רקוויאם לחבר - הספד לג'יפ הסופה שלי

"אתה כבר תשכח ממנה".

זו הייתה תשובתה החד משמעית של המפקדת שלי דאז, כשהבינה שכוס קפה ופרוסת עוגה עם פרח, על מגש למיטה בכל בוקר (!!!) אינם מחווה ג'נטלמנית או חיזור רומנטי, אלא תחילתו של מסע-ריכוך מתוכנן היטב שנועד לשכנע אותה להסכים שנקנה שוב ג'יפ... רק חודשיים קודם לכן נמכר ה-CJ8 הירוק. חמש שנים לאחר שנמכר ה-CJ5 הצהוב. במקום לטפס בדיונות של ראשון ובמעלות הנגב, טיפסתי על הקירות בבית ועל עצביה של אשתי.

מבטה היה זועם. "בשביל מה עוד פעם ג'יפ? נמאס לי מהברזנטים המתנפנפים האלה. מהרוח ומהגשם ומהחתולים שמטיילים בתוך האוטו בלילה. יותר אני לא נוסעת באוהל ". אני רק חייכתי. זה כל מה שמפריע לך? הברזנט?  זה סימן טוב. היא מנהלת קרב מאסף, ויודעת שגם הוא אבוד לה. אין בעיה בכלל מותק, יהיה ג'יפ סגור. אקווריום עם מזגן.

בסוף נמאס לה, הפנימה שאת הכסף שבפק"מ עדיף להשקיע בארבעה צמיגי שטח שסוחבים עליהם 1,800 ק"ג של פח נצרתי חלוד מאשר לשלם אותו בתשלומים שבועיים לפסיכיאטר. וכך, בתחילת יולי 1999 שמנו פעמינו למגרש הג'יפים של אבינועם ( הוא ד"ר ג'יפ מחולון) וקנינו אקווריום עם מזגן. מודל 95, יוצא חברת החשמל, 100,000 ק"מ בלבד על השעון ובמצב מעולה. מעשית המזגן לא באמת קירר, אבל הסופה הארוכה-סגורה בצבע לבן-אפרפר דלוח באמת נראתה כמו אקווריום. להבדיל מאקווריומים שמגדלים בהם דגים והמים לא דולפים מהם החוצה - כאן המים דלפו ועוד איך, אבל בכיוון ההפוך - מבחוץ פנימה. אחרי כל ליל גשם מצאנו בתא הנהג שלוליות קטנות וריח מעופש, מה שאף פעם לא קרה  בג'יפ עם ברזנט...

יצא לי להכיר סופות בעבר.  מהצבא, מחברים, אבל בזו היה משהו מיוחד. נהגי פלסטיק מייד-אין-ג'פאן לא יבינו את מה שאני כותב כאן,  אבל בדרך הידועה רק לבעליהם של ג'יפים אמיתיים, נשמתה המכאנית של הסופה הזו ונפשי המסוכסכת מצאו זו את זו כאותו מכסה שבור לסיר עקום, ונקשרו בעבותות שקשה להסביר. אהבה.

עמיתי מברנז'ת כתבי הרכב ושאר אניני-הגה עיקמו את אפם המיוחס – סופה?!... זה רכב מיושן, גס, רועש ושתיין, בלה-בלה-בלה. בלה-בלה. לא הסתדר להם שזה ג'יפ-שטח מדהים שאפשר לחיות איתו ביום-יום. תמיד מניע בכל מצב, גם אם בחוץ לילה ושלג ומינוס עשר מעלות. לעולם לא מתחמם, גם אם בחוץ חמישים (כן, 50) מעלות. תמיד עובד עגול וחלק גם בשיפועים מופרעים לחלוטין, פטר אותי מלפתוח את מכסה המנוע שלו לעתים מזומנות כי מעולם לא איבד נוזלים ולא נזקק לכיוונונים והתעסקויות. נסענו איתו לאירועים בלי שהבגדים החגיגיים יתלכלכו, ומהר מאוד התרגלתי לציפורניים נקיות, ללא שולי הג'יפה השחורה המאפיינות את בעליו של ג'יפ אמיתי. בעשרות הטיולים הג'יפ הזה היה הגיבור התורן, זה שמטפס ראשון ומתייצב למשוך את המתקשים. עבדתי אז בכתיבת מסלולי טיולים, וביליתי עם הג'יפ ימים ארוכים ורצופים בשטח. מעל שבעים מסלולי טיול, רק אני והוא, באמצע שום מקום. הוא עבד ופרנס את עצמו ואותי, ולעולם לא חזר מהשטח על גרר. תמיד בכוחות עצמו.

