מיצובישי האנטר במבחן שטח

(צילומים: אסף קציר)

שוק הטנדרים בארץ בצרות. יש אומרים גוסס. ביטול ההכרה במע"מ חתכה אותו בשנה שעברה ברבע. מס הקנייה עדיין נמוך יותר, אבל הפער מג'יפי הפנאי הרגילים מצטמצם.  ודווקא עכשיו מחדשים היצרנים היפאנים את הטנדרים בזה אחר זה. בשנה שעברה קיבלנו את הטיוטה היילקס ויגו החדש, והשנה מגיעים אלינו שניים – ניסאן נבארה, מחליף הווינר, ומיצובישי האנטר, אותו לקחנו לטיול קיצי ברמת הגולן.

טנדרי עבודה מתקדמים לאט.  מיצובישי מגנום הופיע בשנת 1997 כמחליף הבופלו הוותיק, והציע לראשונה גיר אוטומטי ועיצוב מוחצן שהפכו אותו ליותר SUV ופחות טנדר – השוק  הישראלי אהב את זה.  האנטר הוא דגם חדש כמעט לגמרי, שלוקח את רעיון "ההתחזות" לג'יפ כמה צעדים קדימה.

קודם כל בעיצוב החיצוני - האנטר  עושה הכול כדי לא להראות טנדר. החזית מבוססת על הפאג'רו איבו אלופות הדקאר והיא פשוט יפה לרוב הדעות. הארגז לעומת זאת מצטיין בקווים לא-ישרים ולא פונקציונאליים, והפך לממש סמלי עם אורך של 133 ס"מ בלבד. את זוג החקלאים שפגשנו בדרך, מהלקוחות שבאמת צריכים טנדר, הוא הצחיק.    

עיצוב הפנים מדגים יותר מכל את קפיצת המדרגה שעשו הטנדרים. לא עוד פונקציונאליות בוטה, אלא עיצוב מוקפד, שלרוע המזל אינו מגובה באיכות חומרים ברמה של הג'יפים הגדולים. בעין סביבת הנהג נעימה ומודרנית לגמרי. עבור הישבן – פחות. המושבים הקדמיים פשוט אינם נוחים. ניסינו להגדיר אותם במהלך הנסיעה הארוכה לרמת הגולן ולא הצלחנו למצוא קלישאה מקורית יותר מהמילה דרגש. מיצובישי הרכיבו מושבים הנוטים קדימה, מפילים את הנהג מהמושב חסר התמיכה. המדרך לרגל שמאל אמור לעזור ולייצב את הנהג במושב, אך מייצב בעיקר כאב חד בברך שמאל. בנוסף, ההגה נמוך מדי, ובניסיון לתקן את התחושה של ישיבה על הרצפה, המקובלת ברוב הטנדרים, המושב הוגבה וכעת הראש גבוה מדי. תנוחת הנהיגה אינה מוצלחת, אך מתרגלים אליה. המושב האחורי מציע מרווח רגליים טוב אבל אותו מרווח רגליים הוא שהופך את תא הנוסעים לגדול, על חשבון הארגז הקטן מדי. המושב האחורי- כמו בכל טנדר - נוקשה, גבו ניצב בזוית ישרה ואינו יכול להיחשב נוח. זהו אחד מההבדלים המהותיים בין טנדר לכביש-שטח.  ההבדל השני הוא המתלה האחורי, שבטנדר תמיד מכויל להעמסה של 700-1000 ק"ג וכתוצאה מכך ברכב לא עמוס הוא קשה מדי. נדמה כי ההאנטר מציע איכות שיכוך טובה במשהו מטנדרים אחרים אך כל ג'יפ מציע נוחות נסיעה טובה בהרבה. ייתכן כי עיקר השיפור מגיע מהמתלה הקדמי המודרני, הדומה מאוד למתלה המשובח של פאג'רו קינג.  המנוע החדש והחזק נעים יחסית ומאפשר נסיעה בקצב התנועה ויותר, עם תאוצות ביניים ויכולת עקיפה.  מיצובישי מציע ערכת כוח בתוספת מחיר של 6,000 שקלים. מדובר בעיקר על תכנות מנוע ולחץ טורבו שונה, המניב 167 כוחות סוס ו35 קג"מ, נתונים מצויינים שמיישרים קו עם ניסאן נבארה ועם הג'יפים היפאנים הגדולים. יש לקוות שבעיות התחממות לא יעיבו על הטנדרים המחוזקים האלו... חוקי התרמודינאמיקה רומזים שכן.  

