פורום ג'יפולוג 4X4 - מסע חוצה ישראל

אחרי שנה וקצת עם הסמוראי החדש-ישן, צברנו מספיק ביטחון בשביל לצאת למסע של אלף קילמטרים בשבוע אחד, לחצות את ישראל, מצפון לדרום, ולהפוך את סוכות מאחד משלושת הרגלים – לחג הגלגלים. אך מסע חוצה ישראל הוא לא עניין של מה בכך, לא טיול ספונטני שאפשר לצאת אליו בהתראה של יומיים. אנסה לתאר את ההכנות, המסע, וכל ההרפתקאות שעברנו בדרך, מנקודת מבט קצת שונה.

(צילומים: אלרועי דוד, רפי חייט, רינה גל)

מתכוננים אל הלא נודע

כל השנה הסתדרנו מצוין. ידענו מה כל אחד מצפה מהשני והתנהגנו בהתאם. ובכל זאת, בניגוד לכל הציפיות שלי הוא בחר לא לטייל איתי בראש השנה. במקום זה העדיף לטוס עם חברה שלו לברצלונה. כשעזב אותי מאחור, אמר שכשיחזור יהיה לנו הרבה זמן ביחד. לא הבנתי אותו ממש...

הכל התחיל באמצע ספטמבר, בדיוק חגגנו שנה - היחס שלו כלפיי השתנה, כל פעם שנפגשנו הוא הסתכל עליי במבט מוזר, כאילו הוא מצפה ממני לעשות משהו חדש. את הזמן שלו לפני תחילת שנת הלימודים הוא החליט שלא לבלות בים, אלא במוסך של חבר שלו. ההסכם בניהם היה שהוא יעזור לו במוסך בעבודות קטנות כל היום, ובסוף היום הם יתפנו לעבוד עלי.

במשך שבועיים-שלושה קיבלתי את היחס הכי טוב שקיבלתי מאז שנולדתי בשנת 87 ביפאן. הוא השקיע בי את כל הזמן שלו, וכאחד שרגיל לסבול בשקט, התחלתי לחשוד שאולי הוא מסתיר ממני משהו, או מישהו אחר? כל יום קיבלתי חיזוקים, הוא גירז אותי במקומות הנכונים, במנוע לא הייתה נקודה שלא קיבלה תשומת לב, אפילו כל חוטי החשמל הסוררים שהצטברו מתחת לדשבורד נוקו וסודרו. הוא החליף את הגג כדי שיהיה לי צל גם מאחורה, תלה עליי מיכל מים עגול כזה כדי שיהיה לי מים להתקלח, בנה לי מתקן מיוחד לגלגל האחורי – מה שנקרא שרירי גב. את הפילטר הפתוח שהיה לי ולא אהבתי הוא החליף לשנורקל שהוא הכין – ככה שאני אוכל לנשום טוב יותר ולהפסיק לבלוע אבק. אחרי זה הוא החליף את כל הנוזלים, כאילו קיבלתי אינפוזיה של חיים חדשים. אפילו את הג'אנטים הוא החליף, כי הקודמים היו רחבים וכבדים, הוא שם לב לכל איתותי המצוקה שלי וטיפל בכולם, כך נדמה. האם כך מטפלים בג'יפ לפני שמוכרים אותו? לא יכולתי לישון בלילות מרוב חרדה.

לפני שהמריא לספרד, קיבלתי הנחיה לנוח בחניה. "תקופה קשה עומדת לפנינו" הוא אמר, "אנחנו הולכים להעמיד את הקשר שלנו במבחן". תמיד קינאתי בחברה שלו, וידעתי שהיא מרגישה אותו דבר בקשר אליי, ושגם תורי יגיע - מין משולש אהבה מתחת לפני השטח. והוא מסכן, תקוע באמצע בין השיגעונות שלנו. כשהוא חזר, הוא הסתכל עליי במבט מוזר, במין חצי חיוך כזה, הרגשתי צביטה בטרנספר. משהו מתקרב!

יום שלישי, ה11 לאוקטובר. אני כבר מכין את עצמי למה שנראה כמו המשימה הקשה ביותר שקיבלתי עד עכשיו. כשמעמיסים עליי את האוהל, המזרונים, תיקים גדולים, כסאות, חלקי חילוף וארגז הכלים המלא, אני יודע שאנחנו הולכים לצאת למסע שכמותו עוד לא חווינו. ואז - הסטרפטיז החל, ואחרי רבע שעה אני מוצא את עצמי בלי דלתות, ועם שרשראות ברזל, חשוף לגמרי...

בחצות אני כבר מחזיק עליי את כל מה שלא צריך להיות בקירור, ומבין שמחר זה היום הגדול.
עוד לפני שהמנוע שלי מספיק להתקרר, אני מניע שוב. השעון מראה 5:20 בבוקר, אבל היות ובמקור לא יצרו אותי עם שעון אני לא סומך על כל מה שלא מקורי. רק כשאני מתחיל בנסיעה, האוויר הקריר שפוגע ברדיאטור שלי גורם לי להבין שאכן מאוד מוקדם. למה לא מייצרים קפה/XL למכוניות? הצידנית מועמסת, הוא שם משקפי שמש וכובע רחב שוליים, והלכנו לאסוף את ניצן. ניצן עובד במוסך של אבא שלו, שמתמחה בשיפוץ ותיקון גירים אוטומטיים. אני מכיר אותו כבר כי הייתי אצלו כמה פעמים, מה לעשות - אני מעדיף שעובדים עליי עם ציוד של מוסך אמיתי ולא מדרכה. עוד צידנית ועוד תיק, והתחלנו בנסיעה מהבית ברעננה, לקניון M-הדרך שם סוף-סוף אני אדע מה עומד לפני.

