Close
  • למה אתם נוסעים בג'יפ?

    מה גורם לאנשים לקנות רכב שטח? המאמר לא נועד לגולשינו הקבועים שיודעים בדיוק את הסיבה. (Photographs: )

    לרכב שטח כתחליף למכונית פרטית הרבה יותר חסרונות מיתרונות, כך נדמה. אז למה אופנת הכביש-שטח המגודלים תופסת כל-כך חזק? הגל שסחף את אמריקה בשנות ה90 ואחריה את שאר העולם וכמובן אותנו, כבר מזמן נשבר על החוף. מפלס רכבי השטח התייצב, ומה שהיה פעם נישה של חברות כמו ג'יפ ולנדרובר, הוא היום נתח ענק משוק הרכב העולמי. החשיבות שלהם כל כך גדולה,  שאפילו ייצרן כמו פורשה לא מתבייש לשווק תחת שמו סטיישן-לשטח.  הSUV ,"רכב-ספורט-שימושי", כאן לתמיד. לפני שאנחנו מנסים להבין האם העדר צודק,  ננסה בקצרה לעמוד על ההבדלים האמיתיים בין ג'יפ לפרייבט.

    1 ג'יפ  = 3 מכוניות (במוסך)

    מבחינה מכאנית – ונגזר מכך, כלכלית -   מה שמבדיל בין מכונית פרטית למכונית כביש-שטח הוא מורכבות מערכת ההנעה. במכונית הנוסעים המודרנית, המכאניקה כולה מרוכזת בחבילה אחת בחזית הרכב. מנוע רוחבי מחובר ישירות לתיבת הילוכים המכילה בתוכה גם את הדיפרנציאל, שתי ציריות לגלגלים הקדמיים וזהו. מערכת ההגה ורוב מערכת הבלמים נמצאות גם הן מקדימה. הגלגלים הקדמיים מבצעים את כל הפונקציות החשובות ושאר המכונית היא בסך הכול אריזה יפה לאנשים. רכב נוסעים מודרני הוא פשוט ונוח לטיפול, ואת מספר השנים שקצב לו הייצרן לחיות, הוא מעביר בדרך כלל ביעילות ובשקט.  

    רכב שטח לעומת זאת הוא מכונית "של פעם",  סבך של צינורות, חוטים ומכלולים. המנוע הגדול יותר ולרוב מרובה בוכנות מחובר לתיבת הילוכים, תיבת העברה, דיפרנציאל קדמי ודיפרנציאל אחורי, ארבע תיבות של גלגלי שיניים במקום אחת בפריבט. יש לו שני גלי הינע (ה"דרייב-שפט" המיתולוגי שכבר מזמן לא קיים ברוב מכוניות הנוסעים), ובמקום שתי ציריות יש בו ארבע, כולן עובדות בזויות ובמומנטים גדולים בהרבה, וזה לפני שהן נחשפות לאבק, מים ובוץ ברכב שאכן יורד מהכביש הסלול. בחשבון גס, רכב השטח הממוצע מכיל מכאניקה של שלוש מכוניות נוסעים קטנות באריזה אחת.  כמויות השמנים, האטמים, המיסבים ושאר החלקים המתבלים גדולות באותו יחס, וכך גם התקלות ושעות עבודה במוסך. אפילו במכון שטיפה דורשים מאיתנו מחיר כפול.

    כל המכאניקה הזאת נוזלת (לא ראיתי מעולם רכב שטח בן יותר משלוש שנים ללא נזילות)  רועדת, ומבזבזת דלק. כל גלגל שיניים נוסף, כל צלב ומיסב דורש את ליטרת החיכוך שלו מתוך סך ההספק של המנוע. יחד עם המסה הגדולה יותר בדרך כלל, צריכת הדלק של רכב שטח ממוצע בישראל כפולה משל מכונית פרטית ממוצעת.

    (צילום: אמיר ירושלמי)

    ג'יפ בטוח פחות מפריבט...?

    המחיר הכלכלי של אחזקת רכב שטח הוא בסופו של דבר בעייה של המשתמש.  הטענה העיקרית נגד הSUV בכל העולם היא שהם לא בטוחים. שהם מסוכנים, שהם "רוצחים". הם סובלים מאותה אווירת עליהום פופוליסטית ששמורה בדרך כלל לכלבי רוטווילר.

    מבחינת הבטיחות הפסיבית (כלומר כשכבר התרחשה תאונה) , הם דווקא בסדר – כל עוד מדובר על רכב חדש, העומד בתקני בטיחות מעודכנים. קיבלנו לא מזמן הדגמה מצמררת לכך שעדיף להיות בטוארג השחור מאשר בפיאט פונטו הלבנה. אבל רכב שטח פחות בטוח אקטיבית. יש לנוהגים בו נטייה להתהפכויות עצמיות בסיבובים, מהירויות ותמרונים שהיו לא יותר ממשעשעים בכל מכונית נוסעים מודרנית.

