ספורט מוטורי: ראלי מרתון הבלקן 2012 – סיכום

ערב החג, צוות פוינטר וצוות אראן שבו ארצה מראלי מרתון הבלקן עם גביעים. המכוניות הגיבורות שלהם ששרדו את האתגר בכבוד רב, נמצאות ברגע זה על האוניות בדרכן ארצה מיוון. זה הזמן לסיכום, לתובנות וכמובן לתודות לכל מי שנתן יד במלאכה – ויש הרבה אנשים טובים שראויים לברכות ולתודות. ותסלחו לנו על הנימה האישית, אבל כן, אנחנו עדיין מתרגשים.



צילומים: טל זהר, דני פרל, דרור ברלי

ראלי מרתון הבלקן 2012 הסתיים ביום שישי האחרון בעיר החוף איגומניטסה, יוון. הצוותים חזרו ארצה בערב החג, האבק והאדרנלין שקעו והתפוגגו וגם אם אנחנו עדיין מתרגשים, כבר אפשר להסתכל על החוויה שעברנו באלבניה, מקדוניה, בולגריה ויוון, בעיניים מפוכחות ולהסיק מסקנות, גם בנימה אישית.

ראשית, זו היתה חוויה אדירה, בלתי נשכחת. ראלי מרתון הבלקן הוא מירוץ שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים מישראל. אצלנו מקובל להתחרות במדבר, הקפות בצאלים, מקסימום פעם בשנה חוצה-ישראל, הכי ארוך ואינטנסיבי במושגים שלנו. בראלי בלקן עברו צוות פוינטר, צוות אראן וצוות הסיוע מסלולים עם סטייג'ים שמקבילים באורכם המצטבר לראלי חוצה ישראל – אבל מדי יום, במשך שישה ימים.
כבר במסיבת העיתונאים שנערכה לפני שיצאנו לראלי, רז והלל דיברו על הציפיות הגבוהות מהם כמי שהתחרו בדקאר וסיימו אותו בהצלחה במיקום מכובד, ועל מה שמחכה להם – מירוץ הישרדות ארוך בתוואי שטח שמתחרים ישראלים, גם בוגרי הדקאר, ממש לא מורגלים לו – שטח הררי, שבילי יערות צפופים ואיטיים שלא נגמרים, קשיי ניווט, בוץ, וכמובן מתחרים מקומיים שאולי פחות מהירים ואפילו נחותים על הנייר, אבל בפועל הם כרישים מנוסים מאוד בהתנהלות בשטח שכזה, מכירים את השטח והשבילים, המכוניות שלהם קשוחות ופשוטות וכפועל יוצא מזה, גם אמינות ולא מתקלקלות ובשורה התחתונה – הם קשוחים מאוד ובפועל מהירים. אפילו מאוד.

בחניון המלון בטיראנה, אלבניה, רגע לפני התחלת הראלי, משכה המשלחת שלנו הרבה תשומת לב. המכוניות של צוות פוינטר וצוות אראן נראו ברמה-שתיים מעל לאלה של כל המתחרים, תקניות למירוצים עד לבורג האחרון, בעצם היחידות שבנויות לפי כל כללי FIA שהגיעו להתחלת הראלי בטיראנה. המארגנים והמתחרים שבאו לראות, לרחרח, ולהכיר אותנו (האמת היא שהם באו לשתות את תה הצמחים המצוין שניצן הביא ודני הכין ללא הפסקה) הביעו התפעלות רבה מרמת ההכנה של הצוללת הצהובה ושל הפאג'רו הלבן. אנחנו לעומת זאת, התפלאנו לא פחות לגלות במירוץ כזה כלי רכב שמוכנים למירוץ ברמה של חובבים, משהו מהסוג שהיינו רואים פעם בישראל ב"אירועי הניווט הבלתי תחרותיים" של סוף המאה שעברה ותחילת המאה הנוכחית. מכוניות T1 ללא מושבי מירוץ ועם בולמי זעזועים סטנדרטיים, מכוניות T2 כמו הטויוטה פראדו האדום מס' 309 מגרמניה והאיווקו מאסיף הכסוף הצרפתי, עם קשת התהפכות סמלית (ללא כלוב), ללא מושבי מירוץ ואפילו ללא רתמות בטיחות. "איך הם יוצאים ככה לראלי של 2,500 ק"מ" תהינו בקול רם...