בזמן הנסיעה על הכביש המהיר אני מרגיש שיש ירידה בסימפטיה לגבי מכוניות כמוני, מיושנות, פשוטות, ללא מחשבים וחיישנים. כל שאר המכוניות צוחקות עליי שהן נוסעות 120 ויותר. כשניצן הצטרף אלינו ותיאר את החוויה של ליסוע איתי כדבר "מרגש" ישר אמרתי לעצמי שאסור לי לאכזב אותו.

המסע מתחיל: ממטולה עד לבקעת הירדן

מרוב התרגשות הגענו חצי שעה לפני כולם. בנתיים אני נח בחניה בזמן שהוא שותה את המעורר של הבוקר. לאט לאט הם מתחילים להגיע, החברים. לא יצא לנו להיפגש תקופה, כי אני לא ממש אוהב לטייל בקיץ הישראלי החם, אבל לא שכחתי אותם. טרופר הבנזין הגדול של אודי נראה גבוה ומרשים מתמיד, הלנד קרוזר 73 של אלרועי, עוד אחד מהקשוחים. הגיעו עוד 2 סוזוקים, מה שגורם לי להרגיש לא הכי קטן... ג'ימני משופר, וויטארה סטנדרטית, ועוד טרופר בנזין קצר. בסך הכל אנחנו חבורה מאוזנת, שלושה גדולים ושלושה קטנים.

הנהגים נפגשים, מקשקשים, אני יכול לשמוע אותם מדברים עלינו מאחורי הגב... מיכל המים פה, המתקן לגלגל האחורי, מאיפה הבאת את השנורקל? כולם משתפים בשידרוגים לכבוד הטיול. דיברתי עם ה73 של אלרועי, הוא קיבל מתלים חדשים וצמיגי שטח יפים, הטרופר של אודי שודרג בפגושים, הטרופר של שי קיבל מיכל מים ומקלחת, כולנו התפנקנו לקראת המסע שאנחנו עומדים לצאת אליו.
אחרי הפטפוט הרגיל, פתאום אני מקבל עוד שני ארגזים של ציוד עליי. לא הייתי מוכן לזה, גם ככה המתלים שלי לא במצב מזהיר, אבל אני משנס מותניים. אמרתי שאני אעשה את המקסימום שלי בשביל לא לאכזב אותו, וזה מה שאני מתכוון לעשות. במיוחד שעכשיו יש פה עוד שני אחים למשפחת סוזוקי שמסתכלים עליי, ומוטלת עלינו הקטנים חובת ההוכחה!

יוצאים לדרך. מסע של 180 ק"מ למטולה. הדרך עוברת בנעימים, מזג האוויר מצוין, אין הרבה תנועה, הקצב הוא כמו שאני אוהב, 90 קמ"ש, בלי לחץ. עד שהגענו למטולה, גילינו שאין שם תחנת דלק. לא מבינים איך זה הגיוני... חזרנו בנסיעה לכיוון קרית שמונה. שתיתי שם להתפקע וחזרתי למצפה דדו במטולה שם פגשנו עוד טרופר בנזין, של אפי. עם אפי יש לי היסטוריה משותפת: בטיול למעלה ורדית נתלש לי אחד מהחוטים של הסטרטר, הוא עלה על הבעיה והצליח לסדר אותה, מאז אני יודע לא להתעסק איתו כי הוא יתחיל לחשוב שאני לא אמין ויצחק עליי בקשר...

הכניסה לשביל המתוכנן נחסמה על ידי הצבא, ולכן נסענו בדרך מאולתרת עד לפארק הגאולוגי בקרבת מקום, שם עצרנו לארוחת הבוקר הראשונה בטיול - קצת סנדוויצ'ים קצת שתיה, לא משהו רציני. ברכבים הגדולים יש מקררים. שמעתי אותם אומרים שמקרר זה השיפור הכי טוב לרכב שטח. נעלבתי קצת, אבל מה לעשות, אי אפשר לשים מקרר ברכב פתוח שחונה בתל אביב - כמוני.

פתאום האנשים שלפו ולבשו את אותן חולצות מיוחדות שהוציאו לטיול, וסוף-סוף אני גם מקבל משהו, דגלון! אבל יש בעיה, לי לא דלת ולא חלון, למזלי כן יש לי חריצי אוורור במכסה המנוע... עכשיו רק אני מבין לקראת מה התכוננתי כל כך הרבה – מסע לחצות את ישראל ממטולה עד אילת. הקרבורטור שלי מחסיר פעימה, המתלים קצת רועדים מהתרגשות. מורידים אוויר מהצמיגים, ויוצאים לדרך.

אנחנו מדרימים בשבילים המתפתלים של הגליל העליון, צופים אל הנופים היפיפיים של הכנרת, על נופי הגלבוע והעמק. התחלה נחמדה למסע, מסלול שנקרא ציר המוסכים, הרבה אבנים שמנדנדות אותנו, אין ספק שאני לא האוטו הכי נוח בקטע שכזה, אך אני משתדל כמיטב יכולתי. העובדה שאני צר יותר וקצר יותר מהרכבים הגדולים מתגלה פה כיתרון כאשר הם מגרדים ושורטים את האוטו בסבך הצפוף ואילו אני עובר בקלות יחסית, הבעיה רק שהאנשים שנוסעים אצלי נשרטים מכל ענף בדרך. טוב, אף אחד לא אמר שאין חסרונות בנסיעה ללא דלתות. המסלול מדהים ואני אוהב לסוע בתוך מים, הבעיה היא שיש פחות מים מבעבר, כנראה שאני אחזור לפה בחורף, בא לי לראות את הכל ירוק ופורח!