    לא שזה צריך להפתיע. רכב שטח הוא בעל מרכז כובד גבוה. יש בו את אותו אוסף גדול של מכלולים מכאניים, שחייבים להיות במרחק כלשהו מהאדמה כדי לאפשר מעבר של יותר מחצץ.  רצפת תא הנוסעים עצמה נמצאת בהכרח מעליהם, ולכן באופן טבעי רכב שטח גבוה בכמה עשרות ס"מ ממכונית נוסעים. מאפיין שני של רכב שטח הוא מתלים בעלי מהלך גדול וקפיצים רכים יחסית. שוב, זה חשוב בשטח משובש כדי לאפשר לו להתקדם מהר ולשמור על נוחות סבירה, אבל זה גורם לזווית גלגול גדולה בהרבה ממה שמקובל במכוניות נוסעים. גרוע מזה, פעולת המתלים ארוכי המהלך ברכב שטח אופייני היא לא תמיד "ליניארית" – רציפה, או צפוייה.  זה חלק מהפשרות של המתכננים, אבל זה אומר שבנסיונות נהיגה ספורטיבית בכבישי הרים מפותלים, אתם צפויים לבעיטות בלתי מוסברות מהמתלים בתזמון שלא נוח לכם. מבחינה זאת, פורד פוקוס היא פרארי בהשוואה  לפורשה קאיין.  ופורשה קאיין/פולקסוואגן טוארג הם פסגות ההנדסה מבחינת התאמת רכב שטח לכביש.

    יש עוד ועוד חסרונות לרכב השטח המסורתי  -  השלדה הנפרדת של רכב שטח קלאסי גמישה בפיתול פי כמה ממכונית נוסעים ממוצעת, ההגה המחובר למתלה הקדמי ארוך המהלך הוא כמעט בהגדרה מחורבן, ומרחקי הבלימה מושפעים מהמשקל הגדול. גם איכות הבלימה, אפילו בקו ישר, נפגעת בשל המתלים הרכים והחופשים המובנים ברכב, החיוניים לתפקוד טוב בשטח טכני.

    נו, אז למה אנחנו צריכים את הג'יפים האלו?!

     סיבה ראשונה היא טריביאלית. עם הולדת הילד השלישי, הפריבט הממוצע לא מספיק. בתקני הבטיחות של היום ילדים צריכים להיות בכסא או מתקן כלשהו בערך עד גיל הגיוס, ולכסאות השריון התקניים טביעת תחת שלא מאפשרת יותר משניים במושב אחורי של מכונית. משפחת ישראלי, כמו גם משפחת ג'ונס באוקלהומה, צריכות רכב גדול ואם כבר גדול, אז שיהיה גם נוח – קריא גבוה, ועם תא מטען מרווח ואולי שורת מושבים שלישית...  נשמע כמו  מפרט של רכב כביש-שטח, לא? ואם כבר, אז שיהיה 4X4...  יש כאן התלכדות של צורך אמיתי עם האינטרס של ייצרני הרכב להצדיק מוצר יקר יותר. אומרים על רכב שהוא הבגד היקר ביותר שאדם לובש – ורכב שטח אומר משהו על מי שלובש אותו. מיניוואן הוא פשוט לא בגד, הוא שק פונקציונאלי, אבל ברגע שהתווספו אליו הספרות 4X4, זה מוכר.   

    במדינה אירופאית שטוחה וצפופה,  התשלום עבור מדבקת ותדמית ה4X4 באמת מוגזם. אבל אנחנו בישראל. על כל המגרעות שלה כמקום לחיות בו, מכפרת מעלה אחת - השטחים הפתוחים. במגבלות סבירות, שחשוב להכיר,  כל אחד יכול לנסוע לכל מקום.  נדמה לנו שישראל קטנה, אבל אפשר לעשות סיבוב של שבוע ברחבי הנגב, בלי לראות כבישים חוץ מאשר לתדלוק ובלי לחזור על אותו שביל. יתרה מזאת, יש לנו שטח ליד הבית, בדרך מהעבודה,  שבילים נהדרים בצפון או במרכז, שאפשר לחקור בערבי הקיץ הארוכים עם הילדים.  זה לא דבר ברור מאליו במדינות מערביות אחרות, בהן האדמות  פרטיות.

     

    כי לכאן אי אפשר להגיע עם פריבט (צילום: אסף קציר)

    Untitled Document