הצד של למרות שאף פעם לא היה שם קל, בטוח, נקי, חמים, בטח לא נעים, זה הצד של האין-טראומות ושל התחושה שזו היתה התקופה המשמעותית, החשובה, המעצבת ובסה"כ הכי טובה שלי בצבא....
אני אזרוק כאן פצצה - אני נהניתי בלבנון. אשכרה נהניתי. מכל יום ויום. לכל פרט ופרט היתה שם משמעות ולקחתי את זה ברצינות תהומית. ברמת הבשלות של בן 19 אהבל, הרגשתי שאני לוחם על אמת ואשכרה שומר על המדינה והבית. אני ממש פרחתי שם. כן, יש גם דפוקים כאלה.

אבל התקופה שלנו שם (ההתחלה של רצועת הבטחון באמצע שנות ה-80') היתה כנראה אחרת לחלוטין מזו שאתם עברתם, בוודאי ב-2006, ואי אפשר שלא להזדהות עם הכאב והאימה שעברו אלה שבאו לשם הרבה אחרינו.

ברור שהזמנתי. ואקרא גם אקרא.

[shmil]

לא אזמין את הספר ולא אקרא אותו, אני מהדור של אלו שלכאורה זה לא קורה אצלם, ואני גם מאלו ש"אצלם זה לא יכול לקרות".
מאידך, אבל, אני מכיר ויודע איך באמת נראים הדברים מצידו של מי שחי עם PTSD, ואני חייתי בלבנון שנים רבות, החל ב-82 וכלה בשנת 2000.

החיים לא קלים, לפעמים, תלוי בעוצמת החזרה של הדברים - גם בלתי נסבלים.

קבל חיזוק, אימרי/עומרי, על הפתיחות, על השיתוף, על הכתיבה, על מציאת מה שמוציא אותך מזה, וצל"ש!.

אמנם ה"PTSD" שלי לכאורה לא קיים, אבל גם לי חוזרים לפעמים ריחות, מראות, או סתם תמונות של חיים שלמים ברגע.

כשנפתחה הקבוצה "לבנון המוצבים", כמו גם זו של שלום הגליל, הופתעתי לראות את כמויות הPTSD שרצו בקבוצה הזו, וכמה פעמים יצא לי גם לראות איך עובדת המטוטלת - מה שלי היה נראה מן הקצה העליון של חוט המטוטלת, נראה אחרת לגמרי בעיניים של מי שהיה בקצה התחתון, בחיבור לכדור.

מצדיע לך!

[אומי5]

הזמנתי. יותר בשביל המסע.

נדמה שבשנים האחרונות כמעט כל לוחם עם פוסט טראומה…
תופעה שצריך לחקור כנראה

כל המדינה הזו על רצף של פוסט טראומה, וזו חלק מהבעיה בטיפול.
כשאתה חי בקהילה אמריקאית שלווה, ואתה היחיד שחזר מעירק, אז לכולם ברור שאתה מושפע מהמלחמה, אין לי מושג מה עושים עם זה שם, אבל אתה לפחות "עם תרוץ".

כשאתה חי בקהילה שבה גם מי שלא היה לוחם כבר רץ מליון פעם למקלט בהתקפה טילים, אז "יאללה מה כבר עברת...".
היאללה הזה יכול להיות בכלל פנימי ולא מהסביבה, וככה הסביבה אפילו לא תדע שאתה סוחב משהו.

לדעתי, אף אדם שפוי לא נשאר ללא שריטה כלשהי מארועי קרבות.
יש מי שיושפע מעט (אולי דרור, אולי הוא מדחיק), יש מי שיושפע הרבה מארוע שולי, ויש מי שרק התצברות הארועים תשפיע עליו.
כולם יושפעו, השאלה כמה ומה ההשלכות.