חודשים ושנים עברו. מד האוץ הראה כמעט 300,000 ק"מ. חברים טחנו גירים ושיפצו מנועים, אחרים החליפו שלושה וארבעה ג'יפים, והסופה רק החליפה צבעים. לבן-אפרפר דלוח הפך ללבן עם כתמי פרה שחורים וגדולים, שהפך לירוק-מנומר בדוגמת הסוואה סטייל-נאט"ו, שהפך לירוק-זית-מט חלק. את הצביעות הייתי מבצע בעצמי, בחצר, עם פיסטולט וקומפרסור. מעולם לא השקעתי בקוסמטיקה, הסופה התקלחה אחת לחודש במקרה הטוב, או שהתרחצה בגשם או סתם נצבעה שוב מחדש... כיעורה היה קולוסאלי, ורק אני ראיתי בו יופי נשגב.

בסעיף השיפורים היה לי חשוב לשמור על ג'יפ טיולים מאוזן, שיהיה חזק בשטח אבל שלא יעניש אותי על הכביש ביומיום. אחרי אינסוף ניסיונות הגענו למנוחה ולנחלה על קפיצי "רוביקון" ארוכים ורכים בעלי מהלך ארוך ששמרו על נוחות מרבית ומגע תמידי של הגלגלים עם השטח. נעילות דיפרנציאל אוטומטיות בשני הסרנים הבטיחו המשך התקדמות בכל מצב טכני, מושב נהג אורטופדי שמר לי על הגב, כלוב התהפכות פנימי של "אוברלנד", שמר לי על הראש, ומכשיר-קשר מוטורולה מקסטראק 400 שמר על קשר מתמיד עם החברים בטיול. אחרי כמה טביעות הרואיות בבוץ, הוספתי כננת וורן 9500 מלפנים כתעודת ביטוח למקרי התקיעה הבאים, וזהו. ג'יפ טיולים לא באמת צריך שום דבר שמעבר לזה.

מבחינת שוטרי משטרת ישראל, הבוחנים במכוני הרישוי וצוותי ניידות הבדיקה של משרד התחבורה, בעלות על ג'יפ הופכת כל אזרח נורמטיבי לפושע מסוכן שצריך לרדוף עד חורמה. בעיקר הם אוהבים לחטט במידות הצמיגים, ואם אלה רשומים ברישיון כחוק, זה רק מרגיז אותם יותר ומדרבן לעבור על הג'יפ לחלקיו עד שיימצא (ותמיד יימצא) ליקוי זניח כלשהו. לכן תמיד תכננתי בקפדנות את צירי הנסיעה שלי בהתאם ליעד, כדי להתחמק ממארביהם. בדרך כלל הצלחתי, לעתים רחוקות הם הפתיעו אותי. ובכל זאת 3 הורדות מהכביש קיבלתי בעשר השנים הללו, על פגמים קלים של מה בכך. גם על מעבר הטסט השנתי עם ג'יפ בישראל אפשר לכתוב צ'יזבטים שלמים – משימה הרואית, כמעט בלתי אפשרית, שרק אחרי הרבה דפיקות לב וקומבינות, עוברת בהצלחה.

ואם לא הספיקו החיכוכים והפחד התמידיים ממפגש עם נציגי החוק, עלה הג'יפ על הכוונות של אלה שנמצאים מצידו השני... בשנה וחצי האחרונות כמה פעמים כמעט הצליחו לקחת אותו. גנבו רדיו-דיסק, ניסו לפרק ולפצח מנעולים, אבל תמיד משהו או מישהו הפריע להם באמצע והם נטשו את הג'יפ פרוץ, פצוע ומושחת, אבל עדיין מניע, נוסע ושלי. בפעם האחרונה כבר נראה שאספו מודיעין, עקבו אחרי במשך ימים שלמים ותיעדו את שיגרת חיי, באו מוכנים ומצוידים היטב, ולצערי גם הצליחו.

עשר שנים וחודש של הנאה צרופה הסתיימו לפנות בוקרו של ה30 ליולי 2009. קשה לתאר את ההרגשה ברגע שמתברר שהג'יפ הירוק שהפך לחלק בלתי נפרד ממני, לסמלי המסחרי ועם כל הצניעות, גם לאייקון בסצנה הג'יפאית של ישראל – איננו עוד. ארגזי החילוצים והכלים שלי שהושלכו על ידי הגנבים כי הפריעו להם לנסות לחבר מתח למשאבת הדלק, נותרו מיותמים כמזכרת אחרונה מהג'יפ שליווה אותי לאורך כמעט רבע משנות חיי.