כשהבטנו על אחד המועמדים הכמעט ודאיים לניצחון – צוות 300 הבולגרי (יוסיפ לאגאדוב ופלאמן ניקולוב), בפאג'רו Q, עם בולמים רגילים, מושבי ספורט מתכווננים וסאנרוף (!!!) שמתחרה כ-T1 והסבירו לנו ברצינות תהומית שהם אלופי ראלי הבלקן של השנה שעברה, מהירים כמעט ללא תחרות – כמעט וצחקנו. גם המבט הראשון שזרקנו על הטויוטה הבולגרית מס' 302, העלה תהיות – סרנים חיים כבדים, חיזוקים גסים בכל פינה, מנוע דיזל שנשמע כמעט חקלאי. זה רכב קרוס-קאנטרי, לא נראה כמו מכונת ראלי מהירה. ג'יפ עתיק וחבוט שצוותו לא טורח לשטוף אותו כבר כמה שנים כנראה. כאן כבר היה כלוב מלא, אבל כזה שבונים אצלנו בחצר, עבור ג'יפי טיולים. מושבי מירוץ? אל תצחיקו את טרויאן טריאנוב הנהג ומרינקוב הנווט. להם מספיקים מושבי עור מהוהים שנעקרו מאיזה מכונית בפירוקיה בולגרית מקומית.


לפחות הם טרחו להרכיב רתמות, אבל מה עם חליפות מירוץ חסינות אש? בעצם, בשביל מה?... מיותר לציין כי שני הצוותים הללו הגיעו בגפם, ללא גיבוי של צוותי סיוע. את מעט החלפים ואת כלי העבודה שלהם הם סחבו איתם במכוניות המירוץ. מגבהים הידראוליים? מה פתאום. יש הייליפט... ואת הגלגלים הרזרביים שלהם הם פיזרו בין צוותי סיוע אחרים, כולל אצלנו... ואז טודור חריסטוב, מארגן הראלי, סיפר לנו שהצוות הזה שנראה כל כך פלאחי ומג'וייף, נחשב כאן לבלתי מנוצח, קוטף בקלות מקומות ראשונים בזה אחר זה בכל ראלי שנערך בארצות הבלקן, עד כדי כך שיש מתחרים שחוששים להגיע לאירועים בהם הוא משתתף. השנה הצוות הזה הגיע לראשונה לראלי מרתון הבלקן כדי לנסות להשלים את סדרת נצחונותיו – מה שלדאבוננו, גם הצליח לו.

ואיך מכוניות לא תקניות משתתפות בראלי שכזה? ובכן, מסתבר שבאירופה, סצינת הראלי רייד מורכבת ברובה המוחלט מחובבים, ומכוניות ברמת ההכנה הזו די מקובלות. בגרמניה לדוגמא, אצל החובבים קיימים טינה עמוקה ותחושת אנטי וזעם כלפי כל מי שקשור איכשהו ל-"צרפתים המתנשאים מה-FIA". כפי שהגדיר אותם האנזי, הצלם הגרמני שצברנו הרבה שעות איכות איתו, בחור חביב שכותב ומצלם ראלי רייד בינלאומי לפרנסתו ומסתובב במירוצים בכל העולם. הוא מספר על התחושה הרווחת בקרב חובבי הראלי-רייד הגרמניים הגורסת שה-FIA על תקנותיו וכלליו הנוקשים המשתנים חדשות לבקרים, פשוט מרחיק את הספורט הזה מקהל האוהדים והחובבים הגדול והופך אותו לספורט אליטיסטי למיליונרים (מזכיר לנו משהו?....) ובכל זאת, אני מקשה – אלה החיים שלהם! חליפה, כלוב תקני, מושבי מירוץ ורתמות זה בטיחות נטו והעלות, גם אם היא גבוהה, אינה בשמיים. אז למה הם מסתכנים? האנזי הסביר שאלה מכוניות שנוסעות ביומיום על כביש. במירוץ, אם הם מרגישים שהם מגזימים ומסתכנים, הם פשוט נוסעים יותר לאט. זה הכל. העיקר מבחינתם זה שהם יוכלו להתחרות בלי להתרושש. יש להם הרבה אירועי ראלי רייד והם יכולים לבחור מביניהם איפה להשתתף ואיפה לא. מי שרוצה לצאת לאירועים בינלאומיים מוכרים – בונה רכב לפי כל הכללים ומשלם. אבל מי שרוצה להישאר במסגרת מקומית של חובבים ולהינות, יכול לעשות את זה ברמה הבסיסית ובזול. דווקא בכיוון הזה יש לנו מה ללמוד ולאן לשאוף!