מהצד השני, יש אנשים שיצליחו לחזור למסלול החיים לבד, לפעמים אפילו מתוך תהומות גדולים מאוד, ויש כאלו שלא יצליחו להפטר מטראומה לכאורה שולית.

כשהייתי בסדיר אחד הצלפים שלנו "נדפק" הוא קיבל כמה פגישות, תפקיד "עורפי" (רס"פ במוצב היה מסוכן בגזרה) וצו 8 שלוש שנים אחר כך.
בלבנון הוא כבר איבד את זה לגמרי, היינו צריכים להשתיק אותו בכוח כדי שיפסיק לצעוק מטר מבינת ג'בל.

כיום, עם המודועות שעלתה, לא היינו נותנים לו להכנס לשם, והיינו ניגשים לטיפול צוותי מיד היציאה, זה מה שצוותים עושים. אנחנו כנראה שארית הדור שמדחיק באופן קולקטיבי.


אגב, אני בהחלט מאמין שהכנה נפשית נכונה, יכולה לשנות הרבה, כשאתה בא במודעות למה שעלול לקרות ובהבנה של החשיבות של ההקרבה שלך התסמינים יפחתו, עדין יכול להיות אדם מוכן מאוד ש"ידפק" חזק והפוך, אבל פחות.

[נדב ש.]

דרור, הנאה? לא. 2 תקופות שם, החל בשנות ה 90' -2000 עד הנסיגה וגם אחרי(כל המוצבים ששמעתם עליהם בחדשות, פעילויות מיוחדות, על הנופלים כנראה שמעתם בחדשות באופן די קבוע), וב 2006(מילואים), ידענו לאן אנחנו ניכנסים בניגוד לחיילי הסדיר דאז.
תקופה מעצבת חיים? בהחלט יש מצב, למי שאני היום, חזק נפשית(בגלל זה כנראה לא צריך טובות מאף משרד מזדיין) ועברתי כמה וכמה משברים בחיים האלה, ושרדתי, בינתיים.

[רונןש]

עימרי, מפרגן על הדרך ומסע אל עצמך,
אני קצת חושש לקרוא את הספר שלך. הפסקתי לחפור בפצעים של לפני הנסיגה ו2006 בשנים האחרונות ואני משתדל לא לגרד אותם.

לגבי הדיון שהתפתח על האם מודעות מוקדמת עוזרת למנוע או למתן PTSD ? אצלי כן. ב2006 הייתי סטודנט לפסיכולוגיה. כשהבנתי כשאני בבעיה הלכתי לפי הכללים שלמדתי ונראה לי שנפלתי אבל לא עמוק .
רונן

[boaz avrahami]

אני לא חושב שזה לא קיים ולא מקנא במי שיש לו את זה על אמת.
זה רק מרגיש לי בשנים האחרונות פופולרי כמעט כמו אלו שיש להם הפרעות קשב וריכוז.
טרנד שכזה?!

האם זה קשור בטרנד או במודעות?
האם זה בגלל שהחיילים היום קשוחים פחות או מפונקים יותר ואז החוויות ישר טראומויות?
האם זה אולי בגלל שאפשר לקבל פיצויים?

ואללה, אין לי תשובה וזה נושא שאני מהרהר בו לא פעם. במיוחד אחרי איציק סעידאן.
הייתי שמח ללמוד יותר ממחקר מעמיק וללמוד.
נושא שמצדיק מחקר.

[נדב ש.]

באמת בועז??
איזה טרנד? מה טרנד?
איזה מחקר אתה רוצה לעשות? מי עושה את עצמו ומי לא?
איזה פיצויים אתה מדבר?? מי רוצה בכלל פיצויים? אנשים מבקשים עזרה נפשית, תמיכה, ומה נותנים לך? 2 פגישות עם פסיכולוג/פסיכיאטר (בחור נידח שקוראים יחידה להלם קרב) שיגיד לך מה שאתה כבר יודע יסמנו v ולא יעשו עם זה כלום!