עצירה ראשונה לנוח באיזה מעיין/בריכה קטן שמצאנו בדרך. הנסיעה בסבך גרמה לטרופרים ולטויוטה להראות כמו סוכות ניידות, כולם עם סבך בגגונים, אז עצרנו לסידורים והתנקות, ושוב הם שותים קפה. אני בטוח שאם היו מודדים את תצרוכת הקפה שלהם לעומת הדלק שלי, לא היו מוצאים הבדלים גדולים כל כך.

ממשיכים בנסיעה לאורך הירדן ההררי. הנוף מדהים, מזג האוויר מצוין, ואנחנו נהנים כל רגע מהנסיעה. אין ספק שלהיות בלי דלתות משפר את החוויה, אני יכול לראות דרך לוח השעונים שלי את החיוך שלו, מאושר מהבחירה להוריד את הדלתות למרות התחזיות למזג אוויר סוער. לבסוף הגענו לחניון הלילה בירדנית, והעומס על המתלים שלי יורד... הם פורסים מחצלות, פותחים אוהלים, מדליקים גרילנדה, מבעירים פחמים, מתבלים את הבשר, כל מה שצריך בשביל לילה מצוין. אני והחבר'ה נותנים למנועים להתקרר ושוקעים בתרדמה.

בסביבות 6 בבוקר האנשים כבר על הרגליים, לקראת היום השני במסע. מתחילים להריץ קפה ותה, עוגיות, מתחילים לדבר על המסלול של היום: מעלה יבניאל, נחל תבור. עושה לי חשק להתניע לבדי ולצאת לטייל. בשמונה אנחנו מתחילים להתגלגל, לכיוון מעלה יבניאל, שם יש קצת דרדרת, קצת מדרגות, גלגלים באוויר. מותחים רגליים.

בתור הכלי השני-שלישיה בשיירה רוב הזמן, הצלחתי לפתח לי שיטה לדעת מתי ארוחת הבוקר. לקראת 11 תמיד היינו מתחילים להתברבר, ואודי היה מתחיל לאבד את הצפון. ככה זה, גברים לא צריכים לנווט על בטן ריקה. את עצירת הצהריים עשינו בנקודת מים יפה ופסטורלית, עין רכש. עוצרים ומתחילים לפרוק ממני את המצרכים, לפתע אני שם לב שכמה פרות תושבות המקום באות לאכול איתנו.

את המשך היום העברנו בנסיעה בשבילי נחל תבור ונחל יששכר כשהתכנון היה לישון בעין מודע. בדרך הצטרפו אלינו רינה ואבי עם הסופה שלהם: עם צמיגי 33 אינץ', זוג נעילות ומנוע בריא, לא היה לי ספק איזה רכב לובש את הכנפונים בשיירה הזאת. אך היות וטיול שהולך בלי בעיות הוא לא באמת טיול ,באמצע הדרך התפוצצו 2 גלגלים, אחד אצל אודי והשני בסופה של אבי שרק הצטרפה. מכניסים תולעים לצמיגים וממשיכים לכיוון עין מודע, אך עקב אילוצים שונים, לא יכולנו לישון שם, ובסוף מצאנו מקום שינה מיוחד, מטווח צבאי ברשפים, בדיוק איפה שניצן היה עושה מטווחים בטירונות שלו.

בלילה הם בישלו מוקפץ ושניצלים, כאשר אודי ואפי "מתחרים" בניהם על קולות המטיילים. הריחות מדהימים, והלוואי והייתי יכול לטעום קצת מהמטעמים האלו במקום לאכול אבק כל היום. אבל אני, כמו סמוראי מחונך מבית טוב, צנוע ושמח בחלקי.

אני חייב להתוודות ולספר, שקצת חששתי שהקבוצה לא תקבל אותי אליה. הרי אודי והחברים מטיילים כבר המון זמן ביחד, ולרובם מנועים כפולים ויותר בנפחם משלי. כולם גם צעירים ממני בעשור לפחות ונהגיהם מבוגרים מהנוהגים בי באותה מידה... אך ככל שהזמן עבר החשש ירד. התגבשנו לקבוצה אחת, שעוזרת, דוחפת וגוררת, קבוצה שסך חלקיה גדול מהשלם. ואכן למחרת בבוקר כולם קמים, ובצורה מאוד חרוצה מסדרים ומקפלים הכל. לפני הכניסה לשטח ליום הכי מאתגר שלנו, אנחנו הולכים למלא דלק ולתקן את התקרים בבית שאן.

אנחנו כבר בשעתיים איחור... אנשים מתחילים להילחץ קצת. אנחנו עושים את הבקעה ורוצים לסיים את כולה ביום אחד. בסוף הוחלט לקצץ קצת מהמסלול ולהתקדם דרך הכביש כדי לצמצם פערים, ונכנסנו לשטח מה"ברדלה". אני חייב להודות שזו פעם ראשונה שלנו בבקעה, מאוד ציפיתי לזה. הגענו לאיזור שבכלל לא מטויל ביחס לשאר המדינה. קשה לעקוב אחרי השבילים, ואנחנו מגיעים למצב שבו מקומי על חמור מכוון אותנו איך לסוע.

