השקה: ריינג' רובר ספורט 2010

כפכפי מגבת לבנים

יש השקה ויש השקה. במקרה של השקת צעצוע אצילי כמו ריינג'-רובר ספורט, גם עיתונאי רכב ותיקים וציניים משתדלים לתת את הכבוד הראוי. במקרה שלי זה אומר להשקיע בגילוח מוקפד מהרגיל... כמקובל בהשקות גרנדיוזיות, את השעה ומשהו הראשונות לא בילינו בכלל בחברת הרכב, אך במקום הפרזנטציה המשמימה המקובלת, מונית ספיישל אספה אותנו לכיוון המרינה של ת"א, שם הועלינו בדחילו ורחימו ליאכטה מצועצעת המתהדרת בספוילר עליון רב רושם שבוודאי היה יוצר מהומה לא קטנה בקרב בעלי ההונדה סיוויק המגורמטים בעירי שלי. כאותו אקט טקסי של כניסה לבית נייר יפני, חלצנו את הנעליים והתכבדנו בכפכפי מגבת לבנים ורכים, פן נשרוט בטלפינו את הפוליטורה הלבנה-מבהיקה של היאכטה. אפילו הים הגבה-גלי בשיט הלא ארוך במיוחד לכיוון המרינה האריסטוקרטית של הרצלייה, לא הצליח לקלקל את תחושת הפינוק המושחת, רמז לקראת הבאות.

השקה ישראלית היא קטנה בדרך כלל. קבוצת עיתונאים מצומצמת, מעט מאד מכוניות. לטעמי זה בהחלט מתכון נכון וטוב – אפשר לדחוס הרבה יותר זמן נהיגה עם הרבה פחות בלגן מנהלתי והרבה פחות אנשים וכלי רכב שהולכים לאיבוד בדרך ומאחרים. שלושה ריינג'ים חדשים המתינו לנו בחניית המרינה, לצד לימוזינות גרמניות שחורות, בעלות חלונות מוכהים מאוד, שהשתדלנו להתעלם מהן ומיושביהן.

מבין שלושת הריינג'ים, שניים בצבעי כחול ולבן היו מהדגם שיתפוס מין הסתם את עיקר המכירות. מצויד במנוע הטורבו דיזל החדש – TDV6  בנפח 3 ליטר שאנחנו מכירים כבר מלנדרובר דיסקברי 4. מנוע זה מחליף בסדרת הריינג' ספורט את ה-TDV6 הקודם בנפח 2.7 ליטר, ועם 245 כ"ס ו60 קג"מ, הוא מבטיח שדרוג מוחשי בביצועים – עניין שאולי פחות מטריד ברכב שטח, אבל בריינג' ספורט, (שמוגדר על ידי אנשי חברת המזרח כ "רכב כביש-שטח ספורט-טורינג" שזו ההגדרה המכובסת ל"רכב שטח שמיועד רק לכביש"... אני המצאתי עבורו נישה עצמאית משלי: SUV-GT....) ובעיקר מול המתחרים הישירים שלו כמו פורשה קאיין וב.מ.וו X5 ו-X6 שמגיעים מגרמניה ומתהדרים במנועי דיזל רבי עוצמה וביצועי כביש חזקים במיוחד, זה היה מתבקש. מהיכרותנו עם המנוע המצוין הזה אנו יודעים שהוא חלק ושקט מאוד, בעל מומנט עבה, הספק וביצועים מכובדים ביותר ואפילו חסכוני ונקי, יחסית, כן?... אבל  עם כל הכבוד ל-TDV6, הריינג' ספורט השלישי, בצבע שחור, עורר את בלוטות החשק הרבה יותר.  נכון – בחרטומו של השחור מגרגר מנוע ה-V8 בנזין סופרצ'ארג' החדש שמשותף גם למכוניות הכביש היוקרתיות של יגואר. הנפח 5 ליטר, מוגדש-על ובעל נתונים מפחידים – 510 כ"ס ב6,500 סל"ד, 62.5 קג"מ ב5,500 סל"ד... רציתם מפלצת כביש ספורטיבית ומהירה? בבקשה. עם יחס הספק-נפח של מעל 100 כ"ס לליטר, אתם יכולים להיות בטוחים שכאן לא תתאכזבו. וממש אל תשאלו עכשיו כמה זה עולה וכמה דלק זה שותה. ראשית, כי נגיע לזה אחר כך, אחרי הנהיגה. ושנית, כי אם המספרים הפעוטים הנ"ל באמת כל כך חשובים לכם – כנראה שזה ממש לא האוטו בשבילכם.