את פרק הכביש ניתן לסכם – בסדר גמור, ואפילו טוב – בתור טנדר. נכנסנו לשטחי דרום רמת הגולן, שבילים עולים ויורדים בתוואי שטח הררי מאד, רווים בבולדרים וסלעי בזלת. תוואי ההטייה הסורי סחוף גשמים חתוך על ידי חריצים עמוקים, שביל הצלבות קלאסי, שמאפשר לנו לחוש מיד האם יש לנו רכב שטח אמיתי ביד.  

הנתונים  הטכניים של האנטר מבשרים טובות. צמיגי ברידג'סטון דיואלר איכותיים בגודל סביר, סרן אחורי חי עם נעילה חשמלית מלאה, מתלה קדמי מודרני, ערכת מיגון גחון (מהתקנה מקומית) טובה,  ומערכת העברת הכוח המוצלחת סופר-סלקט הלקוחה מדגמי הפאג'רו, וכוללת דיפרנציאל מרכזי ננעל, ואפשרות לנסיעה על הכביש ב4X4 קבוע – לראשונה בקטגוריה. החיסרון היחיד הוא יחס העברה נמוך לא מספיק נמוך, אופייני לתוצרת מיצובישי. יחד עם תיבת ההעברה האוטומטית,  המשמעות היא שהאנטר "רץ" בירידות תלולות ובקטעים טכניים ומחייב שימוש רב בבלמים, יותר משאנחנו אוהבים. אם מוסיפים לכך את העובדה כי הטורבו מורגש רק החל מסוף השליש הראשון של טווח הפעולה של המנוע, קיימת בעיה בזחילה בסל"ד סרק.  מלבד נקודה זאת והפגוש הקדמי הפגיע, האנטר נתן לנו תחושה של רכב שטח שניתן לסמוך עליו, ובכך הוא מיישר קו עם טויוטה היילקס ועולה על טנדרים אחרים. המתלים עושים את שלהם בכל הקשור לעבירות, ובמקום בו המהלך נגמר- הנעילה משולבת ומוציאה את הטנדר מצרות. מהלך המתלה הגדול במפתיע הן מקדימה והן בסרן האחורי, לא מאפיין טנדרים ואחראי במידה רבה גם לאיכות הנסיעה בשטח. בכביש כאמור ההאנטר מרגיש נוח מעט יותר מטנדרים אחרים, בשטח ההבדל מהותי לטעמם של כל הבוחנים. בשבילי רמת הגולן מכשולים רבים הדורשים העברת כוח מדודה לקרקע. השילוב של מנוע הטורבו דיזל והגיר האוטומטי לא מושלם, כאמור, אך תיקול מכשול ממצב עמידה קל ופשוט הודות להגברת המומנט ההדרגתית עד לזינוק (מעט מהיר מדי) ומעבר המכשול. במכשולים כאלו מומלץ לנהוג בזהירות עם רגל שמאל על דוושת הבלם, באופן שיבטיח ריסון נכון של הכוח ברגע הקריטי.

