Close
  • מסלול 4X4: מסע בצפון מערב הבקעה

    רק שעה וכמה דקות מגוש דן, והנה ארץ אחרת. יפהפיה, ריקה, מבודדת, לא מטוילת. ניצלנו את מזג האוויר של סוף החורף ויצאנו לתור את מזרח השומרון וצפון-מערב בקעת הירדן במסלול טיול פראי ומאתגר, בארץ לא נודעת, כאן מעבר לפינה. (Photographs: )

    לפני כחודש, מתקשר גיתי ומציע לי להצטרף לטיול "מיוחד". לא עוד גיחה בפעם המי-סופר-כבר לאותם אתרי עלייה-לג'יפ נדושים, מסומנים ומיוחצ"נים בנגב או במדבר יהודה, אלא משהו שונה לגמרי – בקעת הירדן. מיותר לציין שנדלקתי מיד. את שירותי הסדיר העברתי בשנים 1984-1987 בגדוד השריון 433 של חטיבה 500 המפוארת לשעבר, שישב אז ב"קיבוץ" - הלא הוא "מחנה תרצה" שעל ראש הר מרחן-צפיה, מעל ואדי אל-פרעה, או בשמו העברי נחל תרצה. אי אפשר שלא להודות שכבר אז, לפני עשרים ומשהו שנים, התאהבתי באזור המדהים ביופיו – הלוהט בקיץ והירוק ורענן בחורף. שלל בעיות  גורמות לג'יפאי הישראלי הממוצע להדיר ממנו את גלגליו, מזה שנים רבות. את המחלוקת הפוליטית בואו נניח בצד, קראו את הדף הזה על פי השקפתכם - כמסלול טיול או כתבה על חו"ל...

    אופי הטיול הוגדר מיד על ידי גיתי כ"לא ידוע". מקורות יודעי דבר (שמתגוררים באזור) דיווחו שחלקים ממסלול הטיול לא מסומנים במפה כלל, וגם אלה שמסומנים – סביר להניח שלא קיימים בשטח בפועל ושאף בר דעת לא נסע בהם מזה שנים מספר. והפירוש של כל הבבל"ת הזה הוא שיהיה יפה ומעניין ובעיקר לא קל – הן בהיבט הניווט והן בהיבט העבירות. אם גם מזג האוויר יסביר לנו פנים – נזכה בחוויית הטיול האולטימטיבי. יש מספיק זמן להכין את הסופה ולבחור פרטנרים מתאימים בעלי גב קשוח ואמונה עמוקה בשלמות הארץ... ושום תירוצים לא יתקבלו. מסלול הטיול המיוחד הזה מובא לפניכם. הפרק המעשי מופיע בסוף הכתבה.

    צומת תפוח - חוות סקאלי - בית דג'ן

    חודש אחד אחרי. יום חמישי, 04:45 לפנות בוקר. כביש חוצה שומרון, קילומטרים ספורים לפני צומת תפוח. אלוהים אדירים, כמה קר. המושג "קור כלבים" מקבל משמעויות חדשות, במיוחד עבור אנשים לא שפויים שנוסעים בשעות הללו בג'יפים פתוחים מחופים בברזנט מדובלל. כן, אתם קוראים נכון - רבע לחמש לפנות בוקר. שעה מטורללת שנקבעה כדי להיפגש במקום שהוא הכי פסיכי לכל הדעות, בוודאי לנקודת מפגש לפני טיול שהולך להתגלות כפסיכי.... החימום בסופה עובד במפתיע, אבל מרעיש עולמות, ואנחנו מעדיפים לרעוד מקור עוד כמה דקות ולא להתחרש מהיללה.

    הכיכר שבצומת תפוח ריקה, חוץ משלושה חיילים מנומנמים שמאיישים את המחסום הכי נפיץ במרחב איו"ש, זה שרק כמה שעות קודם לכן התרחש בו פיגוע רצחני... אבל עכשיו, בקור הזה, איזה מחבל יטרח להוציא את אפו מתחת לשמיכות? אפילו כלבים משוטטים מתחבאים עכשיו במקומות אחרים, חמים יותר.