שבילי הבקעה מקשים עליי. הם מלאים באבנים שמקפיצות אותי וגורמות לשרירים שלי לעבוד קשה. האיחור בבוקר והקושי בניווט גורמים לנו לאיחור בזמנים, ועל מנת לצאת לפני החשכה אנחנו נוסעים יותר מהר ממה שאני יכול, ואכן אחרי מעלה גיבורים אני מרגיש שמשהו לא בסדר, כאילו נפל לי משהו. הבולם יצא מהתושבת שלו. עוצרים לרגע בסוף העליה, ומחזירים את הבולם למקום ומחזקים בעזרת אזיקונים חזקים. אפשר להמשיך בנסיעה, אך אנחנו מורידים את הקצב כדי לא לגרום לנזקים נוספים.

ממשיכים עד לעצירת ארוחת הבוקר במה שנראה כמו נווה מדבר בבקעה, מקום הנקרא חמאם אל – מליח'. תושבי המקום פותחים עיניים על הרכבים שלנו, אבל כל עוד רק מסתכלים זה בסדר. חוצמזה, אני אוהב להרגיש נחשק לפעמים, זה לא קורא לי הרבה ביום-יום. אחרי ארוחת הבוקר אבי ורינה הלכו לחלק ממתקים לילדי המקום, ואנחנו ממשיכים בהתקדמות. האזיקונים עושים עבודה טובה ואנחנו נוסעים בשבילי הבקעה לכיוון מקום השינה שלנו – ארץ בראשית, ליד היישוב אלון.

הנופים מדהימים, חווית הנסיעה נפלאה, שיירה מסודרת, נוסעים לצד גמלים, יש עבירות מעניינת, ירידות, עליות... הLOW עובד קשה אצלי, אני שולח גלגלים לקרקע, מותח כמה שאני יכול ועדיין לפעמים יש אחד באוויר, אין מה לעשות, אני לוחם – לא מתעמלת קרקע.

קצב הנסיעה הדוחק והשבילים המשובשים מקשים לא רק עליי, אלא גם על שאר רכבי השטח.
השיירה שוב נעצרת. בויטארה של אמיר יש רעשים לא נעימים. וכמנהגם של הגברים בטיול, גם כאלו שלא החזיקו בחייהם מברג, כולם הולכים לכיוון מכסה המנוע המורם לחוות דעה. זיהינו בורג של האלטנטור שהשתחרר, אבי ו-ורד מסדרים הכל כמו מקצוענים, אך הרעש בעינו עומד, זה משהו אחר, ומועצת החכמים מחליטה על בורג במשאבת המים שהשתחרר.

הערב כבר יורד ואנחנו עדיין שיירה של שמונה רכבים שתקועים בבקעה. אנחנו מחליטים לגרור אותם החוצה אל הכביש ולא לנסות לתקן. כאן הנסיעה כבר יותר רגועה ומתאימה לדרך, אבל הנה אנחנו נעצרים שוב, לאודי המוביל נכבה האוטו ולא מתניע. שוב פותחים מכסה מנוע, ומתחילים לשלול אופציות. בסוף הסתבר שהלך המצבר. באמת מצבר של 65 אמפר על טרופר בנזין, עם מקרר, מכשיר קשר וGPS נשמע לי קצת הזוי, היות ואני מפעיל מנוע בשליש גודל ומערכת עם 60 אמפר... אבל מה אני מבין בחשמל, אני סך הכל סמוראי. בעזרתו של מרפי הוא החליט לשבוק חיים, כמובן, באיזור הכי מסוכן בטיול שלנו. העברנו את המצבר מהויטארה לטרופר ובנתיים אנחנו במצב נסיעה. ממשיכים וגוררים עד ליציאה מהשטח ואל תחנת הדלק הקרובה.

בתחנת הדלק מבצעים הערכת מצב. הויטארה פורשת, ואיתה אמיר וורד, אבי ורינה גם צריכים כבר לחזור הביתה. שני רכבים יורדים מהמצב"ה שלנו. מחכים לגרר שיגיע, וביחד איתו מגיע גם מצבר 90 אמפר חדש לטרופר. כבר חשוך, אנחנו ממשיכים בנסיעת כביש עד לצומת אלמוג, ומשם לכיוון ארץ בראשית. כשהגענו לשם חנינו ממש בכניסה למאהל - כל המקום היה רק בשבילנו. מתחילים לפרוק ממני את כל הציוד, את האוהל דווקא משאירים. הבר של המקום הופך למטבח מאולתר, וגל, הבת של אודי מתחילה לתקלט שניצלים, אורז ושאר ירקות.

