הזמנה לבוץ

להתחרות או לא להיות?

אנחנו הג'יפאים, אנשי עפר. אנחנו זוכרים כי "מעפר באת ואל עפר תשוב" - תמצית החיים... אבל מה באמצע? בין עפר לעפר? איך עוברים להם החיים בינתיים? את הילדות יעדנו לחלומות, הבגרות למטלות שוחקות, ובזקנה מחכות בדרך כלל הבעיות (בריאות מתרופפת, הילדים רבים על הירושה, הפיליפינית מעצבנת). ומה עם קצת התרגשות, אדרנלין, חלומות? האם התור בסופר מרקט עושה לנו את זה, האם יום תשלום המשכנתא גורם ללב לדפוק? פקק תנועה כל בוקר בדרך לעבודה, עוד תור לרופא השינים, יום הורים בבית הספר...

בן אדם צריך תחביב. אנו אנשי ה4X4 חלוקים את חיי המשפחה עם ערימת הברזל שעומדת בחנייה. האלטרנטור טוען את מצבר הג'יפ רק כדי שהג'יפ יטען את המצברים שלנו. ואז מגלים שאם רק נתבל את מערכת היחסים של אדם ומכונה בקצת פלפל של קיצוניות, הסיפוק גובר שבעתיים. טיול לדרום עם ביקור במרזבה, הצצה למעלה דקלים וקינוח בציר המצלעות המיוסר גורם לנו להרגיש כמו ניל ארמסטרונג כשהניח את רגליו על הירח.  ואם נשלב בטיול הבא את מעלה זיק האימתני יחד עם "גרופית העצבני"... סיכוי רב שהמספרים אשר יופיעו במכשיר לחץ הדם יעלו את הממוצע הרב-שנתי שלנו.  קוראים לזה עבירות - לקחת את הג'יפ אל קצה האפשרי, וכן, להסתכן קצת.

אז מדוע רובנו - בעצם רובכם, חובבי העבירות, כי אני בפנים -  מתנזרים מתחרויות?  מה גורם לנו לקרוא את הסיקור בג'יפולוג, להתרגש מהתמונות, להרגיש בפנים שאני נוהג הרבה יותר טוב...  ואז לעבור הלאה. האפשרות להנאה ולריגוש שבתחרות ג'יפים נמצא קרוב,  ממש בהישג יד. ואז אנו נתקלים ברמזור אדום מהבהב האומר לא! לא אני, אין מצב, זה לא מתאים לי... כמה תירוצים שמעתי מחברי בעלי ג'יפים עבירים משלי ונהגים טובים ממני.  אנסה לשבור כמה מיתוסים ש"התפתחו" במהלך השנים בקהילת הג'יפאים, אשר מפריעים לדעתי לרבים יותר להצטרף אלי ואל חברי המתחרים.

למי שלא מכיר, קטגורית הסטנדרט בתחרויות העבירות פנתה תמיד לג'יפאי הממוצע. כלי הרכב נדרש להיות סטנדרטי למדי והשיפור היחיד שנדרש באמת, שאפשר לעבור כל מסלול, היה הכננת החשמלית. הקטגוריה הזאת - ג'יפים, בוץ, נהיגה חכמה ועבודת צוות -  היא ספורט מוטורי מוטורי עממי אמיתי ומוכח בישראל. כל הנדרש כדי להתחרות ולהצליח הם רוח צוות, רוח לחימה,  ובעיקר לבוא על מנת ליהנות.  

מיתוס: "בתחרויות שוברים"

מכירים את הביטוי "מה שלא הולך בכוח הולך ביותר כוח"? אז תשכחו ממנו. כך לא נוהגים בשטח, ובוודאי לא בתחרות. אמצו לכם ושננו מטרה פשוטה: "אני חייב לסיים את המסלול". כשאתם נוהגים בתחרות עבירות במטרה לסיים בלי נזקים, תתפלאו לאיזה תוצאה אמיתית תגיעו אחרי שתעקפו את כל התקועים בצד... התמדה בתחרויות מסוג זה היא המפתח להצלחה. מהירות בפני עצמה ממש לא קיימת במסעות העבירות וגם אין לה משמעות כי גורמת לטעויות נהיגה וניווט. הנזקים שהסיקס שלי צבר,  לאחר שלוש עונות של השתתפות בליגת הקרוס קאונטרי בקטגוריה הסטנדרטית, מסתכמים בציריה אחת שבורה. זוגיות הנשענת על אחזקה שוטפת מבלי לחפף תגרום לכך שהג'יפ לא יאכזב.

מיתוס: "צריך המון כסף"

ההשתתפות בתחרות, או אף בכל הליגה, עולה הרבה כסף, כן או לא? תלוי בהשוואה למה.  במידה ונשווה כל יום תחרות ליום טיול , יש סיכוי רב שלאחר יום תחרות יישאר לכם עודף. ובספורט מוטורי כמו בספורט, אם אתם טובים ועקביים, יש לכם את היכולת להשיג חסויות על חלק ואף רוב העלויות השוטפות. קוראים לזה ספונסרים, הם לא צומחים על העצים, אבל אם התפתחות הספורט והכיסוי התקשורתי באינטרנט ובטלוויזיה, יש יותר ויותר נכונות.

מיתוס: "הרכב שלי לא מתאים"

כולנו כשהתחלנו, כך הרגשנו. הציוד והשיפורים הגיעו במשך השנים אף אחד מאיתנו לא בנה את רכבו "ביום אחד". ג'יפ סביר, עם צמיגי שטח, נעילה אחורית וכננת,  מתאים גם מתאים וימצא עצמו מתחרה בכלים דומים לו. כמה פעמים השתמשנו במשפט "זה לא הרכב - זה הנהג"? כאן בדיוק המקום להוכיח כי למשפט הזה יש אחיזה במציאות, אבל עם שינוי קל: "זה לא הרכב, ולא הנהג לבד – זה הצוות!".חשוב  ביותר למצוא את  בן הזוג, איש הצוות שישלים אותנו לצוות של נהג+נווט.  הרבה מאד בתחרות קורה בזכות הנווט, או... לחובתו.

מיתוס:  "האישה לא מרשה"

משהו בחינוך לא היה נכון מלכתחילה. אולי זה הזמן להתחיל להתלונן על קניית הנעלים שלה? עכשיו ברצינות: כיצד מודדים פרגון? עם אין פרגון הדדי בין בני הזוג - כל מילה מיותרת.

זה הזמן לקחת אתנחתא ,  ולתהות  בקול רם...  למה בעצם כל השנים האלו לא ניסיתי?

אשמח לענות לשאלות, לעזור בהתלבטות, ולשתף מניסיוני כמתחרה בצוות "ביטחה-שומרה", וחבר עמותת העבירות. הטלפון שלי עומד לרשותכם - 050-5263579, ואתם מוזמנים להשאיר לי הודעה פרטית דרך פורום ג'יפולוג (שם המשתמש שלי, כמה מפתיע, הוא אבי גולן...)

...מחכה לפגוש אתכם בליגות הקרובות - אבי.