    זה היה מתבקש שאנחנו המטומטמים נגיע ראשונים ונתייבש כאן ברוח המקפיאה עד שגיתי (זה שטרח לשלוח לכולנו SMSים בשעה 02:50 כדי להבטיח שנתעורר) והחבר'ה שלו יגיעו. עוד שלושת רבעי שעה וכמה סיגריות, וכולם  מתייצבים. כלומר – כמעט כולם:  גיתי, אשתו חגית ובנו אמיתי, עטופים בחרמוניות, מגיעים בסופה אדומה ארוכה-פתוחה שנראית כמו הקרונות של חלוצי המערב הפרוע מימי הבהלה לזהב, רותם ממושב גיתית הסמוך (שמטייל היום בחצר האחורית שלו) חמוש מכף רגל ועד ראש, מתפנק בדיסקו-בנזין ידני עם צליל V8 משגע (ובעיקר סגור ומחומם היטב!), ואנחנו – עודד (אבא שלי), אורי (אחי), יוחאי (אח של גיתי) ואני - בסופה ארוכה בצבע קרם, שסגורה לשווא בברזנט מהוה שלא מבודד אפילו חצי מעלת צלסיוס מהכפור שבחוץ. חסר לנו צביקי וה"טג"ש" שלו – ג'יפ CJ8 מדוגם, מצויד בשפאלות ענקיות, שמגשרות על כל מכשול  שמפריע לו לנסוע לאן שהוא רוצה – טלפון בהול ועוד אחד, בכל זאת סיקס, אולי נתקע בדרך? אבל כבודו אינו זמין, ואנחנו מפנימים שהוא מעדיף להישאר בבית ולהתכרבל בפוך מאשר לג'עג'ע על ג'בלאות בקור הזה... מצטרפים אלינו יוסי, רועי, ניסן ויוני שמשאירים את הפרייבטים בחניון של צומת תפוח, והיידה – עולים צפונה על כביש 60 (שבשעות הללו ריק לגמרי) דרך חווארה ופונים ימינה לכיוון מחנה חטמ"ר שומרון כדי לטפס בעלייה הארוכה (כביש 557) בכיוון אלון-מורה. לקראת סוף העלייה שוברים ימינה לשביל משובש. אור ראשון מתחיל לעלות, האדמה הכבדה ספוגה מים מגשמי הזעף של השבוע שעבר והכל מסביב רטוב וירוק ורענן. עוד כמה דקות וגלגלינו המבוצבצים נכנסים בשערי חוות סקאלי – התנחלות פסטורלית על רכס הר כביר (זהו שמו – "כביר") הצופה אל נחל תרצה שמצפון, אל הכפר בית דג'ן שמדרום-מזרח ואל העיר שכם שממערב.

    חברינו הדתיים אצים-רצים אל בית הכנסת הקטן של החווה כדי להתפלל שחרית ולהגיד בוקר טוב לריבונו של עולם, וזה הזמן המתאים לנו קטני האמונה לבשל תה צמחים חם ולהתענג על מראות הנוף רבי ההוד. אין מה לעשות, ועזבו אתכם מהויכוחים על דת ועל פוליטיקה – כל כך יפה כאן בהרי השומרון, עד שכמעט אפשר להבין מה גורם לאנשים להתחרפן כאן. נרצה או לא, השומרון אינו רק ארץ אבותינו וערש לידתו של העם היהודי – הוא פשוט כל כך יפה שבא לבכות.

    בינתיים עלתה השמש ועימה מטפסות גם הטמפרטורות לרמה כמעט נסבלת שמאפשרת להסיר את הדלתות מהג'יפ. מבית הכנסת מצטרפים אלינו כמה מבני המקום – יחזקאל שבא מיצהר, חנן ואביעד תושבי החווה, שיידחסו בטנדר הלבן של חנן - מזדה B2500 תמים למראה. על היעדר שיפורים כלשהם בטנדר הצנוע, שמלכתחילה אינו מפלצת שטח, תחפה ההיכרות העמוקה והאינטימית של יושביו עם האזור וכפי שניווכח בהמשך, גם ובעיקר - כשרון קריאת ונהיגת שטח מרשים של חנן.