נעלי גוצ'י

כדי להתוודע בנחת לריינג' ספורט החדש, אני מעדיף ללכת מהקל לכבד ולפתוח את היום עם דגם ה-TDV6. קודם כל – טוב שלקחתי למזכרת את אותם כפכפי מגבת לבנים, כי קצת מוזר לי להיכנס בסנדלי שרש או מגפי רדבק מהוהות לסלון העור הרך של הריינג' ספורט. זה באמת מתאים יותר לסופה או לדיפנדר חבוט. התפאורה שמסביבי רומזת שנעליים אלגנטיות של גוצ'י וחליפת מעצבים של פוצ'י יתאימו יותר. הפאר ניכר בכל פינה – דונמים של עור ועץ מלטפים ונעימים, כוונון חשמלי לכל דבר, מסך מגע, תאורת אווירה, התנעה ללא מפתח, כניסות ל-MP3, I-POD ו-USB, תא אכסון מקורר לפחיות משקה בין המושבים הקדמיים, איכות הרכבה וחומרים מרשימה ותנוחת ישיבה גבוהה ושולטת עם שדה ראיה פנוראמי במיטב המסורת של לנדרובר. מבחינת המחיר, הריינג' ספורט ממוצב בין הדיסקברי לבין הריינג' רובר הבכיר, וכיאות לייעודו הספורטיבי יותר, הוא קטן משמעותית משניהם הן מבחוץ והן מבפנים. מבלי להיות צפוף חלילה, אין בו עודף של מרחב פנימי, במיוחד מלפנים – שם מנהרת הגיר והקונסולה המרכזית הגבוהה מאוד עוטפת את היושבים במושבים הקדמיים וביחד עם "פדלים" להחלפת הילוכים על גלגל ההגה, יוצרת תחושה הדוקה של "קוקפיט" ספורטיבי וקרבי, כיאה ליומרות הSUV-GT.