בנתיים השאר חותכים ירקות, מוזגים שתייה, מפזרים סלטים, ומכינים את שולחן האוכל החגיגי, לארוחת שישי, מקדשים עם מה שנראה ונשמע כמו יין ששמוליק, אבא של שי הכין בעצמו, אך הפרצופים והמשך הערב, מעידים על כך שהיה שם יותר אחוזי אלכוהול מיין רגיל, וככה הערב נמשך עם צחוק מתגלגל של אודי ושי, ישיבה על המצוק עם הסתכלות בכוכבים, ולבסוף, אפילו הצלחתי לראות את אלרועי ישן... אחרי לילה כיפי שכלל גם מקלחת מסודרת, מתעוררים לבוקר מול הנוף המדהים של יום האתמול והבקעה. אך יש גם עצב באוויר, מסתבר שהאוטו של אפי חוזר הביתה, אתמול במהלך הגרירה היו בעיות תקשורת בינו לבין הנגרר, והרכב קיבל כמה מכות שגרמו לאפי ולגיר האוטומאטי של הרכב שלו לאבד את שלוותם ולפרוש. אבדה גדולה לקבוצה שלנו, וכעת אנחנו מחלקים את הציוד שהיה אצלו באוטו בינינו, דברים כמו כלי עבודה, כלב גז ובלון, סירים, ואפילו מקרר, מוצאים להם מקום אצל שאר המכוניות שנשארו על מנת שנוכל להמשיך בטיול כמו שצריך.

באוטו של שי יש נזילה מהסרן האחורי, שדורשת מילוי שמן מחדש, ואצל נאור בג'ימני המיגון של תושבות מוטות הרדיוס יצא מהמקום וצריך להחזיר. גם אצלי פתח מכסה המנוע, צריך למלא את המים לווישרים, לבדוק שאין נזילות, ובעיקר, לתת לי קצת יחס, אני לא אוהב להרגיש מקופח והוא יודע את זה. אחרי ששלושה רכבים עזבו אותנו, אין ספק שהבקעה השאירה את חותמה על הקבוצה שלנו.

ים המלח ומדבר יהודה

ביום הרביעי של המסע, אנחנו מגיעים לאחד האזורים האהובים עליי בארץ שלנו. לא רחוק מדי כמו הנגב, אבל מספק נופים לא פחות יפים, שלווה ושקט, ואפילו אתגרים. חלק מהמקומות שאנחנו עומדים לעבור בדרכנו לחניון הלילה בברכת צפירה – מצוקי דרגות, נחל דרגות, נחל אוג... במסלול של היום המימדים הקטנים(והחטובים) שלי היו ליתרון, כשעברנו בורות, שיפועי צד ומדרונות תלולים, אני הצלחתי להמנע משיפועי צד שהרכבים הגדולים לא יכלו להמנע מהם.

אנחנו ממשיכים בנסיעה, המכוניות כבר עייפות. ארבעה ימים שבכל אחד מהם עשרות קילומטרים בשטח זה לא קל לאף אוטו. מזג האוויר שבתחילת הטיול היה מושלם, עכשיו מתחיל להיות ממש חם, ואצלי החבר'ה כבר לובשים בגדים ארוכים כדי לא להישרף מהשמש. אין פה הרבה עצים שמספקים הגנה מהשמש, אז אנחנו עוצרים על צלע הר קטן ומזדמן בשביל להרוויח קצת מנוחה בצל.

בהמשך היום מתגלה פאנצ'ר בטרופר של שי. שני חורים. אלרועי שוב נחלץ לעזרת הגלגלים הפצועים וממלא אותם בתולעים שיספיקו לבנתיים. אנחנו ממשיכים בנסיעה איטית אך זהירה עד לנקודת הצל הבאה, שם פורסים מחצלת, ומכינים קפה, המסלול האינטנסיבי דורש עירנות מרבית שמתנגשת עם העייפות המצטברת של הנהגים. קפה הוא מצרך חיוני בזמנים כאלו. כל העיכובים הלא צפויים גרמו לנו לסוע קצת בחושך, דבר שבעיקרון ניסו להמנע ממנו. אני מדליק את הפנסים, ומגלה שאני אוהב לסוע כשאני רואה רק לטווח שבו אני מאיר. כל המכשולים נראים מפחידים יותר, והנסיעה רגועה ונעימה יותר. אני צריך לעשות את זה יותר...

לאט אבל בטוח הגענו לבריכת צפירה. מסדרים אותנו במעגל, תולים גרילנדה, ומכינים ארוחת ערב. אחרי שפרשו 3 רכבים ו7 אנשים, נשארו החבר'ה עם 3 קילו אנטריקוט, ואיך אודי אמר - "חבל לזרוק" - אז מתחילים לתפעל שני מנגלים, סטייקים, כנפיים, נקניקיות חריפות, הכל טעים והכל יוצא עשוי בדיוק במידה כשאודי מנצח על המבצע. תוסיפו לזה את הריחות מהצ'יפס ששמוליק, אבא של שי, טיגן ועוד כמה מנות טחינה שנאור מאלתר לנו ושוב פעם אנחנו, הרכבים, מתבאסים שאין לנו איך לאכול מכל מה שמתבשל שם. אחרי הארוחה המצוינת הם מתרחקים מאיתנו והולכים לכיוון המדורה, מקשקשים וצוחקים עד השעות הקטנות של הלילה, עד שהם מתחילים להבין שמחר יש עוד יום מעייף של טיול.

הבוקר הרביעי יותר קשה מהאחרים בשבילי. כבר עשינו יותר מ450 ק"מ בשטח, המשקל על המתלים שלי לא יורד, על כל קופסאת שימורים שאוכלים, פורש רכב מהמסע ואני מעמיס על עצמי עוד ועוד. בכל זאת אני הכי זקן פה בחבורה, בן 24, ביני לבין הבא בתור, הלנד קרוזר של אלרועי יש 11 שנה... אבל הבטחתי שאני אעשה את המקסימום שאני יכול להחזיק מעמד, משתדל לשמור על קור רוח ולא להתחמם מעצבים. לא רק בי ניכרת העייפות, כולם הולכים כבר יותר באיטיות, והתנועה יותר רגועה, ולרגע אני מדמיין ומפנטז על היום שבו הקשר יהיה שקט ולא יחפרו לי. אבל בהמשך אני אגלה שטעיתי ובגדול...