חיבור כזה בין אדם ומכונה לא פוגשים כל יום. ברור שאי אפשר להשוות את זה לאהבה לילד, אבל אני בהחלט משווה לאובדן שחש בעליו של כלב אהוב שאבד או חלה ונפטר - הג'יפ הזה היה חלק מהמשפחה. את ילדיי הסעתי בו הביתה לראשונה מבית היולדות. הם טיילו בו, שיחקו בו, אהבו אותו. מאות מכוניות-מבחן חדשות בילו אצלנו - נוצצות, מאובזרות, מרשימות. אבל הילדים רצו רק את ג'יפ הסופה הירוק. היו מכורים לריח שלו!... שאגת מנועו והקרקושים שלו היו כקונצרט באוזניהם. עידו בן ה9 שכבר הכיר את הג'יפ על בוריו לאחר עשרות טיולים משותפים וגם נהג בו בשטח לא מעט (על הברכיים שלי), תכנן כמה שנים קדימה –הג'יפ הזה יהיה שלו, כך החליט. הוא חלם להחזיק בו לתמיד.

וזהו – פתאום אין. החנייה מיותמת ופצע גדול בלב. בתחנת המשטרה - אותה משטרה אימפוטנטית שיודעת לארוב בהתלהבות לג'יפים, אבל לא מסוגלת לחפשם ולהשיבם לבעליהם כשהם נגנבים - קיבלתי אישור על הגניבה, כדי שלא אצטרך לעמוד בפני מבול דו"חות תנועה או לספק הסברים במקרה והג'יפ יהיה מעורב חלילה באירוע פלילי או חבלני. החוקרת שטיפלה בתלונה ניסתה לגלות סימפטיה, אבל היה קשה לה להסתיר שהיא כבר לא מתרשמת מעוד גניבת רכב, אחת מני עשרות ומאות רבות בכל שבוע, היא כבר קהה ואדישה לסיפורים הללו.

יצאתי לחיפושים נרחבים בדרום – חברים יקרים הצטרפו ובאו לעזרתי. חרשנו את מאהלי הבדואים הנידחים, שוטטנו בחצרות רהט, לקיה וחורה, בוואדיות דרום הר חברון, במרבצי הפחונים האינסופיים שסביב רמת חובב בואכה ביר-משאש וביר-הדאג'. ראינו המוני מכוניות גנובות, סופות גנובות בלי סוף, אבל לא את הג'יפ שלי. חברים טובים ומודיעים בכל רחבי הארץ ממשיכים לפקוח עיניים ומתקשרים בכל פעם שנדמה להם שהם רואים אותו או ג'יפ שדומה לו. עד כה ללא הועיל.

שבועות חלפו, חבר יקר ונדיב השאיל  לי וולבו 940 ישנה כדי שיהיו לי רגליים עד שאסתדר, וביני לבין עצמי התחלתי להשלים עם אבדן הג'יפ האהוב -  גם אם יקרה הנס ויימצא בחתיכה אחת, ברור לי שזה כבר לא יהיה אותו דבר. ברור שמעשית כדאי לי שהוא יימצא בכל מצב שהוא – מקסימום אפרק את מה שנשאר ואמכור לחלקים, נקטין קצת את הנזק הכספי הכבד. אבל בסתר ליבי אני עדיין מקווה שלא - כדי שלא אצטרך לראות אותו מחולל, מפורק, מושחת והרוס. רוצה לזכור אותו בתפארתו.  עמוק בלב אני מקווה ומייחל שינקום בעצמו את נקמתו בבן-העוולה שגנב אותו, או במבריח שרכש אותו ממנו – שיאבדו את השליטה עליו, שיתהפך ויפצע אותם קשה, יותיר אותם מרותקים למיטה וניזונים דרך קשית עד סוף ימיהם. או שאולי עדיף כבר שיהרוג אותם במקום, כדי שלא נצטרך לממן בכספי מיסינו את הטיפול הרפואי בהם. נשמע לכם מזעזע? קשה לכם לקרוא מילים כאלה? לי היה קשה יותר לכתוב אותן, אבל כבר לא נותרו לי מילים אחרות. הריקנות והדיכאון השתלטו והיה ברור לי שהתרופה היחידה תהיה ג'יפ אחר. סופה אחרת.

חברים עצו עצות למכביר. דחקו בי לעבור לצד ההגיוני של עולם השטח.  "זו ההזדמנות שלך להתברגן, יש לך ילדים קטנים. תקנה SUV יפני עם המון מושבים וחלונות ומזגן מפוצל. תתברגן. תתפנק. טרופר, פאג'רו, טראנו, הם זולים עכשיו, יש כמו זבל, יש אפילו ידניים כמו שאתה אוהב. עזוב אותך מברזלים, ממשחקי חתול ועכבר עם המשטרה. די, תתברגן". אני מודה שכמעט התפתיתי – במחיר של סופה נורמאלית מאמצע שנות ה90 אפשר לרכוש היום כמעט שני טרופרים-בנזין מאותו מודל... או פאג'רו טוב שחדש ממנה בשנתיים... או טראנו נקי ויפה, ולהישאר עם לא מעט עודף. היפנים נוחים, מרווחים ומפנקים, נוסעים לא רע, הם מכוניות טובות יותר בכמעט כל פרמטר. אבל אין להם נשמה והם לא באמת ג'יפים. אני איבדתי ג'יפ אמיתי, ורק ג'יפ אמיתי אחר ימלא את מקומו.