    כאותם גנרלים לפני מבצע צבאי, פורסים רותם, חנן וגיתי מפות על מכסה המנוע הגדול והשטוח של הדיסקו. נקודת ההתחלה נקבעת על קצה שלוחת הר כביר שממזרח לחווה, ומאחורי הצעיף וענן אדי התה הלוהט אני מצליח לשים לב שכבר על הסיפתח, כדי להימנע מנסיעה בכביש החוצה את פאתי הכפר בית דג'ן שנחשב לעוין, החבר'ה מדברים על ירידה מההר בקטע לא קטן על המפה שלא מסומן בו כל רמז לשביל, אבל יש בו המון קוי גובה צפופים-צפופים... הנסיעה מהחווה לקצה השלוחה המדוברת אורכת בדיוק שתי דקות, ולחרדתי אני מתחיל להבין עם מי ועם מה יש לי עסק, ולמה נכנסתי.

    כאן אין מנוס מ"פתיחת ציר" רגלית יסודית. אנחנו על קצה השלוחה, וצריכים להגיע למטה, אל ח'ירבת שויחה שנמצאת אי שם, 300 מטרים נמוך יותר, בתחתית העמק, בין הטרסות, היכן שמתפתל לו קצה של מה שנראה כמו שביל. המדרון הצפוני של הר כביר שגולש לעמק נחל תרצה, ארוך מדי, תלול מדי והבולדרים גדולים מדי, חבל על הזמן. במדרון המזרחי הזויות קצת פחות מפחידות, אבל הבולדרים עדיין עצומים וצפופים ואין כאן מקום לתמרוני נסיגה או לטעויות. ממשיכים בצעידה לכיוון המדרון הדרומי, זה הנשקף אל הכפר בית דג'ן. המדרון הזה מציג שיפוע קצת יותר אנושי, כזה שאפשר להלך בו בזהירות בלי למעוד ולנקוע את הקרסול, ואולי-אולי, הילוך ראשון LOW יצליח להזדחל בו בבטחה בלי לעמוד על הבלמים... גם חלק מהסלעים והבולדרים מפוזרים במרווחים שיאפשרו לג'יפ להתפתל ביניהם. מצד שני, גם כאן הסיכוי להיתקע על סלע ולרסק/למעוך/לרטש משהו – גדול במיוחד, ואין מקום לטעויות, חרטות ונסיגות. התחלת בירידה? תיאלץ לסיים אותה ויהי מה, ולהמשיך למטה עד הסוף (או לעשות כפי שעשו החבר'ה שבטנדר המאזדה, שהירידה הזו ב"דוך" מראש ההר מלכתחילה באמת גדולה מדי על יכולותיו – הם נסעו בכביש, דרך הכפר. לא בטוח שזה פחות מסוכן...) אנחנו מאתרים נקודות שנראות בטוחות למעבר ומסמנים אותן ברוגו'מים קטנים, ומטפסים למעלה בחזרה לרכבים, כדי להתחיל בשמחה...

    בית דג'ן – שיח' כאמל

    בסיום הירידה, נוסעים דרומה על השביל בכיוון הכפר בית דג'ן, ושוברים שמאלה בחדות לכיוון מזרח, בצמוד לבתים הצפוניים-קיצוניים של הכפר. באמת לא מומלץ לעצור כאן למנוחה או התמצאות... מושכים לכיוון מזרח, וממשיכים בנסיעה על קו הרכס, לכיוון נקודה שעל קצה השלוחה שנקראת שיח' כאמל, בה נמצא עץ חרוב עתיק ומרשים במיוחד. זה המקום למנוחה וחילוץ עצמות, לקפה ריחני, ולתצפית מרהיבה על צפון מזרח הבקעה: מתחתינו מתפתל ואדי אל-פרעה (נחל תרצה) ולצידו הישובים מכורה וחמרה. ממול, על הר מרחן צפייה, נמצא מחנה תרצה של צעירותי. צפונה לנו – צומת בקעות, והישובים בקעות ורועי, משמאל מתרומם הר טמון ומצפון לו – מעט גבוה יותר, הר גדיר.