שי והטרופר שלו עזבו אותנו לפני כולם, נסעו לערד לתקן את הפנצ'ר, בנתיים אנחנו המשכנו במסלול שלנו שכלל את נחל קנאים, רחף ופרסה. ואם חשבתי שהעייפות תוריד אותם מהקשר, אז דווקא להפך. לא הפסיקו לבלבל לי את המצבר עם ניסיונות למצוא סיבות לשמות של המקומות והנחלים, חשבתי להתעצבן ולשבות אבל הבנתי שהקשר גורם לאנשים לחייך, אז החלטתי לוותר להם. בכלל גיליתי שמכשיר קשר זה דבר שימושי בטיולים, לא רק מבחינת הסדר בשיירה אלא גם מבחינת ההווי והיכולת לתקשר עם עוד אנשים, דבר הכרחי במסע כמו שלנו שבו נוסעים בערך 8 שעות ביום.
אני מקווה שמתישהו אני גם אקבל מכשיר קשר קבוע.

בהמשך המסע אנחנו פוגשים את שי, כשהוא עוזר לפקחית מטעם רשות הטבע והגנים לחבר שלט, אנחנו נותנים לה בקבוק מים קרים, לוקחים מדבקות לשמשות וממשיכים בדרכנו. שי הביא איתו עוד שמן לדיפרנציאל שהוא קנה מאיזה חשמלאי שבדיוק שימן את הליפט שלו. ואנחנו מגלים שהוא תיקן את הצמיג בעזרת פנימית, כולם מרימים גבה, אבל אופטימיים בשביל להמשיך את היום. בכל זאת, אם הטרופר הסטנדרטי שלו עמד בכל עד לכאן, אנחנו סומכים עליו שיצליח לסיים!

מגיעים לתצפית על נחל חימר המדהים. מצלמים קצת וממשיכים, כל עצירה כזאת בשבילי היא כמו פסק זמן שבו אני מוריד את הטורים, ולוקח קצת אוויר לנשימה. פתאום שומעים בקשר "אודי תחזור יש לי שוב פנצ'ר"... חוזרים אחורה ועומדים בצד הדרך, השמש הקופחת, וחוסר בצל גורמים להם שוב פעם לסדר אותנו בריבוע, לפרוס רשת צל ולהתחיל להכין ארוחת בוקר. בזמן הזה מנסים לסדר את הפנצ'ר של שי, אך אבוי, בזמן התיקון נשברים שני גוז'ונים... למרות הכאב של הטרופר הם מחליטים להמשיך ביחד עד הסוף עם הגלגל ספייר. בנתיים בלנד קרוזר 73 מגלים הזעה ממחזיר שמן בסרן הקדמי. בודקים שלא חסר שמן וממשיכים בטיול בלי בעיה. אחרי שאכלנו ושתינו, המשכנו בנסיעה ומגיעים להר קומות. עולים פעם אחת, עולים פעם שנייה, והכל הולך חלק... אולי אפילו חלק מדיי. ממשיכים אל מסוע האשלג, שם עוצרים לבירה קרה, אין ספק שהמקררים ברכבים מוכיחים את היעילות שלהם כל פעם מחדש. ואז ממשיכים למעבר צורים וגבי פרס, ואני מרגיש שאני לא יכול יותר...

500 ק"מ בשטח מאתגר, בקצב אינטנסיבי וקשה עושים את שלהם, ואני נסדק, מנסה להחזיק את עצמי אבל לא יכול. שומעים בום באמצע עליה די פשוטה, מהירות הנסיעה מאוד איטית כמו שרק הLOW ראשון שלי יכול לתת, ובסוף העליה, ממש מאה חמישים מטר לפני הכביש נשבר לו קפיץ עלה ראשי...

עוצרים הכל, פותחים כלים, וכולם מחפשים אצליהם חתיכות מתכת שיכולות לעזור לנו לסגור את השבר, נמצא פרופיל בצורת ר', שמקבל כיפוף לצורת ח' ויחד עם ברגים, חוטי ברזל ואזיקונים סוגרים את השבר ומצמידים את העלים יחדיו. כאן יש לציין לטובה את ניצן, שהפתיע ועוד לפני שהספיקו להוציא ארגזי כלים כבר היה מתחת לאוטו, מנסה לעזור וגם מצליח. בהמשך אלרועי עוזר ומציל אותנו כשהוא מזכיר לי שהמאיה משמשת גם בתור מוט רדיוס, ואנחנו מאלתרים בעזרת רצועת ראצ'ט פתרון שמחזיק את הסרן במקום.