ומה תגיד על הפצועים בגוף? אני מכיר אישית כמה, אחרי כמה ניתוחים ועם נכות, מה אמרו להם בוועדות? "אתה בריא" סע לשלום.

[גיא]

בועז,

אם אין אנטי וירוס במחשב, אז אין וירוסים .. ( או שאולי יש אבל אתה לא יודע שיש .. אז זה כאילו שאין )

סתם כי זאת שאלה שעלתה אצלנו לא מזמן ..

עד שלא זיהוי שיש בעיה , לא היתה בעיה .. עכשיו שזיהוי שיש בעיה .. פתאום רואים אותה .. לא בגלל שאנשים עושים בכוונה אלא כי יש אפשרות לזהות אותה .. שלא היתה קודם.

כן .. קצת מבלבלב ..

[נמרוד]

רבותי: "רגע לפני שגולש..." (לפוליטיקה) - תעצרו. לא מתאים.

[mugi8675]

חוץ מלבנון הראשונה (כבר אז מילואימניק), ביליתי כשנתיים במצטבר בחורים כמו דלעת וכאוכבה. אני חושב שהיינו יותר מחוספסים. אבל בלי להכנס לפרטים, אני רואה את הדור של ״צוק איתן״ למשל, וכל מי שהיה שם נדפק איכשהו. אם נמרוד היה מאפשר, הייתי מספר לכם איך מתנהלת וועדה רפואית ממקור ראשון.

[im_ri]

מעניין אותי לאן השיחה הזו תתפתח אחרי שתקראו את הספר.
ולאלה שבוחרים שלא לקרוא - מעריך את הכנות, מבין ומכבד את ההחלטה - לפני עשור גם אני לא הייתי לוקח ליד ספר על פוסט טראומה.

לספר לוקח שבועיים שלושה כי הוא מודפס בארה"ב ומגיע עם אמזון. כדי לעשות את זה יותר מעניין - למי שהזמין, שלחו לי שם בפרטי או מספר הזמנה ואשלח לכם במשלוח מהיר כבר בתחילת השבוע (רון, דרור, חנן, בועז, אליק, נמרוד - ראיתי את ההזמנות).

[im_ri]

הייתי מספר לכם איך מתנהלת וועדה רפואית ממקור ראשון.

זה בהחלט נוראי. בגלל זה שלושת הוועדות שעברתי מופיעות בספר. בעיני אלה דברים צריך לספר.

[avuv]

הוזמן!

[Aifer]

היי,
חיפשתי את הספר באמזון ארה"ב ולא מצאתי. האם אפשרי פשוט להזמין לכתובת בארה"ב?
תודה
אומר

Sent from my IN2013 using Tapatalk

[im_ri]

חיפשתי את הספר באמזון ארה"ב ולא מצאתי. האם אפשרי פשוט להזמין לכתובת בארה"ב?
Sent from my IN2013 using Tapatalk

היי,
כן, קצת קשה למצוא אותו באמזון, זה לוקח זמן עד שהוא מופיע בחיפוש, בנתיים צריך לחפש עם שם הספר ולמיין לפי books

בכל מקרה, זה הלינק הישיר:
https://amzn.to/3CsXUzX

[nirs]

זה בהחלט נוראי. בגלל זה שלושת הוועדות שעברתי מופיעות בספר. בעיני אלה דברים צריך לספר.

לצערי, במהלך השירות נאלצתי לעבור מספר ועדות רפואיות. לי אישית אין תלונות וטופלתי כנדרש.


Sent from my iPhone using Tapatalk

[mrivel]

הוזמן.