    שיח' כאמל - מכורה

    אחרי שהריאות מלאו באוויר צלול, העיניים שבעו מראות נוף ירוק ורענן והבטן מלאה בסנדביץ'' וקפה, צריכים להמשיך בתנועה, היום קצר ולא מעט קילומטרים עוד לפנינו. חנן ורותם מצביעים למטה, לעמק הירוק-מסנוור שנקרא במפה בשם "עקבת אל-בטמה", בכיוון מושב מכורה וכביש 508, לשם צריך להגיע. במפה מסומן במפורש שביל מסודר היורד אל העמק. ובמציאות - לא ממש. מי שסימן את המפה הזו לא נסע כאן בג'יפ. מקסימום רכב על גבה של עז... בקיצור, גם כאן אין ברירה אלא לגלוש ב"דוך", ומכיוון שאנחנו כבר מנוסים בכגון אלה, מספיקה לנו פתיחת ציר רגלית קצרצרה כדי להבין שהבולדרים כאן הרבה יותר קטנים ואין בעיית עבירות. מצד שני תשתית הקרקע לא יציבה - היא דרדרתית ותחוחה. הטנדר והדיסקו פתוחי הדיפרנציאלים גלשו בקלות יחסית והתייצבו למטה בזריזות, ודווקא שתי הסופות המסוקסות גרמו לקצת יותר דפיקות לב בירידה – העובדה ששתיהן מצוידות בקפיצים ארוכים ורכים ובנעילות אוטומטיות מלפנים ומאחור, חושפת אותן לאפקט הכי פחות סימפטי של רכב כפול נעילות אוטומטיות – במצבי שיפוע צד, אפילו בזוית קטנטונת, מעבר לזוויות הגלגול הגדולות יחסית שאינן נעימות בפני עצמן, הג'יפ נעול הדיפרנציאלים נוטה לנסוע הצידה כמו סרטן – הזנב מגלה להיטות להשיג את החרטום בכיוון הירידה. אנו נדרשים אם כן לזחול למטה במדרון בזוית ישרה ככל האפשר, כדי לא להימרח הצידה על הדרדרת תוך שבריר שנייה ולהתהפך. מהצד זה רק נראה תמים ופשוט – בפועל, התחושה מאחורי ההגה היא של סכנה ולמשך כמה שניות מצמררות נדרש אורי להיתלות על דופן הג'יפ כדי לאזן אותו במקצת. לטעמי, דווקא הירידה התמימה לכאורה הזו היא הקטע היותר מסוכן במסלול הטיול הזה. זהירות!

    מכורה – חמאם אל מליח

    פרק אספלט קצר על כביש 508 מוביל אותנו לצומת חמרה שעל כביש 57. כאן פונים שמאלה ונוסעים עד צומת בקעות (ומחסום בקעות), בו פונים ימינה בעלייה לכיוון צפון על כביש 578. חולפים על פני היישוב בקעות שמימין, ומעט לפני היישוב רועי, פונים שמאלה לשביל מסומן שחור שנע לכיוון צפון מערב אל עמק בוקיעה. משמאלנו – ג'בל טמון. מימין – שביל מסומן בשחור המטפס לכיוון צפון, אל שמורת נחל בזק עילי. חשוב לא לפספס את הפניה ימינה, כי הציר שהולך לכיוון מערב מוביל לכפר טמון הנמצא בשטח A. להבדיל מהחלק הראשון של הטיול שקטעים ממנו אינם מסומנים כלל בשטח, כאן כבר מדובר בשביל מסודר וברור עם סימון שבילים בולט. הנוף מרהיב, פרחים מכל הסוגים והמינים בשלל צבעים, עז שחורה אחת שהצלחנו לתפוס בשניות האחרונות של המלטה (כאשר הגדי הקטן מחליק החוצה ועומד לראשונה על רגליו) ונקודות התצפית עוצרות הנשימה אל-מוברה ואבו-קנדול, כמעט ומצליחים להסיח את הדעת מסלעים גדולים, מדרגות וכיו"ב – אם אנחנו, ג'יפאים-פז"מניקים, רגילים להתייחס בזלזול לא מוסתר לאזהרות "עבירות קשה" במפות הטיולים שלנו, הרי שכאן, בשל מיעוט/היעדר המטיילים, השביל הזה לא נכבש תחת גלגלי רכבי שטח והוא במצב בתולי כמעט לגמרי – היכן שכתוב "עבירות קשה", בהחלט נדרשת תשומת לב. רכבי שטח אמיתיים לא ייתקלו בבעיה, אבל ב-SUV נמוכים למיניהם תזדקקו פה ושם למעט זהירות.