ממשיכים בנסיעה על הכביש עד תחנת הדלק הקרובה, בצומת הערבה. שם מתלבטים בשאלה האם להמשיך או לפרוש, אבל היות שגם ככה תכננו לפרוש מחר בעקבות צעקות לחזור הביתה, אנחנו מחליטים להמשיך, ויוצאים לקטע שטח נוסף בחושך. ואם סיפרתי לכם מקודם שאני אוהב לסוע בחושך, אז פה האהבה שלי רק גדלה. המסלול היה קצת טכני, יפה ומעניין, ומאוד כיפי, ובחושך – הוא היה חוויה מדהימה. אני לא זוכר שראיתי את ניצן מתלהב ככה ממשהו במהלך הטיול. הכל התעצם, הבורות בצד הדרך נהיו גדולים יותר, שיפועי הצד נראו חריפים יותר, אפילו קבוצה שהלכה לאיבוד בדרך, חשבה שהמדרגה ה"גדולה" בנחל צין היא בלתי עבירה בירידה וחזרו על עקבותיהם. אך אודי והחבורה שלנו הראתה להם את הדרך הנכונה, כשנתנו להם לעקוף אותנו.

בהמשך ישנו בנחל חצבה, הפעם הריחות מהארוחה היו שונים. נאור, הבעלים של הג'מיני הלבן הכין בולונז, תאמינו לי לפי הפרצופים שלהם, הוא היה לא פחות טוב מהמנגל של היום לפני.

בבוקר היום החמישי, מתעוררים בחמש וחצי, וכולם מחייכים, אין כמו לראות זריחה מדהימה במדבר, באמת שמעט מאוד דברים משתווים לזה ביופי שלהם. החלטנו לחזור הביתה, רצועת הראצ'ט הפשוטה שנקרעה הוחלפה לאחת מסיבית יותר של אלרועי, ונפרדנו מהשיירה, פצועים, עייפים אך מרוצים. נסיעה של בערך 280 ק"מ עד לרעננה עברה חלק, ואני יכול להיות מאוד מרוצה מעצמי. מי היה מאמין שאני אשרוד את המסע הזה, ואמנם חלקכם חושבים שלא שרדתי אותו, אבל אני אסביר לכם משהו:

לא הייתה לי שום תקלה מכנית לאורך המסע, היו כמה פעמים שבגלל השיפוע סרבתי להניע, אבל מה לעשות, יש לי עקרונות שמוכתבים מהקרבורטור. שבירת המאיה אכן הייתה מצערת, אבל יכולתי להמשיך ככה גם את שאר הטיול, ובכל מקרה התכוונו לחזור באותו יום בגלל המפקדת מהבית, ככה שאני לא רואה את הסיום כפרישה, אלא כהשארת טעם של עוד, לעוד טיול כזה שיבוא.

הערת המחבר: נקודת המבט של הנהג על הטיול

היה טיול מדהים, ולזה יש כמה סיבות. הראשונה והכי חשובה : האנשים, קבוצה מצוינת, דואגים אחד לשני, כולם חברים, אודי ואלרועי שחשבו על הכל מראש, כמויות אוכל ושתייה מפוארות. התמודדות קבוצתית עם בעיות, אינה ברורה מאליה - היה שלב שאפי גרר בכלל הונדה סיוויק שנתקעה על שביל בצד הדרך. פה זה המקום להודות לכולם, על כל רגע של עזרה ותמיכה בטיול.

סיבה שנייה: האוטו, וניצן החבר שהצטרף אליי. לא הייתי יכול לבקש חבר יותר טוב שיישב לידי במסע כזה, ויעזור לי גם ברגעים המייאשים והקשים, וישר ישתטח על הרצפה ויזחל לקשור אזיקונים על כל בעיה שהייתה לי. והסמוראי שלי, שלא רואה כלום ממטר

ונותן לי הרגשה וביטחון שלא היה לי בשום רכב אחר, ואני יודע שעכשיו אני יכול לסוע איתו לעשות את המסע שוב, והוא יעשה את זה באמינות מוחלטת. אני מבין עכשיו שהחוויה של המסע ברכב שטח פתוח שונה לגמרי מברכב סגור, ואני בטוח שזה העצים מאוד את הכיף שהיה לי.

סיבה שלישית: הדרך והנופים. אודי ואלרועי שהיו אחראים על הדרך והניווט עשו עבודה מצוינת, בצפון הנופים המדהימים, בבקעה הדרכים המרגשות, החדשות והכל מאתגר במידה הנכונה, והכל גם היה מסתדר בזמנים אילולא היו לנו את כל התקלות והעיכובים הבלתי צפויים. מקווה שהצלחתי להעביר לכם את עומק החוויה וההווי שהיה בטיול. ואני ממליץ לכל קבוצה מגובשת ומנוסה, לצאת לטיול כזה – כמובן לאחר ההכנות המתאימות.

קרדיט לצלמים: אלרועי דויד, שאת כל שאר התמונות המדהימות שלו אפשר לראות כאן באתר, בגלריות של ELRO. רפי וחן חייט, שאת התמונות הלא פחות יפות שלהם לקחתי מהפייסבוק, כנ"ל לרינה גל שהצטרפה אלינו ליומיים, והראתה יכולת צילום מרשימה לא פחות מיכולת הנהיגה של בעלה. על המשך המסע אפשר לקרוא בכתבה יפה מאוד, ומדויקת יותר משלי, שכתב אלרואי, שכוללת גם את סוף המסע עד אילת.

24 תגובות

savyon - 01-12-11, 15:48
- תגובה
שגיאS, פששששששש, כל הכבוד.

n_k - 01-12-11, 16:15
- תגובה
אחד הסמוראים השווים ביותר!!

elro - 01-12-11, 17:26
- תגובה
סחתיין גדול על הכתיבה שגיא!!!

אכן, זה היה לא פחות ממדהים כל המסע הזה, שבועיים (או יותר...) הייתי בהנגאובר מהמסע הזה.