 הנהיגה מהרצלייה לכיוון הכרמל ומשם לגליל עוברת על מי מנוחות, נוכחות מוגברת של משטרה בכביש החוף מרגיעה כל רצון לשיוט מהיר באמת, וגם הכביש המפותל המטפס ממחלף עתלית דרך בית אורן, כלא דמון ותצפית הארבעים, ולאחר מכן הירידה המפותלת לכיוון נשר וצומת יגור, עוברים עלינו במהירויות שבלוליות לחלוטין בשל מחסומי דרכים ניידים רבים מדי בדמות משפחתומטיות ליסינג כסופות שמזדחלות לאיטם על כל רוחב שני נתיבי הכביש הצר, ומונעים כל ניסיון עקיפה שאינו חוליגאני בעליל. אני אמנם חולוני גזעי, אבל גם לי יש גבולות ברורים. זה משאיר מספיק זמן כדי להתרווח במושבי העור המפנקים של הספורט, ולנסות למצוא את ההבדל בינם לבין המושבים של דגם 2009 המוכר לי שהצדיקו את השינוי המוצהר בהם. דף הנתונים טוען שהם עמוקים וחובקים יותר – אולי. כי הם בוודאי לא פחות נוחים. למתלי האוויר קשה לבוא בטענות, וגם ההגה מדויק מאוד, גם אם קצת קל ורך לטעמי במהירויות של מתחת ל130 קמ"ש, אז הוא מתקשח באופן מורגש ומשרה בטחון רב. כמה יציאות חזקות מהרמזור מלמדות שהספורט TDV6 מהיר, אבל אינו חורך אספלט עצבני – 9.3 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש הן נתון יפה מאוד ל-SUV, אבל בשכונה הזו, ועם קולגות גרמניים שיודעים לעוף קדימה יותר מהר ממנו, קצת קשה להתפעל. מה שיותר מרשים, ובא לידי ביטוי מושלם בכביש הצר המתפתל בין כאוכב-אבו אל היג'א דרך יודפת, הר השאבי והר האחים ויורד לעראבה, הוא האלסטיות המופלאה של המנוע הזה – עם 60 קג"מ שמעל 83% מהם זמינים החל מסל"ד 0, ועם תיבת 6 הילוכים מהירת תגובה, אפשר לנהוג בו ברוגע זורם ומהיר. השרירים שמתחת לדוושת המצערת תמיד דרוכים ונכונים לפעולה, התגובה תמיד מיידית וחלקה, ואפילו תצרוכת הסולר שמראה מחשב הדרך לא מפחידה. צמיגי הכביש הספורטיביים אוחזים באספלט המכורסם בציפורני גומי דביקות, הבלמים עצומי הקוטר נשכניים ויעילים, ולמרות המשקל העצמי הנכבד והלחץ הלא מתון שהפעלתי עליהם, הם לא התעייפו. התחושה הכללית כל כך אצילית, נינוחה ורגועה, עד שהיא משכיחה ממני לגמרי שמד המהירות מראה כאן - בכביש ההררי, הצר והמאוד מסולסל הזה - נתון תלת ספרתי גבוה ביותר שגם אם היה נמדד על ידי אחד מקלגסי הלייזר בכביש בינעירוני ישר ומהיר כמו כביש החוף או חוצה ישראל – היה שולח אותי למעצר. עד כדי כך הריינג' ספורט מרגיש בטוח, נינוח ומהיר, ומסנן באופן כה מופלא את תחושת המהירות.

מגף אוסטרלי

לאט לאט חודרת ההכרה שאכן מתקיים באוטו הזה השילוב הלא נפוץ של SUV בניחוח ספורטיבי – לא, בוודאי לא רודסטר טהורה עם תגובות עצבניות, לא עם מסה של 2.5 טונות שמרוכזת כל כך גבוה. אבל אם לא שוכחים שזה רכב שבאותה נשימה גם מתגאה ביכולת שטח אמיתית – הילוך כוח ביחס העברה עמוק (2.93:1), נעילות דיפרנציאלים אחורית ומרכזית, מערכות בקרת אחיזה, מתלים ארוכי מהלך ומערכת Terrain-Response שיודעת להתאים את הרכב  למצבי נהיגת שטח משתנים כגון בוץ, שלג, חולות וסלעים, הרי התנהגות הכביש שלו היא לא פחות מסנסציונית. וכן – אפילו מהנה. אפרופו יכולת השטח – לא ציפינו שבהשקה הזו נתכבד במנת סלעים והצלבות ראויה – הריינג' ספורט אמנם מסוגל  לבצע לא מעט בטריטוריה הנ"ל, והחל ממודל 2010 הוא מצויד גם במערכת Sand-Launch המונעת התחפרות ומקילה על תחילת תנועה בחול רך, הרי שגם מתכנניו ובוודאי יבואנו הישראלי, לא מייעדים אותו ללקוח חובב המשעולים הפראיים. "רוכש הריינג' ספורט הממוצע הוא בדרך כלל אדם שהתבגר ומיצה את סצנת הרפתקאות השטח שלו, במקרים רבים בוגר של דיסקברי. הוא כבר לא מחפש עבירות או אפילו לרדת מהכביש בכלל, אבל חשוב לו לדעת שאם רק ירצה – יוכל לעשות זאת". נו שויין. אני בוודאי לא הלקוח המיועד הזה, ואני כן רוצה לטעום קצת אבק. הרי על החרטום יש סמל של לנדרובר? שביל הקיצור החותך ימינה מכביש 65 לכיוון היישוב ליבנים שאיתר עבורנו רובי גולדשטיין, הסוכן הבלתי נלאה של לנדרובר בצפון, לא באמת מאתגר את הריינג' ספורט. בינינו? כל עוד הוא יבש, גם משפחתומטיות מהשורה ינועו עליו בחופשיות מלאה. אבל יש בו שרידי קוליסים פה ושם, כמה בורות קלים ואפילו מעט טרשים, ואני מגביה את המרכב – אני עדיין לא מכיר את השביל הזה וחבל לנגוח את הגחון באבו מזדמנת. להבדיל מהמתחרים הגרמנים שאופציית מתלי האוויר והגבהת המרכב שלהם מענישה אותם בהתקשחות לא נעימה של מתליהם, כאן כל העסק הרבה יותר משכך, אלסטי ונעים. המהירות הטבעית של הריינג' על השביל הזה גבוהה בעשרות קמ"שים רבים מ40 הקמ"ש שמעבר להם המרכב יורד בחזרה לגובה התקני שלו. מניסיוננו אנו יודעים שלמעט המגבלה המובנית של צמיגי חתך היפר-נמוך ספורטיביים שמהווים מגבלה אמיתית מחוץ לאספלט (גם לזה יש פתרון – חישוקי 19 אינץ' וצמיגי MTR ייעודיים), ריינג' ספורט הוא רכב שטח בעל יכולת לא מבוטלת. לא לשכוח שמתחת לשמלה הספורטיבית שלו יש דיסקברי.