ראלי מרתון הבלקן נחשב עדיין לאירוע מקומי והוא אינו חלק מסבב ה-FIA. זה משהו שטודור המארגן מעוניין מאוד שיקרה, אם כי ברור לו שאז יצטרך לאמץ את כל כללי ה-FIA כלשונם, מה שאומר שהרבה מאוד מתחרים – כולל האלופים המקומיים, לא יוכלו להשתתף עם מכוניות ברמת ההכנה והאבזור הנוכחית. מצד שני, גם ככה השנה סבל ראלי הבלקן ממיעוט משתתפים. מראה ה-BIVOUAC (שטח הכינוס) שהלך והתדלדל מדי ערב העלה קצת תהיות לגבי מידת חשיבותו של הראלי הזה וסיכויי ההישרדות שלו עצמו בשנים הבאות. טודור מספר כי בשנים הקודמות היו הרבה יותר משתתפים, אבל השנה המצב הכלכלי הקשה באירופה בכלל ובארצות הבלקן בפרט נותן את אותותיו. במיוחד בחובבים. כאשר הכלכלה מקרטעת, עלויות המחיה מזנקות, רבים מוצאים עצמם מחוסרי עבודה והדלק יקר כל כך (לעתים יותר יקר מאשר בישראל), רוב החובבים שהם אנשים רגילים שעובדים קשה למחייתם, נאלצים לשנות סדרי עדיפויות ולקצץ במה שלא הכרחי – כמו בהשתתפות במירוצים למשל. כאשר רק מעט משתתפים מגיעים לאירוע, כבר אין מה לדבר על רווח כספי כלשהו למארגנים שככל הנראה הפסידו השנה המון כסף ולכן מין הסתם גם המנהלות שמסביב לא תמיד דפקו כמו שעון כמובטח. בראיה לאחור, בסה"כ היה בסדר גמור וכמעט אין טענות, בעיקר משום שאנחנו היינו מספיק מאורגנים ודאגנו לעצמנו... אבל לא יזיק למארגנים לרשום לעצמם כמה נקודות לשיפור – בעיקר בכל מה שקשור לסיוע לצוותי עיתונות לבצע את מלאכתם ביתר קלות, בלי לאלתר לעצמם "תגי עיתונות" מתוצרת בית, בלי להתגנב לתוך נתיבי הראלי כדי לצלם ובלי לחפש WI-FI בכל מיני מסעדות מקומיות נידחות באישון לילה....
כך או כך, מהרגע שהמירוץ החל, גילו צוותי פוינטר ואראן שכל התחזיות לגבי קשיי השטח והניווט מתממשות, וכי האלופים המקומיים הם לא פראיירים בכלל ובהחלט אגוז קשה לפיצוח. אמנם בעיות הניווט בהן נתקל צוות פוינטר, התגלו אחר כך כמי שנגרמו על ידי חיישן טרה-טריפ שהשתגע וסיפק להלל נתונים שגויים שגרמו לטעויות ולאובדן דקות יקרות רבות, אבל גם המכוניות של צוותי פוינטר ואראן, שיש להן יתרון מובהק בתנאים מהירים כמו במדבר למשל, התקשו לממש את פוטנציאל המהירות שלהן. רז ורועי סיפרו על סטייג'ים שלמים שעוברים עליהם בהילוכים שני-שלישי, ואת האמת על קשיי הדרך סיפרו הכי טוב, איך לא – הצמיגים. אנחנו, אנשי צוות הסיוע, שלכולנו נסיון ג'יפאי רב מאוד, שפשפנו עיניים בתדהמה ובאמת צריך לראות כדי להאמין – איך מישלנים XZL קשוחים וחדשים, כאלה שעוברים את הדקאר כולו בלי בעיה, נמחקים כאן בהרי אלבניה, שבילי מקדוניה ויערות בולגריה, לעתים אחרי סטייג' בודד!... צוות פוינטר שהגיע לכאן עם שני סטים של צמיגים במצב רענן, נדהם לגלות שהם פשוט מושמדים בקצב מבהיל. למעלה ממחצית מימי המירוץ עברו עליהם עם צמיגים חלקים וגמורים למעשה – עם כמעט אפס אחיזה וירידה מוחשית באפקטיביות ההיגוי והבלימה, מה שמחייב עירנות יתר, וכמובן מאיט את הקצב. כדי להמשיך במירוץ, נזקק צוות פוינטר להשתמש בצמיגים הרזרביים של צוות אראן, שבזכות היתרון העצום שצבר על מתחריו בקטגורית T2 יכל להרשות לעצמו לנסוע יותר לאט ולכן הצמיגים שלו סבלו קצת פחות. הלל סגל, אחד שיש לו "מעט נסיון" בראלים בינלאומיים, מתאר את ראלי הבלקן כמתאגר והקשה ביותר בו השתתף מעולם. האם הוא ממליץ לצוותים ישראליים נוספים להיענות לאתגר כה קשה? בוודאי ובוודאי. לדבריו, מדובר באימון טוב מאין כמוהו עבור מי שמעוניין להתחרות באירועים בינלאומיים. מצד שני – עבור מי שלא יגיע מוכן כהלכה, הראלי הזה יתגלה כאירוע טראומטי ושובר – שובר את המכוניות, מרסק את האנשים. מי שחושב בכיוון צריך לדאוג להרבה לוגיסטיקה – צוות סיוע מיומן ומצויד, מלאי חלפים גדול, הרבה צמיגים להחלפה והרבה מאד סיבולת וסבלנות. לדעת להתאפק, ללמוד את השטח, לשמור על הרכב – כי בשביל לסיים ראשונים צריך קודם כל לסיים, משהו לא טריוויאלי בכלל כאן.