תמונות נוספות שצילמתי אפשר לראות פה:

תמונות חלק א'
תמונות חלק ב'
תמונות חלק ג'
תמונות חלק ד'

מי שרוצה לראות ע"פ סדר כרונולוגי יכול לראות בגלריה שלי בפיקסה.

נ.ב.

השם הוא אלרואי (עם 'א') ולא אלרועי...

תוקן... (המערכת)

מירי פוקס - 01-12-11, 17:47
- תגובה
איזה יופי של יומן ואיזה יופי של תמונותואיזה יופי של סמוראי

hadtomer - 01-12-11, 19:02
- תגובה
תענוג. כיף לקרוא, אחלה תמונות. הג'אנטים ממתינים במקלט שלי.

דידין - 01-12-11, 19:10
- תגובה
ניכר על הכותב (והחבורה שהייתה עימו) הן אהבת האדם,הן אהבת הרכבים ולא פחות חשוב אהבת הארץ.

מצדיע על הכתבה

דוד

(גם כבוד למערכת ג'פולוג שזרקה את הכפפה)

רון נחמן - 01-12-11, 20:09
- תגובה
כתיבה מעולה. לא מעט פעמים במשך הקריאה תפסתי את עצמי מחייך עושה המון חשק. למסלול, לאנשים, לרכבים, לארץ.

Yaloon - 01-12-11, 23:38
- תגובה
שגיא, אתה בחור מיוחד וכשרוני, כתיבה מהפנטת וממכרת, בייחוד שהצלחתי לחוות פעם נוספת את כל החוויות דרך הכתיבה שלך וזווית הראייה הייחודית שלך ז"א שלו של הסמוראי. שאפו גדול על המאמר.

dudu - 01-12-11, 23:46
- תגובה
אפשר עוד? היה כיף לקרוא ובאמת עושה חשק לצאת מהבית ,
ניכר שהיפאני נקלט היטב בחברה השראלית!

GodsFather - 02-12-11, 06:49
- תגובה
איזה כיף של סיפור. כתיבה זורמת, תחושה שכאילו הקוראים הם חלק מהמסע. כל הכבוד שגיא ולכל המעורבים.

סוזי המשתוללת - 02-12-11, 08:21
- תגובה
שגיאאתה כבר יודע מזמן מה אני חושב על סמוראי מבחינת יכולות אבל כזו יכולת כתיבה משובחת לא ידעתי שמגיעה מהמפעל .....רק הכתבות של אייל מתקרבות לזה

ytzur - 02-12-11, 10:03
- תגובה
מדהים. פשוט כיף לקרוא.

יונתןמצפה - 02-12-11, 10:23
- תגובה
אין ספק, כתיבה מעולה שמעבירה את החוויה ואף יותר, ולא פחות מעולה- הטיול עצמו.
כל הכבוד!
לגבי הקפיץ השבור- הפעם היחידה (ב- 130K הק"מ וכמעט 6 שנים) שנתקעתי עם הסמוראי עם תקלה שלא יכולתי להתמודד איתה לבד והייתי זקוק לעזרה הייתה בגלל מאיה שבורה. מאז זה הדבר היחיד שגורם לי לאי שקט בטיולים ארוכים.
ולכן, אני מחזיק קבוע באוטו פתרון קטן שמומלץ לדעתי לכל רכב עם קפיצי עלים- שני פלחים בריאים עם שני ברגים ביניהם שישמשו כחבק במקרה הצורך. בנוסף לא יזיק גם בוק עץ קטן וראצ'ט לקשירת הסרן.
אז נכון שמאז שנשברה לי מאיה הקפיצים כבר הוחלפו והם לכאורה רעננים, אבל עדיין הפלח הזה קבוע באוטו והוא גם הציל אותי באותו סוכות בדיוק.
(אם התמונות לא עולות אפשר לראות אותן כאן: http://www.jeepolog.com/forums/showthread.php?t=61259)

hadtomer - 02-12-11, 12:48
- תגובה
שגיא- מה עם הג'אנטים??? הם מחכים לך חודש. אחרי כזו כתבה, אני יודע שהם נתרמים לבית טוב.

erezgur - 02-12-11, 18:20
- תגובה
יופי של סיפור (דרך), שאפו.עושה חשק.ארז גור

אומי5 - 02-12-11, 21:05
- תגובה
סחטיין !!!גם על המסע וגם על הכתיבה.רק המלצה קטנה לחבר שנסע איתך, כשיורדים משהו מפחיד כדאי לשמור את הידיים בתוך הרכב...

revi3 - 03-12-11, 01:15
- תגובה
אחחחח איזה טיול ...וכתיבה,מחכה לעוד.

4x1om-Israel - 03-12-11, 17:48
- תגובה
אחלה טיול אפשר לצרף את המסלול בקובץ TWL? באחד הטיולים נשברה מאיה ברכב של חבר ובנינו קפיץ הפוך מעץ לבן שהיה מיועד למדורה,קפיץ הפוך - הרעיון מאיה זה הקרש הכי ארוךיושב על סרן ומספר קרשים באורך יורד לסגור את החלל כלפי השסי חיבור הקרשים עם מסמרים ורצועות חובקות וכפי שנאמר המאיה משמשת כמוט רדיוס גם קשרנו את הסרן לטמבון האחורי ועם הכננת של הרכב משכנו/הדקנו מתחתיתהרכב את הסרן לכיוון קדימה. כך יצא הרכב מהשטח ונסע עוד כ250 קמ הבייתה.