נעלי מרוץ

אחרי "ארוחת טעימות" עתירת מנות גורמה במסעדת "רוברג" בליבנים (מומלץ, ואפילו כשר)  שמדביקה אותנו מותשים לכיסאות, זה בדיוק הזמן המתאים לפרזנטציות ולסקירת השינויים הקוסמטיים שעבר מודל 2010 ביחס לקודמו. גריל חדש בעל שני פסים במקום שלושה זה באמת חשוב מאוד ללא ספק, ממש כמו פגוש קדמי מחודש, צר יותר ובעל "נוכחות שרירית ואווירודינמית יותר". פנסי LED קדמיים (פונים עם הפניית ההגה בדגם הסופרצ'ארג') מיישרים קו עם האופנה האחרונה, וחדי עין ממש, יבחינו גם שלסמל האובאלי של לנדרובר יש רקע שחור-אספלט ולא ירוק-שטח... מה שייחד בעבר רק את דגם הסופרצ'רג', הוא עכשיו סימן היכר של כל תת-משפחת הריינג' ספורט והריינג' רובר בכלל, צעד ראשון בדרך לבידול מובהק של חטיבת הריינג' היוקרתית ממשפחת לנדרובר ה"עממית" (פרילנדר, דיפנדר, דיסקברי).

שינוי חשוב יותר, שאינו נראה לעין אבל חשוב למי שאוהב לנהוג מהר -  אופציה למערכת בולמי זעזועים אדפטיביים הפועלים בשילוב עם מערכת ה- Terrain-Response ומיועדת למקסם את יכולות הניהוג והשיכוך של הריינג' ספורט. חיישני המערכת דוגמים את מצב הגלגלים על פני הדרך 500 פעמים בשנייה ומגדירים באופן רציף את קשיחות כל בולם זעזועים בנפרד,על פי סגנון הנהיגה ומצב השטח. עוד תוספת חשובה ומעניינת – וסטנדרטית בדגם הסופרצ'ארג' – מצב שישי, "כביש דינאמי" למערכת Terrain-Response , המהדק את התנהגות הרכב בזמן נהיגה ספורטיבית בכביש מפותל – תגובת מצערת חדה ועצבנית יותר והקשחת המתלים.

