באחה חוצה נגב 2010 - סיכום ותמונות

שעת ערב במדבר.  אנשים עומדים במה שנראה כאמצע שום מקום, כמה קילומטרים מערבית למטווחים של בית הספר לקצינים, ומסתכלים במבט מרוכז בשביל בודד שיורד מהגבעות שבצפון. לפני הרבה זמן הגיח מהשביל הזה אופנוען בודד, יוני לוי שמו, עכשיו הוא מצחצח את האפריליה שלו, אבל החושך מתחיל לרדת ואף מתחרה נוסף לא מגיע. מתחילים להגיע דיווחים מהשטח על כמה מתחרים תקועים באזור הנחלים ניצנה ורסיסים, בואכה באר חפיר. לפתע זוג פנסים שהופכים מהר מאוד לדמות של פולאריס RZR עם יובל שרון בקבינה. הוא רטוב עד העצמות, על המושב שלו סימני משקעי בוץ בגובה הכתפיים. יובל מספר את מה שאנחנו כבר יודעים – הגשם השוטף שלא פסק מהבוקר, הפך את ערוצי הנחלים לשיטפון שבו תקועים כמעט כל מתחרי הראלי. יוני הצליח לעבור לפני השיטפון, יובל עבר בזכות כוחות מאגיים שקיבל בירושה מישו הנוצרי  ומאפשרים לו לרכב על המים (אין לנו הסבר אחר), וזהו, בערך. עוברות עוד דקות ארוכות ומגיע הפאג'רו האדום של גולסט שלא חצה במקום המוגדר אלא מצא נקודת חציה נוחה יותר, ועוד שני אופנוענים שחצו בעקבותיו. ערן וולנברג מגיע גם הוא, בהליכה, לאחר שאיבד את השרשרת וחולץ על ידי הדיפנדר האדום של צוות "פולגז". בערך כאשר המרשלים מודיעים על קיפול, הטלפונים מתחילים לזרום, ואנחנו מבינים שראלי-רייד זה כבר לא. ברוכים הבאים לליגת העבירות נגב-טרופי. או אולי בעצם לתכנית "הישרדות".

באחה חוצה נגב אמור להיות חגיגה. מסע ארוך, 220 קילומטרים ביום, לאורכו ורחבו של הנגב רחב הידיים. בבוקר יום שישי מעט פחות מ 30 משתתפים על קו הזינוק, מעט פחות משני ימי תחרות עד צומת מנוחה, והרבה יותר מצב רוח טוב בזכות החוק שסוף סוף עבר לא מזמן, ובזכות אווירת המקצוענות בסגנון חו"ל עם הבחינה הטכנית, באיטלקית שוטפת, המתבצעת לפני המרוץ. התחזית  מדברת על ממטרים בצפון הנגב. אבל ממתי זה מפריע למישהו? מתחיל גשם. הבוץ וודאי יקשה את החיים על כל אלו שלא נוהגים בתוך קבינה סגורה, אבל אלו החיים, וזה מרוץ, אז מזנקים. הרי אי אפשר לבטל מרוץ כל פעם שיש התרעה על ממטרים או אזהרת שיטפונות. ובאמת, הבוץ הופך את החיים קשים. חלק גדול מהאופנוענים מוותרים על משקפי האבק בשלב זה או אחר, כשאלו מלאות בוץ, המיני באגים והTT הפתוחים מתמלאים גם הם בוץ ומים, חליפות הרכיבה והנהיגה נספגות מי גשם, אבל יש מרוץ, והוא רץ.