    השביל הזה מוביל אותנו לכביש 5799 המוביל מכביש 578 לכיוון הכפר תייסיר והעיירה טובאס. פונים שמאלה בכביש לכיוון מערב, ומיד משמאל – שרידי מבנים, עצי דקל ושפע צמחיה סבוכה המעידה על מקור מים. זהו "חמאם אל-מליח" המפורסם, נביעת מים חמים באמצע המדבר. פעם היו כאן בריכות שאפילו הספקתי להשתכשך בהן בזמן השירות הסדיר, כיום הבריכות אינן, כאילו בלעה אותן האדמה. משפחות בדואיות התנחלו סביב המבנים ההרוסים ולמרות שהמקום כבר אינו מרהיב כשהיה, בכל זאת – בעונה הזו הוא עדיין יפה. הבדואים שפגשנו כאן חביבים ומסבירי פנים, אבל על כל צרה, אם אתם עוצרים כאן להפסקה ויוצאים לשיטוט רגלי, השאירו מישהו שישגיח על כלי הרכב... אנחנו שהיינו מותשים ורצינו מקום שקט לערוך בו הפסקה לארוחת צהריים שתכלול גם תנומה קלה ללא חשש מילדים שיסחבו לנו משהו, העדפנו להמשיך עם הכביש בכיוון מערב (לא יותר מדי) ולרדת ימינה לשטח בשביל הכחול, מול שילדות האימונים השרופות, לפינת החמד הנסתרת שנמצאת בביר-חסן אל אחמד. מרבדי עשב ירוק, עצי חרוב עתיקים ומצלים, סנדביץ' ו... העפעפיים כבדים, שינה קלה של שעה על המחצלת בצל החרוב. כמה פסטורלי, כמה כיף.

    חמאם אל מליח – בקעת בזק

    זה מדהים עד כמה שעת שינה בודדת בשטח מחדשת את מלאי האנרגיות, ואנחנו מטפסים צפונה בשביל מסומן בכחול בינות לשלדות הנגמ"שים והטנקים הפגועות, ופנינו לכיוון שטחי האימונים של נחל בזק עילי, דרך ואדי אל חריר ובקעת בזק – נוף ירוק עז, דרמטי ומבותר. פה ושם זכינו גם במעברי בוץ דביקים וכמובן שאינספור עצירות לצילומים ולהתפעלות. ריבוי השבילים והמסעפים באזור ואדי שריפה הוביל אותנו להתברברות קלה – ממול אפשר כבר לראות את המורדות הדרומיים של רכס הגלבוע, אבל להגיע לשם קצת קשה, משום שחומת ההפרדה מחייבת לבצע מעקף גדול מדי, והחלטנו לחזור על העקבות דרך בקעת בזק לכיוון ואדי אל חושנה, שיוביל אותנו לכיוון מזרח דרך הכפר ברדלה – מובלעת קטנה של שטח A, שנמצא על כביש 90, הוא כביש הבקעה, אל סיום המסלול.

    ואדי אל חושנה – כביש 90

    בכניסה לוואדי אל חושנה יש מעין מזלג שבילים שאם מתבלבלים בו ובוחרים בשביל הימני ה"טבעי", נכנסים לתוך אחד מערוצי המשנה של הוואדי, שמוביל לשום מקום ומחייב חזרה על העקבות. הפניה הנכונה היא אם כן השמאלית – זו שמטפסת בעלייה. מבט מהיר לכיוון השעון לימד אותנו שמוטב להזדרז לפני שהאור יתחיל להתמעט, אבל ואדי אל חושנה התגלה כשביל מרתק לנהיגה שיעסיק אותנו לא מעט זמן. ציר סלעי-הררי רצוף בולדרים גדולים ומפלי אבן גבוהים המחייבים הכוונה מדויקת מבחוץ. כאן אבא שלי יישם את כל הניסיון שצבר בשנים של עבירויות, ניווטים וחילוצים של ג'יפי סיור במרחבי סיני. הוא הזיז סלעים, בנה מעברים וכיוון אותנו על המילימטר כאילו לא חגג 71 רק לפני שלושה חודשים.