נתח האנטריקוט המשובח, מיני-בורגר וכמה קבבוני טלה מעודנים מתנחלים במעמקי הבטן ודורשים ממני סיאסטה ממושכת. למרות זאת, אך טבעי מבחינתי לצעוד בנחישות לכיוון הסופרצ'ארג' השחור והמאיים. אמנם נהגתי בימי חיי בכמה מכוניות חזקות לא פחות וגם יותר, אבל אפילו אחרי הנהיגה המאוד מהנה בריינג' ספורט TDV6 , הקונספט של רכב שטח ספורטיבי לכביש עדיין בעייתי במקצת מבחינתי. ובמקרה הנ"ל – עם סך כוחות סוס יותר מכפול, הסופרצ'ארג' בהחלט מחייב באזהרות מוקדמות ואני מרשה לעצמי להצהיר כאן בלי בושה – לקוח עשיר ומאושר יכול להתפתות לו מאוד בקלות, הנתונים המרשימים והסאונד השמימי של המגה-מנוע הזה מאד מפתים לתת מיד בגז. לאט לכם ידידיי. לאט לכם. זו מפלצת שדורשת מנות גדושות של איפוק וריסון, משמעת עצמית ובגרות נפשית. נהיגה ראשונה בה צריכה להתבצע במתינות. צריך ללמוד היטב את התגובות המיידיות, האלימות, של ה-V8 המוגדש שאין לו מחר ואין לו שום סוג של אלוהים, רק התפוצצות ברוטאלית קדימה בכל ליטוף של הדוושה.

דיבורים לחוד ומעשים לחוד. אני לא הכי בוגר בנפשי, לא מאופק וכזכור לכם – חולוני מצוי, אז אני לוחץ בגז ולא בעדינות, ואז קורים שלושה דברים משמעותיים שתוקפים לי את כל החושים: ראשית, שאגת V8 עמוקה מלווה ביללת מגדש העל, משולבת בבעיטה מסיבית בגב שנמעך ונמעך לתוך המשענת. שנית, הנוף שנמרח מיד לצדדים – אספלט, בתים, עמודי חשמל, הרים, עצים, עננים בשמיים ובעיקר מכוניות אחרות, הופכים לבלילה אמורפית חסרת צבע וצורה, ושלישית – כמעט בו זמנית – התצוגה הדיגיטאלית של כמות הבנזין שנותרה במיכל, שהולכת ואוזלת במעמקי שמונת הצילינדרים ומאבדת פסים זרחניים בקצב מבהיל לא פחות מזה בו מטפס מחוג מד המהירות.

רוצים מספרים? 6.2 שניות רשמיות מעמידה ל100 קמ"ש:  אני כבר מדמיין את זבי החוטם ובועלי האימפרזות STI שצווחים שצעצוע-החרקירי שלהם יותר מהיר ויותר מאיץ. תיאורטית, על הנייר, כן. יכול להיות. אבל זה בתנאי שיחליפו הילוכים במהירות על אנושית ובהרבה אלימות, ישמרו על סל"ד יעיל במיומנות של נהג מרוצים מקצועי ויצטיידו בכל מנת הרצח בעיניים האפשרית. משום מה אני מהמר שכל דודה מזדקנת בבלונד ונעלי עקב מאחורי ההגה של ריינג' ספורט סופרצ'ארג', תיתן להם בראש די בקלות, ובכל רמזור.

3.9 שניות בסימולציית עקיפה מ80 ל120 קמ"ש: זה הנתון של החיים האמיתיים, שמלמד כמה מהר ובאיזו קלות הבהמה המופרעת הזו יוצאת לעקיפה... אף רכב כביש-שטח אחר מהז'אנר הזה, למעט אולי פורשה קאיין טורבו או אודי Q7 W12 או מרצדס ML63AMG, לא מתמודדים ככה עם עקיפות.