הסטייג' הראשון מלכיש לצומת שוקת לא מהיר, אבל מתקדמים. בסטייג' השני כבר מתחילות ההפתעות. לירן סברוב ואייל אפרתי סובלים קשות מהבוץ בגלל חסרונם של מכסה מנוע וכנפיים, והרכב בעל ההנעה האחורית מתיישב בתוך תעלת מים, מחולץ על ידי טנדר של בדואי מקומי ועל ידי הג'יפים של הסיוע שלהם. אלון שחף, נוהג בTT של ברוך טולידאנו, חוטף סמכטה דביקה של בוץ בכינון ישיר לפרצופו המופתע, לא רואה לאן הוא נוסע ושובר נאבה קדמית על סלע. הם לא מבינים, אבל התקלות הללו מצילות אותם. לפעמים כדאי להתעכב. גם עופר קוקוס מתעכב, עם זרוע מתלה שבורה שמרותכת בשטח על ידי בדואי מקומי עם רתכת, אבל השאר, מהירים מספיק, בתזמון שנכתב למעלה, מגיעים לערוצי הנחלים שסביב נחל ניצנה, בדיוק כשהשיטפון מכה.

הנחלים כאן רחבים ופתוחים, בשטח המון ערוצים רדודים שמתאחדים לביצה אחת גדולה וזורמת. אלו לא השיטפונות של הנחלים הגדולים, עמוקים ואלימים, אלא שיטפונות רדודים ואיטיים יותר. אבל הגורם שמשנה את התמונה הוא הקרקע- אדמה שנטחנת יום אחרי יום בזחלי נגמ"שים ותומ"תים, והופכת לאבקה דקה. אותה "פודרה" הופכת ביום כזה לעיסה חלקה ודביקה, ששואבת אליה את כלי הרכב. תוך דקות התמונה הופכת להיות אופנועים בזרם,  נמשכים בשארית כוחותיהם של האופנוענים, נהגים רטובים ומכוניות המרוץ המושקעות ביותר בארץ עומדות בלי יכולת לזוז. חוץ מאלו שכבר סיפרנו לכם שעברו את המכשול, עידו וקיד מגיעים, חמושי ניסיון מליגת העבירות, קיד עובר ברגל ומאתר מקום חציה נוח והTT עובר בלי לשקוע הפעם. אחרי שקיעה קודמת וניסיונות חילוץ אלימים של ה"קרוז" של גל שחם, תיבת ההילוכים שובקת, לא מעט קילומטרים אחרי כן, וגם הTT של עידו עומד. ובחזרה בשטח ההשמדה, ה"קרוז" של גל שחם טבוע ולא מניע, עם חשד כבד לנעילה הידרוסטאטית, "פאג'י" של רועי שפירא עמוק בבוץ, מים נכנסים דרך החלונות, ותיבת ההילוכים לא מתפקדת. לשי שמעוני, שרק דקות קודם היה עסוק בלתרגל חילוצים, נגמר הדלק וגם הוא לא זז לשום מקום. לצידם רז והילל בצוללת הצהובה, שלמרבה המזל לא הפכה היום לצוללת, וניצן שקל שגם הוא על קרקע יבשה עם רכב תקין. גם נפתלי והפאג'רו איתם על הקרקע היבשה, ולא נשכח את נעם וירון מארגני המרוץ בטנדר מאגנום, שבאו לראות מה קורה ונלכדו גם הם. זה שהם בכלי רכב תקינים ועל קרקע יבשה לא עוזר להם, לכודים בין שני ערוצים זורמים. ניסיונות החילוץ של הכלים התקועים נמשכים כמה שעות, כמעט ללא תזוזה, ולבסוף מתקבלת החלטה, ושיירה של הכלים התקינים מתחילה לנסות ולנוע לכיוון קציעות, דרך הערוץ הזורם ועל הרמה. הכלים השקועים, ג'יפים, אופנועים וRZR אחד, ננטשים בשטח, ויחולצו למחרת. רק דודי עמר ואודי פורת מחליטים שהטויוטה לא ננטשת, והצוות נשאר לישון בשטח, מרחק מספר קילומטרים משם.