אסף הזהיר אותי שלא לקנות שוב סופה, בהסבר ההגיוני שזה לא יהיה אותו דבר ואני אהיה עסוק כל הזמן בהשוואות לג'יפ הירוק ורק אתבאס, וכמובן שאיאלץ בעל-כורחי להמשיך להילחם לנצח באויביו של כל בעל סופה – שוטרים וגנבים.  הוא כמובן צודק, אז מה יש חוץ מסופה? חבל לבזבז קילו בייטים יקרים על השרת בהסברים הגיוניים למה פסלתי כל אוטו אחר – זה קטן מדי, זה  יקר מדי, זה לא מספיק אמין וההוא בכלל חלש מדי. כי ככל שגברו הקולות ההגיוניים נגד, כך אני רציתי סופה יותר ויותר, ומצאתי פגמים בכל דבר שאינו סופה.

עשרות סופות בדקתי. חלק ממש יפות, חלק פחות. המשותף לרובן – בעלים צעירים שהתעללו בג'יפ, מצב מזעזע ומחירים אי שם בעננים... היי, מי אמר "מיתון"? לא התביישתי לנסוע למרחקים כדי לבדוק סופות – עד למצפה נידח בגליל הגעתי, עד חיפה טרחתי. ידעתי מלכתחילה שג'יפים בני 15-16 שנים לא יכולים להיות במצב מושלם, אפילו הירוק המיתולוגי כבר נזקק לליטופים מכאניים פה ושם... לכן הנמכתי ציפיות. מתחת לצבע היפה, לכננות, לנעילות, ליחסי ההעברה המקוצרים ולגגות הפיבר התגלו אצל אחד רקבונות מזעזעים, אצל חברו מנוע מעשן לקראת סוף חייו, אצל ההוא בודיליפטים ששברו את המרכב לגמרי... בסוף נותרו שלושה ג'יפים בעלי פוטנציאל, בבעלות אנשים שהכרתי, מבוגרים יותר, בעלי משפחות, שהייתי מוכן להתפשר על מצבם בתמורה להתפשרות הולמת במחיר – אבל לא השתווינו.

ואז, כמו בסיפורי האהבה הקלאסיים, ראיתי את האחת. סופת-ציידים ארוכה-פתוחה, 95' בצבע קרם. נראית מקורית ויפה. בסך הכל שלוש תמונות קטנות ביד2, כבר ראיתי יפות וחתיכות ממנה, אבל אותה קריצה רבת משמעות מפנסיה העגולים הפנט את עיני ואני הרגשתי שהפעם זה-זה. קדימה, מפליגים בוולבו לנצרת – מולדתו הרשמית של הג'יפ הישראלי לדורותיו, כדי לבדוק את הג'יפ הזה. ואם הוא טוב, אני לוקח. כמובן שגם הג'יפ הזה התגלה כלא-מושלם בכל מאת האחוזים. פה חלודה פצפונת, שם נזילה קטנה... גם המחיר שנדרש בעבור התענוג לא היה מהנמוכים, אבל הפעם הייתה לי כימיה איתו. גם עם בעליו, בעל מוסך מנצרת, צייד חובב, היה חיבור והבנה. האיש ג'יפאי ותיק, הבין שאני בעניינים ולא הסתיר ממני רג'קטים.

שלושה ימים אחר כך, סופה 95' בצבעי קרם שלי. ארוכה-פתוחה, אפילו מספר הרישוי עוקב לזה של הירוקה המיתולוגית... מציבה לראשונה את גלגליה בחנייה שלי, והשכנים שוב תופסים בשתי ידיהם את ראשם בייאוש… רשימת ה"דברים הקטנים" שיש לסדר עדיין ארוכה ויקרה, אבל היא הולכת ומתקצרת. אסף צדק – בינתיים זה באמת לא אותו דבר... אבל לכל ג'יפ יש את האופי שלו, ואני מתחיל להתרגל לאופי הפרוע, השונה לגמרי, של הג'יפ החדש - וכמובן שהילדים בעננים, עבורם ג'יפ פתוח הוא כיף נטו. כמו באגדות, סיפור אהבה חדש מתחיל שוב מההתחלה..

ואיך אומרים? It's  Jeep thing, you wouldn’t understand…  -  ורק מי שינסה יבין.