המסע הראשון של 2007 - סיפור אישי

לא חבל על הצבע החדש?

כמו כל מחזור ראשון של תחילת העונה גם המחזור הזה מתחיל ביום שישי שלפני. הכנות, עבודה על האוטו, ניקיונות אחרונים רגע לפני שהפרת משה רבנו שלנו תקבל את החשיפה הראשונה שלה. על ההכנות כתבנו בשלב שהאוטו היה נקי ובתולי לקראת עונת מרוצים חדשה.

השעה 06:10 לפנות בוקר

זוגתי היקרה ואני יוצאים מהבית לקור האכזר של תחילת החורף ושמים פעמינו לעבר המרכז. שם, על פי התחזית, אמור להיות קר מהרגיל ומעט גשם. אנחנו מתקרבים לעבר נתניה והעננים לא מבשרים טובות. הענן השחור שמעלינו נראה תוקפני באופן אישי. אנחנו מגיעים לנקודת המפגש וכמה דקות אחרי שאנחנו מחנים את הטנדר שערי השמיים נפתחים. הגשם מתחיל להכות ללא רחם, טיפות ענקיות, כל טיפה מאריכה את החיוך של מיקי יוחאי מארגן התחרות בעוד כמה מילימטרים. מזל שיש אוזניים כדי לעצור את החיוך מלהשלים סיבוב מלא... לאחר ההרשמה, עדיין בגשם שוטף, הדבקנו אחר כבוד את מדבקות החסות של קרוס-קאונטרי, העברנו ציוד מרכב הסיוע לסופה, קשירות, אבטחות אחרונות, והגשם לא מפסיק.  רק כשמיקי התחיל את תדריך הנהגים, הגדם הפסיק. כנראה שניתנה הוראה למעלה להפסיק קצת את הזרימה.

ההזנקה שלנו נקבעה ל09:44

אנחנו עומדים על הקו שתי דקות לפני. בדיקות אחרונות של המחוונים לפני הזינוק. לקח לנו כמה דקות, לסביון ולי, כדי להבין שכל פעם שמישהו מאיתנו צועק משהו למישהו מחוץ לאוטו, הוא בעצם צועק לשני בתוך האוזן וזה מצידו מאבד עוד כמה אחוזים מכושר השמיעה שלו, הודות לקשר הפנים שבקסדות ה-OMP החדשות שלנו.  "שלוש, שתיים, אחת... צא!" באה הקריאה של אילן המזניק ואני מרים את הקלאץ'. כבר בתחילת המסלול אנחנו מבינים  שהגשם הפך את השבילים לחלקים בצורה מזעזעת, האוטו מחליק מצד לצד ואנחנו נזרקים לכל עבר בכל ניסיון פנייה. "שם ימינה" סביון מצביע על עיקול ואני לוקח את הסיבוב יחד עם עוד כמה מטרים מיותרים של החלקה לכל הצדדים. כל בלימה מלווה בתפילות מתקדמות.

אחרי מספר קילומטרים אנחנו מבינים את גודל הצרה

ירידה פשוטה לנחל מתחילה מאבק של יותר מחצי שעה בניסיון לצלוח כשלוש מאות מטר של בוץ עמוק. סביון שיורד מהרכב כדי לחלץ מסובב את הברך ומדדה לכיוון הכננת שעברה השבחה אצל גידי מהנפלד טכנולוגיות (תודה ענקית!), המחרשה נעקרת כל פעם מחדש ומועברת קדימה כמה עשרות מטרים לחילוץ הבא. העצים מצידי הנחל מקבלים פרצוף של עוגן, כל המתחרים בתוך הבוץ, נאבקים כדי לצאת ממנו. הנעליים מקבלות תוספת משקל, המכנסיים כבר מזמן בצבע חום אדמה והמחרשה העטופה בבוץ כבר עברה את העשרים קילו. כבלי כננת עוברים מצד לצד כמו סבתא סורגת, אחד מתחבר לשני ואנחנו, בסוף כל החגיגה, מצאנו את עצמנו לבד בביצה עם אלטרנטור שעובד-לא-עובד על פי כיוון הרוח. אחרי מספר שכנועים והמון גז מיותר אחד המצברים החליט להירתם לעזרתנו והכננת שלפה אותנו, בעבודה מאוד קשה, החוצה.

הדרך המשיכה עם החלקות זנב בלתי פוסקות ובנסיעת סרטן שיכור,  בזיג-זג על פני מרחק רב מאוד. הניווט הלך לנו טוב, סביון הנחה אותי לאן שצריך. "שם ימינה", "שמאלה אחרי העץ", "זהירות מעבר מים", "לאט בשלולית", עפו הפקודות בתוך הקבינה של פרת-משה-רבנו שלנו והיא מצידה הגיבה לכולם יפה מאוד. במקצה הזה מיקי החליט לוותר על עודף נ.צ. החלטה מבורכת. עוד כמה שליפות מחרשה ופריסות כננת, עוד כמה החלקות זנב ועוד קצת פרפורים בבוץ. בשביל זה באנו, לא? 

תחרות או חברות?

ארבעה קילומטרים לפני קו הסיום אנחנו נתקלים ב-ר', מתחרה שלנו כבר מהעונה הקודמת, יושב יפה בערוץ נחל בתוך הדיסקברי שלו, ללא תנועה. בדיקה קטנה מבהירה שהמצבר החזיר את נשמתו לבורא ולא ממש מאפשר להפעיל את הכננת תחת עומס. שמים בצד את התחרות ומעלים על פני השטח את החברות. החלטה קשה כשאנחנו והוא  מתחרים על אותה משבצת… מנסים לשלוף עם רצועות, אבל אין מספיק תנופה להרים שתיים-וחצי טון של פח ואלומיניום אנגליים. לבסוף קושרים מכפיל כוח לעמוד זמין  ובזוית של 90 מעלות מושכים את הדיסקברי בעזרת כבל הכננת המתה שלו. אחרי שהוצאנו את הדיסקברי המשכנו בנסיעה מפרקת עצמות בתוך ערוץ נחל מלא בבולדרים עד לסיום. בסופו של יום מפרך מצאנו את עצמנו מגרדים את הפודיום מלמטה ומסתפקים במקום הרביעי... מאכזב. אבל המשך העונה לפנינו, ומצבנו ילך וישתפר...