האנטר הוא הטנדר הקרוב ביותר לSUV. הוא עדיין טנדר – איכות הנסיעה עדיין קשה והמושב האחורי אינו מושב של ג'יפ – אבל מכל הבחינות הוא מתקדם יותר ממתחריו. הוא מציע שלל גרסאות בדומה למקובל בג'יפים אמריקאים.  גרסת LIMITED עם מושבי עור חשמליים ושלל פינוקים נוספים שאינם מוכרים בעולם הטנדרים, עם מערכת בקרת משיכה ומנוע בגרסא המחוזקת, עולה 228,000 שקלים ומהווה הצעה מעניינת מאד – מבחינה מכאנית מדובר על רכב שטח מתקדם ואיכותי מאד, זול הרבה יותר מדגם הפאג'רו של מיצובישי וקשוח ממנו בזכות הסרן האחורי ושלדת סולם, ונופל ממנו בעיקר בסעיף הנוחות. האנטר הוא רכב שטח טוב יותר מרכבי פנאי-שטח קוריאנים המתחרים בו במחיר, אך המושב האחורי והארגז הפתוח תקועים בגרון לרוב הקונים הפוטנציאליים.

הבעיה העיקרית של הטנדרים היפניים מהדור האחרון היא זהותם המבולבלת. הם לא החליטו אם הם רכבי עבודה או רכבי פנאי-שטח. בתור רכב עבודה, להאנטר ארגז קטן מדי עם קווי מתאר חיצוניים הפוגעים בשימושיות שלו. בתור רכב פנאי-שטח, הוא לא נוח לנוסעים, וחסר תא מטען סגור ושימושי ביום-יום. בתחילת השנה הבאה צפוי מס הקניה על רכבי הפנאי-שטח לרדת, ואז הכלים הקוריאנים הזולים יהיו זולים מהטנדרים החדישים  בגרסאות היקרות. מצב השוק שיוצר יציב דילמה מעניינת לרוכשי ה4X4 בקבוצת המחיר הבסיסית.

בהשוואה לטנדרים מבית טויוטה, איסוזו ומזדה מיצובישי האנטר מפגין עליונות ברורה הן בנתונים היבשים והן בנסיעת המבחן, בשטח ובכביש, אך לא נוכל להכתיר אותו כKing של הטנדרים עד שנשלים את בחינת השחקן החדש האחרון, הניסאן נבארה. 

מבחני דרכים לטנדרים המתחרים במיצובישי האנטר

טויוטה היילקס ויגו 2006 במבחן שטח

איסוזו דימקס דינמיט 2006 במבחן שטח 

מיצובישי האנטר 2006, נתונים טכניים

גרסה : פרו

תצורה: טנדר, 4 דלתות.

מידות: אורך 500 ס"מ, רוחב 180 ס"מ, גובה 180 ס"מ, בסיס גלגלים 300 ס"מ, משקל עצמי 1890 ק"ג, צמיגים 245/70R16

הנעה ותמסורת: אוטומטית 4 הילוכים, תיבת העברה סופר-סלקט בעלת יחס נמוך של 1.9:1. יחס העברה בסרנים 4.10:1. יחס זחילה  22.1.

מנוע: דיזל, 4 בוכנות, מגדש טורבו, מסילה משותפת נפח 2477 סמ"ק, הספק מרבי 136 כ"ס ב4000 סל"ד, מומנט מרבי 32 קג"מ ב2000 סל"ד

מתלים: עצמות עצה כפולות עם קפיצי סליל מקדימה, קפיצי עלים קונבנציונאליים מעל סרן אחורי קשיח.

ביצועים: מהירות מרבית 165 קמ"ש (ייצרן)

נתוני שטח: מרווח גחון 20 ס"מ, זווית גישה 33 מעלות, זווית נטישה 24 מעלות 

בטיחות: 2 כריות אויר, ABS לכל ארבע הגלגלים, יש אפשרות לנתק כרית אויר קדמית ויש רתמות Isofix לכסאות בטיחות לילדים

אחריות: שלוש שנים/100,000 ק"מ

שנת השקה: 2006 בישראל

מחיר: 198,000 שקלים

גרסאות נוספות:

GL   ידנית בסיסית 189,000 שקל, ועד גרסת  LIMITED כולל הכול 222,000 שקל, כאשר יש אפשרות להזמין אופציות ספציפיות.