    הכל היה יכול להיות קל יותר, אלמלא הרכב המוביל הפעם היה הטנדר הלבן. קשה להעלות על הדעת רכב פחות מתאים לסיטואציה הזו, אבל חנן הפליא בביצועיו מאחורי ההגה, עד שגם יכולות הנהיגה שלו לא עמדו יותר מול מורכבות המכשולים ומגבלות הרכב. הטנדר האומלל טיפס מעל לבולדר גדול ונתקע במצב של לא לבלוע ולא להקיא – נעוץ על גחונו ועל פגושיו האחורי והקדמי. כל ניסיונות החילוץ המקובלים לא צלחו – התחלנו בדחיפות אלימות, המשכנו בטלטולים נוסח מרתפי השב"כ, פצחנו בייאוש בעבודות מע"צ היסטריות וקינחנו בהרמה בעזרת הייליפט ומילוי אבנים מתחת לגלגליו חסרי האונים. נאדה – הטנדר התנחל ממש טוב על הבולדר ומיאן לזוז.

     

    השמש החלה לשקוע והתחלנו לחשוש פן לא נספיק לבצע חילוץ מזורז לפני שתרד עלינו חשיכה. משיכה לאחור התגלתה כבלתי אפשרית גם בעזרת כננת, והדרך היחידה להזיז את האומלל הייתה קדימה. חבקנו סלע גדול הרחק מלפנים ברצועה ומכפיל כוח, וכבל הפלסמה מהכננת של גיתי נמשך הרחק קדימה ובחזרה אל נקודת הריתום הקדמית של הטנדר. משיכה קלה והוא בחוץ, ממשיך בנסיעה.

     

    הבולדר עליו נתקע הטנדר התגלה כלא פשוט למעבר גם לשלושת הג'יפים הרציניים יותר. נדרשה עבודת בנייה מתישה, וכל רכב שעבר חירב את יצירת המע"צ ודרש בנייה מחודשת מאפס. כאשר הגיע תורי לעבור מעל לערימת הסלעים הרעועה, זו התמוטטה מיד והג'יפ נפל הצידה ודרש חבורת מתנדבים אמיצים שייתלו על צידו כאותם קופים, כדי לאזן אותו פן יתהפך. עוד גז קטן וגם המכשול הזה מאחורינו. עכשיו כבר היה חשוך לגמרי – יצאנו מוואדי אל חושנה בדקה ה-99. עברנו בסערת אבק דרך סמטאות ברדלה החשוכות ויצאנו לכביש הבקעה, מעט מצפון למחסום מחולה, לחלק הקשה והמסוכן ביותר של הטיול הזה – הנסיעה הלילית המתישה הביתה, על הכביש.

    תודה רבה לצלמים:  חגית תורן-נוה, אמיתי נוה, יוסי בנסון, ניסן מגורי, יחזקאל בלומשטיין, רותם צורן, אורי ברלי ודרור ברלי

    סיכומים, תובנות, עצות ומידע שימושי למי שנדלק ורוצה גם

    הטיול הזה משלב נופים עוצרי נשימה בעוצמתם, ניווט מעניין והנאות נהיגת שטח, באחד מהאזורים הלא מטוילים היפים ביותר בארץ. יחד עם זאת, לא מדובר במסלול קל ובהגדרתו אינו מתאים לרכבי שטח רכים ו/או לא מוגבהים ולא ממוגנים, הוא מאוד לא מומלץ למשפחות עם ילדים ולנהגים מתחילים ו/או לא מנוסים בניווט – וזו בהחלט אזהרה.

      קובץ מסלול צפון מערב הבקעה.  הצג מסלול בעמוד-ענן

    בטחון:

    בטיולים במרחב איו"ש קיים  סיכון בטחוני. הפיתוי לצאת הוא גדול, ולכן כל מי שיוצא עושה זאת על אחריותו הבלעדית. לא  לצאת ללא כלי נשק ו/או ברכב בודד, בלי קשר לדעות ואמונות אישיות. תקיעה יכולה להתגלות כלא נעימה. למטיילים בימי אמצע השבוע - תיאום הכניסה לשטח מול מתא"מ פיקוד מרכז, במספרי טלפון 02-5305511 או 02-5305372. מספרי טלפון חשובים נוספים תמצאו במפת סימון השבילים הרלוונטית (מס' 5-6, "בקעת הירדן ומזרח השומרון"). חלקים ממסלול הטיול עוברים בסמיכות לשטחי A ו-B. להזכירכם: הכניסה לשטחי A אסורה לישראלים על פי חוק והינה בגדר סכנת חיים - לתשומת לבכם – נא להקפיד על הניווט.