כרגיל במירוצים ארוכים כאלה, לצוות הסיוע היה משקל רב וזה יהיה אולי נדוש ודביק אבל בכל זאת מתבקש - לספר שוב ושוב על אנשים טובים שעוזבים הכל – עסקים, עבודה, משפחות, ילדים ונכדים, ויוצאים להרפתקאה כה ארוכה – שניים עשר יום של טלטולים בדרכי הבלקן, וכל זאת ללא תמורה כלשהי. פשוט בהתנדבות, מתוך חברות נטו ואהבת הספורט הנפלא הזה. וכאן המקום להודות לכולם:

קודם כל לצוות פוינטר: רז היימן והלל סגל, ולצוות אראן: רועי שפירא ואיתי מולדבסקי – תודה ענקית על החוויה שנתתם לנו ולי באופן אישי. אתם אנשים מברזל עם לב רחב, מלח הארץ, ספורטאים למופת משכמכם ומעלה – הגביעים מגיעים לכם בזכות. אלופים אמיתיים.

לאיריס סגל שכמו תמיד תפעלה במיומנות את החמ"ל בארץ, לנשים ולמשפחות של כולם שתומכים ומפרגנים להם הרפתקאה שכזו. לארז בנק מ"וולף תקשורת ויח"צ", עומר פרל וכתבי הרכב בארץ שהעבירו את הדיווחים והחוויות שלנו לכל קהל אוהבי הספורט המוטורי.

ניצן שקל - ראש צוות הסיוע. מארגן ממדרגה ראשונה שתמיד שקט ורגוע, תמיד מוצא פתרונות. גם אם מאולתרים. ניצן דאג לכולנו כאילו היינו אפרוחים שחוסים תחת כנפיו.