4.5 ק"מ לליטר, בממוצע: כשיצאנו מליבנים, הראה מד הדלק מעט פחות מחצי. בצומת מעלה גלבוע, סמוך לקיבוץ ניר דוד, כבר נותר משהו כמו שמינית המיכל (טנק מלא = 88 ליטר) תסתכלו באטלס הכבישים ותעשו את החישוב בעצמכם. השקינו את הבהמה במעט מיץ גבה-אוקטנים תמורת מאה שקלים והסתערנו על כביש מעלה הגלבוע. הגענו חיש קל לצומת ה-T שעל דרך נוף הגלבוע, ירדנו בכביש מעלה מירב וטיפסנו בו שוב, עד לעצירת המנוחה בתצפית הר שאול. מד כמות הדלק שוב מראה שנותרו לו רק כדי שמינית המיכל של מיץ. מחשב הדרך מספר על ממוצע כולל של 22 ליטרים למאה ק"מ שזה 4.5 ק"מ לליטר. הצריחה הנקודתית/רגעית במהלך קטעי הנהיגה הספורטיבית עמדה במשך דקות ארוכות ורצופות על יותר מ80 ליטרים למאה ק"מ... כן. קילומטר ורבע לליטר. זה אשכרה מגניב. כמעט כמו טנק מג"ח. אתם הבנתם עם מה יש לכם כאן עסק?

אבל תעשו לי טובה, את מי מעניינת צריכת הדלק באוטו כזה? מעלה גלבוע הוא אחד הכבישים המדהימים בישראל. אני מסובב את החוגה למצב "כביש דינאמי", רגל ימין עד הפח, רצח בעיניים, ושוב אותה תצוגה של אחיזה מדהימה, יללות מגדש וצמיגים והבהובים בלתי פוסקים מכיוון בקרת היציבות שנלחמת כשגבה אל קיר האש מול מתקפת 510 הסוסים האלימים. רק חסר לי עכשיו איזה אידיוט חולמני בקורולה זחלנית שיחתוך מולי את הסיבוב על 20 קמ"ש, מעבר לפס הלבן... כמעט מיליון שקל עולה הצעצוע זה, ואני לא מרהיב עוד לנסות משהו בלי הגיבוי של מערכות הריסון האלקטרוניות. כך שיוצא שרוב הזמן הסופרצ'ארג' חש ניטרלי פחות או יותר, ההגה מדויק מאוד אבל חסר את ההיזון החוזר הכל כך מתבקש ממכונית ספורטיבית, וקל לחוש בהעברות המשקל המסיביות, שמזכירות לי שוב שעם כל מתקפת הביצועים, לא מדובר במכונית ספורט אלא בבהמה ענקית, כבדה ומופרעת, שמעדיפה לשחרר את 510 הסוסים שלה בקו ישר.

חזרה לסנדלי המציאות

בחברת המזרח מקווים למכור מעל 50 יחידות של הריינג' ספורט החדש עד לסוף השנה. כצפוי, הדגם המיועד לשאת בעיקר הנטל יהיה ה-TDV6 החדש שהוא גם מהיר דיו, מאוד נעים, סופר מאוזן וגם חסכוני יחסית. מי ששוקל ברצינות לרכוש אחד כזה (איזה כיף לו), ישמח לדעת שמחיר התענוג ירד ביחס לדגם 2009 היוצא.  בעוד שזה עלה החל מ653,000 שקלים, הרי שהדגם החדש בעל מנוע וביצועים עדיפים משמעותית, מתחיל ב639,000 שקלים. בשכונת היוקרה הזו, ולנוכח האיכויות שהספורט מפגין, מה לומר, כמעט מציאה. מי שרוצה גם V8 וגם דיזל, יכול להמשיך לקבל את מנוע ה-TDV8  המוכר – חלק, מעודן, חזק ואפילו חסכוני יחסית,  עם 3.6 ליטר, 272 כ"ס ו65 קג"מ, תמורת אותם 783,400 שקלים. וכמובן - גולת הכותרת, באמת למכורים בלבד – ריינג' ספורט סופרצ'ארג', במחיר מציאה של 905,900 שקלים, ישאיר לכם עודף מכובד ממיליון עגול. זה אולי יספיק כדי לתדלק אותו בשנתו הראשונה, פחות או יותר... ומי שהמספרים הללו מבהילים אותו, זה כנראה באמת לא בשבילו.