    שמירה על הטבע:

    החלק הראשון של הירידה משלוחת הר כביר לכיוון בית דג'ן נמצא בשטח שמורת הר כביר -  קיימת כאן דילמה בין נסיעה על הכביש דרך הכפר העוין וסיכון חיים, לבין הירידה בדוך על צלע ההר ופגיעה אפשרית בצמחיה ובמסלעה – לשיקולכם. אנחנו, שמשתדלים מאוד לשמרו על הטבע אבל חיינו עדיין יקרים לנו יותר משלמותם של קוצים ואבנים, העדפנו לרדת בזהירות על הסלעים ולהשתדל מאוד לא לגרום לנזק נראה לעין לצמחיה. אחרים יחשבו אחרת – אני מכבד גם את דעתם.

    גם הירידה משיח' כאמל לעקבת אל-בטמה ולמכורה, הגם שאינה נמצאת בתחום שמורת טבע , ומסומנת בבירור במפה (ומיקומנו בשטח אומת פעם ופעמיים בעזרת מכשירי GPS)  אינה קיימת על המדרון בפועל. נדרשה נסיעה במדרון, לאט לאט ובזהירות ולא רק כדי לא לסכן חיים, אלא גם כדי לא לפצוע יותר מדי את פני השטח.

    לידיעתכם – מלבד מזבלה מצחינה אחת ביציאה מבית דג'ן לכיוון שיח' כאמל, לאורך כל המסלול אין בשטח ובנקודות התצפית פחי אשפה או נקודות לריכוז אשפה, אבל אני משוכנע שאין צורך להזכיר לגולשי ג'יפולוג לאסוף עימם את האשפה ושאריות המזון לאחר חניות המנוחה.

    כמה זמן?

    יום מלא. אנחנו התחלנו באור ראשון אבל לקחנו את הזמן בכיף עם תפילת בוקר, צעידות רגליות לאיתור נתיבי התקדמות, עצירות מנוחה ארוכות, חילוץ קליל אחד וחילוץ מורכב אחד, וסיימנו את המסלול בחושך. תקלה באחד מכלי הרכב? מתעכבים? עייפים? חוששים להמשיך? נקודות למילוט ויציאה מוקדמת מהשטח הן בכביש 508 ליד מכורה, כביש 57 וכביש 578 (צומת בקעות-ג'יפתליך) וכביש 5799 (חמאם-אל מליח). בטיול הזה, יש לעשות כל מאמץ שלא להימצא בשטח בשעות החשיכה. חניון לילה אינו מומלץ.

    עבירות ונהיגה:

    חלקים מהמסלול (הירידה מהרכס שמול בית דג'ן, הירידה משיח' כאמל למכורה והנסיעה בואדי אל חושנה) דורשים מיומנות גבוהה בנהיגת שטח ואם קורה משהו, גם בהפעלת ציוד חילוץ (טפו-טפו...) ואינם טריוויאליים ל-SUV שאינם מוגבהים וממוגנים, קחו זאת בחשבון. לא מומלץ לגלוש/לטפס במדרונות לאחר אירוע גשם רציני שיהפוך את התוואי לחלקלק ומסוכן מדי. כמו כן – מומלץ להשאיר אצל מישהו שאתם סומכים עליו את ציר הנסיעה לכל מקרה, ולדווח מנקודות במהלך הטיול שהכל בסדר. כמו כן, זה הזמן להעמיס על הג'יפ את כל רשימת ציוד החילוץ שאתם יכולים לשים עליה יד – מה אכפת? הג'יפ סוחב, והסיכוי שתזדקקו לציוד הזה מתי שהוא במהלך המסלול – אינו קטן...

    מתי לנסוע:

    הזמן לנסוע לבקעה הוא עכשיו – לא קר מדי, לא חם, והאביב מביא עימו את הפריחה במלוא עוצמתה וצבעיה. מנגד – עוד מעט האוויר בבקעה יתחיל להתחמם ולהיות לא נעים. בקיץ? שומר נפשו ירחק. הכל צהוב ומעולף, 38-40 מעלות הן טמפרטורה יומיומית רגילה, עם לא מעט ימים בהם היא מטפסת גבוה הרבה יותר...

    Untitled Document