ערכת הגברת כוח למנוע (167 כ"ס)  עולה 6000 שקלים בכל הדגמים.

(המבחן נערך על ידי צוות ג'יפולוג עבור מדור הרכב של עיתון הארץ)

רמת הגולן בקיץ היא מדבר, אבל מסוג מיוחד. מתחת לפני השטח  יש מים, והרבה, שעולים לפני השטח בהרבה  מקומות. את הטיול התחלנו בבטיחה- בקעת בית-צידא, בה נוף ביצה ולגונות כמו גם נחלים הנשפכים לכנרת. נקודת התחלה מצוינת לכל טיול באזור, בעיקר בגלל הנסיעה בתוך הנחלים על גבי סלעי הבזלת, דקות נסיעה ארוכות בתוך מים, אך ללא שום סיכון לרכב - כל רכב שטח. הילדים צוהלים כשהטנדר מתקדם עוד ועוד בתוך המים, מוקף  ג'ונגל. אגב, על סלעי הבזלת האלו, היינו רוצים יחס זחילה טוב יותר.

מהבטיחה נסענו דרומה על הכביש, למושב רמות, ממנו יוצא שביל העולה לרמה, על גבי השלוחה המעובדת שבין נחל כנף לנחל סמך. השביל זרוע אבנים, אבל הנסיעה עדיין רגועה. בסוף העלייה פניה לכיוון צידה הדרומי של השלוחה, ושביל המקיף את המטעים. המשכנו על השלוחה לכיוון מזרח, וממנה ירדנו לנחל סמך. השביל יורד לנחל, מחורץ וזרוע אבנים, איטי לנהיגה.

 בתוך הנוף החום- צהוב, בולט הירוק של נחל סמך, ירוק שמבטיח מים זורמים. ואכן, בתחתית הירידה, מים, זורמים. את הנחל חוצה גשר סורי עשוי אבני בזלת, מתחתיו בוסתן נפלא של גפנים, תאנים וצמחיית נחלים. החנינו את הטנדר, וירדנו בשביל הקצר אל מתחת לגשר. צל האבן והעצים הוא מקום נהדר להפסקת צהריים ארוכה, רגליים במים, הילדים משחקים, קפה טוב. מעלינו, בתקרת הגשר, קיני ציפורים. את המקום עוטפת שלווה. רעש המים וקרירות הצל עומדים בניגוד גמור לקיץ שבחוץ.

כבר כמעט אחר הצהריים, ואנחנו מטפסים בתוואי תעלת ההטיה. הדרך מחורצת מאד. גשמי החורף סוחפים את האדמה הרכה, ממוטטים את שולי השביל, שנה אחר שנה. כעת האדמה מוצקה, אך השביל מאתגר את הנהג והרכב בהצלבות עד לסוף העלייה. ובסוף העלייה, עוד מים. מעין הקשתות, אום- אל-קנטיר, ובו עצי צפצפה. האתר שוחזר בשנים האחרונות וגם הוא נקודת מרגוע. מאום-אל-קנטיר ירדנו שוב, הפעם לכיוון נחל אל-על. את נחל אל-על אפשר לחצות במפגש שלו עם נחל סמך, אבל בחרנו  בדרך הפחות מטויילת, ונסענו לחצייה שבמעלה הנחל, מתחת למתחם ג'ידיא.

מהנחל עלינו בשביל לכיוון גשור. גם זה שביל לא מטויל רבות. בסוף השביל שער נעול, הגדר ההיקפית של גשור. לא נורא, אפשר לחזור מעט ולרדת לכיוון מפגש סמך- אל-על, או להיכנס באורח פלא דרך הגדר, ולצאת דרך גשור לכביש. הדרך חזרה למרכז מתארכת, עצירת פירות, עצירה לצילומי בין ערביים. בינתיים השמיים מתעננים. אלו לא ענני גשם, אולי ענני מלחמה. רומזים לנו לחזור לכאן בחורף.