[דרור ברלי]

דרור, הנאה? לא. 2 תקופות שם, החל בשנות ה 90' -2000 עד הנסיגה וגם אחרי(כל המוצבים ששמעתם עליהם בחדשות, פעילויות מיוחדות, על הנופלים כנראה שמעתם בחדשות באופן די קבוע), וב 2006(מילואים), ידענו לאן אנחנו ניכנסים בניגוד לחיילי הסדיר דאז.
תקופה מעצבת חיים? בהחלט יש מצב, למי שאני היום, חזק נפשית(בגלל זה כנראה לא צריך טובות מאף משרד מזדיין) ועברתי כמה וכמה משברים בחיים האלה, ושרדתי, בינתיים.

כן, נהניתי.

כמה נכון המשפט על לבנון - "אם יש גן עדן, ככה הוא נראה. אם יש גהינום, ככה הוא מרגיש". משפט פשוט וישיר, של לוחמים מהשטח, כזה שמדפיסים על חולצות סוף מסלול וסוף-קו.

ואני, למרבה האימה, נהניתי מכל רגע שם.

בדיוק בגלל זה מגייסים אותך לצבא בגיל 18-19. שזה הגיל שאצל זכרים צעירים משלב את השיא הפיזי והשפל המנטלי. זה הגיל שבו קל למערכת "להרעיל" אותך. לתקוע לך לראש ציות עיוור ופטריוטיות מזוייפת. חשיבה פשטנית על מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. על עולם שיש בו רק טובים ורעים, רק שחור ולבן, על "המשימה - הגנה על יישובי הצפון", "קדימה הסתער" בלי לחשוב, על אויב שאתה קורא לו "מלוכלך" ומתישהו אשכרה מאמין שהוא באמת מלוכלך ולא מתקלח. כשאתה בן 19 אתה צעיר, אתה חזק ואתה בעיקר כל כך מטומטם כדי לקבל את זה בהתלהבות ואפילו להינות.

לא הייתי בלבנון במילואים. את שנות המילואים שלי, למעט תעסוקה אחת בודדת ברמת הגולן, השחתתי לריק בגזרות דרומיות בעיקר. לא הספקתי לחזור ללבנון, גם לא ב-2006 כי הייתי כבר משוחרר גם מהמילואים, ובכל מקרה חטיבת המילואים ששירתתי בה (חטיבה 14) לא השתתפה במלחמה. אם הייתי נכנס ב-2006, בהחלט יש מצב שדעתי על גן העדן מהגהינום הייתה שונה.

[boaz avrahami]

בתקופה שלך למחבלים היה פוסט טראומה. אם הם בכלל נשארו בחיים… שגם זה היה נדיר.

אחר כך פתאום נהיה לגיטימי לבכות בלוויות, הגברים התחברו לצד הנשי שלהם, הנשים התחילו לשרת כלוחמות, הצבא התחיל להילחם במדרון אחורי והפסיק לחתור למגע במטרה להשמיד את האוייב, ואם הוא כבר השמיד את האוייב נפתחת וועדת חקירה לוודא ששוב לא ישמידו אוייבים כי זה גורם לפוסט טראומה….

געגועי לימים שהיה גברי להתבהם ולנצח במלחמות

[mugi8675]

זה בהחלט נוראי. בגלל זה שלושת הוועדות שעברתי מופיעות בספר. בעיני אלה דברים צריך לספר.

עימרי, אני מדבר על פצוע אנוש פיזית שהפגיעות הוא נראות לעין ולצלומי המכשור הרפואי. אי אפשר לטעות, ובכל זאת, הרופאים לא טען. פשוט הכחישו מה שהמעבדות של בית החולים שלהם דיווחו.

זה מזכיר לי שלאח רכמה שנים במלואים הגיע לקו בלבנון בחור שהיה צנחן במחמת ההתשה, היה הלום קרב וירד מהארץ. מסיבה כלשהי חזר וחוייב להגיע ליחידת חי״ר איכותית שלא היו לו הכישורים הפיזיים והנפשיים לשרת בה.

גם לי יש ילד בחו״ל, זה מהפיסקה הראשונה. מקווה ומאחל שמצבך טוב יותר מהתקופה עליה מספר הספר.