בינתיים, מותשים ועל סף היפותרמיה, עידו וקיד נוטשים את הסילברדו ומתחילים בצעידה לכיוון הסככות שבכניסה לשטח האש, מקווים למצוא מחסה מהגשם השוטף ואולי ליצור קשר עם הסיוע. להפתעתם, בסככה נמצאים מטיילים בדואים, עם שני טנדרים, עמוסים בקרשים שתוך שניות הופכים למדורה, ואוכל של גיבורים, שהופך לארוחה. עידו וקיד מופשטים והבגדים מתייבשים, ואחד הטנדרים נשלח עם קיד לפגוש את יוחאי, אחיו של עידו, ליד מחנה רמון. כשהם חוזרים, אחרי נסיעה קשה מאוד גם למגנום של הבדואי וגם לסילברדו נעול גלגלי 37 של יוחאי, הם מוצאים את עידו ישן. בשיחת החולין שסביב הארוחה, הבדואים שומעים שהחבר'ה מפרדס חנה ושואלים: "יש אחד בפרדס חנה, בונה ג'יפים, עידו קוראים לו...מכירים? " שאר הסיפור הוא סילברדו-הסיוע גורר את סילברדו-המרוץ מחוץ לשטח למחנה רמון, נסיעה ארוכה וקשה, ומשם על העגלה.

צפונית לשם, בגזרת ניצנה, השעה עשר בלילה, שיירת הגיבורים מגיחה מהחשכה, חלקם ללא אורות, על כולם ערמות בוץ, והצוותים חסרי המכוניות מועמסים בתור מטען. בדרום, גזרת מצפה רמון, יובל שרון יוצא לשטח עם ינוקא, לחפש שלוש כבשים תועות- שלושה מתחרים שלא יצרו קשר ואיש אינו יודע היכן הם. אחרי כשעתיים גם הם מצטרפים אלינו, לסנדוויץ' וקפה של חצות בבית הסנדוויצ'ים והקפה שבעבדת, הפתוח 24 שעות. בשעות הלילה הללו  נצרבו בזיכרון הסיפורים שאותם עוד נשמע עשרות פעמים בשנים הקרובות. זה לילה של גיבורים, שלא יהיו טעויות, וזה לילה של מזל, הרבה מזל. אבל הסיפור ממשיך בשבת.

מוקדם בבוקר יוצאים שחר ושמוליק מפרדס חנה, נוהגים בזיבאר הצהוב-מדברי. אתמול, כששאלתי את יוחאי למה הוא לא בא להתחרות גם, עם הזיבאר, הוא אמר שחבל, יומיים לפני אוטומוטור... ועכשיו הזיבאר שצריך להיות בתערוכה עוד יומיים, בדרך דרומה, ליום הקשה בחייו. בגשם שוטף,  בערוצי נחלים בעומק של מטר וחצי וברוחב 100 מטר, כשהנחלים הולכים ומתרחבים, עידו ויוחאי כהן, קיד אופיר, שמוליק לודוויק ושי שמעוני, ועוד כמה וכמה, מגייסים את כל  שנות הניסיון שלהם בחילוצים, סוחטים כל טיפה של מרץ ההולך ומתדלדל, ומחלצים בזה אחר זה את הכלים התקועים. מאות מטרים של רצועות נפתחו, כולל האנרגוקינטית שהגיעה בסופה עם האח של קיד. ובסוף יום ארוך של חילוצים, שכולם היו מורכבים מאוד, בשטח קשה מאוד, אפילו קשה מדי בשביל הזיבאר במספר מקרים, כולם בחוץ, על הכביש המנדטורי. בין שבטה לקציעות. אתם יודעים מה הקטע? כמעט כולם מספרים לי שזה היה אחד הימים המהנים שהיו להם. משוגעים, תאמינו לי. אני מאמין להם.

יש עוד הרבה לספר, ואני אשאיר את הפורום כבמה לאנשים שהיו יותר קרוב לאקשן, לאלו שנרטבו וטבעו וחילצו ונחלצו. לטובי הספורטאים המוטוריים של מדינת ישראל. באחה חוצה נגב 2010 הוא מרוץ שיזכר לתמיד. חג שמח!

שרשור עדכונים "שוטפים" וסיכומים, באחה חוצה נגב 2010