ויקו אסולין – המאסטר הטכני. מכונאים טובים אולי לא חסר, אבל מומחים כמו ויקו, עם כל כך הרבה נסיון – הן בחיים, הן במירוצים והן במכוניות ובכלי רכב בכלל, באמת קשה למצוא. היה מאלף להתבונן מהצד בבן אדם לא צעיר – בן 66 - כשהוא מזנק אל מתחת למכוניות, מחליף ציריות במהירות שיא, ממקם ניפלים, גומיות, מאתר תקלות חמקמקות – האיש הזה הוא אוצר בלום של ידע טכני ויכולות להפיח חיים במכונות תקולות. אני מאחל לכל מתחרה מכונאי צמוד כמוהו.

דני פרל – האנרג'ייזר הבלתי נלאה, שהתרוצץ מסביב עם דגל ישראל, צילם ללא הרף, קשר קשרים וממש דיברר אותנו בראלי. דני זה טיפוס מיוחד, אחד שיודע לפייס שוטר תנועה יווני זועם ולהתחמק באלגנטיות מדו"ח שמן, ושמסוגל לשכנע אפילו קירות ואבנים לסייע לו ולשתף עימו פעולה... בזכות קסמיו של דני ויכולתו המופלאה לשכנע אנשים ולהזיז אותם לסייע זה לזה, צוות הטויוטה פראדו T2 הגרמני מס' 309 חזר למירוץ אחרי שכבר חשבו לפרוש. את המקום השני בקטגוריה ואת הגביע שלהם הם חייבים לו ולמאמציו למצוא להם חשמלאי. דני הגיע לראלי עם הרכב שלו מישראל, ולא רק כדי לסייע ככל יכולתו לצוות פוינטר וצוות אראן, אלא גם כדי לבחון לעומק את צירי הראלי ואת האפשרות להגיע לכאן כמתחרה בשנה הבאה בראש קבוצה של מתחרים ישראליים על גבי המיני-באגים מסוג פולריס RZR שתוואי הראלי התגלה כמתאים במיוחד עבורם. נהגי ונווטי RZR שרוצים להרחיב אופקים ולהיענות לאתגר? צרו קשר עם דני.

עמיר שר- עמיר, בחור שקט אבל כזה שעושה דברים ומזיז עניינים. מתמצא בנבכי מחשבים, תוכנות, מכשירי ניווט ומצלמות. שנותן יד בעבודות מכונאות וגם מנווט את צוות הסיוע ברוגע, ללא טעויות.

אסן – הנהג הבולגרי שלנו. שקט ומופנם, נהג מוכשר בחסד, וצריך לראות אותו מלהטט מאחורי הגה המרצדס ספרינטר הארוך (רכב הסיוע העיקרי שלנו) בקצב בלתי נתפס בכבישים ההרריים כדי להבין. אסן לא הפסיק לצלם את חלקי מכוניות המירוץ מלמטה, ולא סתם – יש לו בבית פאג'רו קינג קצר בן עשר שהוא מתכוון להכין לראלי. הוא כבר השתתף במירוצים בעבר ומקווה להתייצב גם לראלי הבלקן של השנה הבאה, הפעם כמתחרה מין המניין. הרבה הצלחה!

וכמובן, איך לא – לצוותים הבולגריים מס' 302, טריאנוב ומרינקוב (שזכו במקום הראשון בקטגוריית (T1, ומס' 300 – יוסיפ לגאדוב ופלאמן ניקולוב (שפרשו מעט לפני הסיום): שני צוותים שראויים להרבה הערכה על התחרות העיקשת. הם התגלו כנהגים תותחים, נווטים מעולים ומכונאים מוכשרים. אנחנו בהחלט מצדיעים להם.


ולסיום, ספורט מוטורי הוא יקר ואינו יכול להתקיים ללא נותני החסות הנדיבים וזה גם המקום להודות לכולם:
פוינטר – חטיבת איתור והשבת כלי רכב גנובים מקבוצת שגריר
טלפארמה – כל המוצרים לגיל השלישי
גילת סאטקום
תנועה – מערכות מחשוב וניווט
אראן אלקטרוניקה
מוסך אוטוויק
מוסך חולון מוטורס
מ.מ.ס.י
מוסך ליוגב

להתראות בראלי מרתון הבלקן 2013!