פורום ג'יפולוג 4X4 - קוואסקי מיול 2010 במבחן שטח

למה מתכוון יצרן רכב כשהוא קורא למכונה "פרדה"? שהיא עקשנית פחות מחמור ואוכלת פחות מסוס, על פי האגדות עליהן גדל הבוחן שלנו. קוואסקי מיול 610 4X4, במבחן חקלאי. (Photographs: אסף קציר) מתעניינים בקומנדר, רייזר, ובעולם רכבי השטח הקלים בכלל? כנסו לפורום טרקטורונים ורכבי שטח קלים, כאן בג'יפולוג.

איצ'ה הירשפלד ומוטקה זילברשטיין, שני שכנים במושב, חלקו גדר משותפת ואיבה מטופחת משך עשרות שנים. בכל דבר מצאו השניים עניין לעימות חזיתי. כשהירשפלד הזמין חברים, זילברשטיין הזמין משטרה. כשזילברשטיין שחרר את העופות להסתובב בחצר, הירשפלד שחרר את הכלבים לטיול, דרך התרנגולות. כאשר הבן של הירשפלד סוף סוף נרדם, זילברשטיין התחיל לדפוק בפטיש על הסדן (באמת שיש כאלו דברים במושבים!) ולא כדי לחשל כלי עבודה. ככה חיו להם שנים רבות שני השכנים, כשאחת לכמה חודשים ניצתת אש. זה התחיל וההוא המשיך, הראשון אמר, השני השיב, הכלבים נובחים והשיירה עוברת.

יום אחד קיבל הירשפלד במתנה סוסה מחבר שעזב את הארץ. קצת צולעת וחצי עיוורת היתה, אבל ברוסית אומרים "סוס מתנה, לא בודקים בשיניים". למרות מגבלותיה הגופניות ואולי דווקא בזכותן, הסוסה ענתה במדויק על הדרישה של הירשפלד, ושימשה למטרה נעלה. מיד עם הגעתה לאורווה, הוענק לה השם ציפורה, על שם אשתו של השכן האהוב. כך נקם בזילברשטיין על המשטרה שהוא הזמין לפני כמה שנים. אולי כמה עשרות שנים. מוטקה לא נשאר חייב ולמרות היותו קמצן ידוע ברמת המחוז, הוא שם פעמיו לשוק וחזר חמוש בחמור, גם הוא לא מושלם. צולע, מכוער, וכבד שמיעה, הוא באמת היה משהו זול ולא שימושי ונועד למטרה אחת בלבד - כדי שיהיה שמו בישראל איצ'ה.

ככה חיו להם בשכנות מדממת שני הניצים, מבלי לשים לב שמשני עברי הגדר נרקם סיפור אהבה. ציפורה החרשת התייחמה ואיצ'ה העיוור (או שמה להיפך?) מילא את צרכיה. האם הוא עבר את הגדר בקפיצה למרות צליעתו, או שמה מה שאומרים על חמורים נכון ולא היה צורך בדילוג? הדעות במושב חלוקות עד היום. בכל מקרה, אחרי פרק הזמן הנקוב, הגיחה לעולם פרדה קטנה וחמודה, פרי באושים של שתי חיות שלא ידעו שבעליהם מסוכסכים. בהתחלה הטיחו השכנים זה בזה את החיה הקטנה וחסרת האונים. "זה הסוסה שלך," צעק זילברשטיין, "היא אשמה". "לא ולא!" התעקש הירשפלד, "אתה לא בנית גדר גבוהה מספיק!"

לא זרמו מים רבים בחלקות המטעים עד שהבינו שני הצדדים שמדובר במציאה של ממש. הפרדה הקטנה גררה מחרשה טוב יותר מחמור ואכלה פחות מסוס, ובשלב מסוים הויכוח התהפך. איצ'ה ומוטקה החלו לריב עליה. אחרי שהשכנים התערבו והפרידו קטטה פיזית, מכוערת במיוחד, הלכו השניים אל מנדלסון מזכיר הכפר, ששימש בורר לעיתות מצוקה. "אם אתה לא מוכן לוותר," פנה להירשפלד, "ואתה לא מוכן לעזוב," פנה לזילברשטיין, "תתחלקו בה שבוע-שבוע!" וככה הפרדה בילתה את חייה כמו טבח צבאי, רק בלי שבוע חופש. שבוע עבדה אצל זה ושבוע אצל השני.

השנים עברו, הירשפלד השפל וזילברשטיין הקמצן מזמן עברו למועדון הישיש, והאגדה על הפרדה הקטנה עברה כצ'יזבט במהלך א"ש הלילה של ילדי המושב. השנים עברו ומשפחת זילברשטיין גידלה דורות של קמצנים. אחד המובחרים היה מוטי, חברי לכיתה, שזכה בשם סבו, כי הוריו התקמצנו להמציא לו שם חדש. "אתה זוכר את הפרדה ההיא?" מוטי מצלצל ומזכיר לי נשכחות. "זה קצת כמו המיול שלך, לא?". כמובן שהוא לא התקשר בלי סיבה שרווח בצידה... לא ברור לי איך אני נגררתי, יחד עם הקוואסקי מיול החדש, לאיסוף בקבוקים בחניוני קק"ל העוטפים את המושב. "זו הכנסה מצוינת!" מוטי ממש מתלהב כשהוא מספר לכל מי שמוכן לשמוע איך אנחנו נוברים בפחי האשפה של חניוני הכרמל ושולפים פחיות רד בול מעוכות, בקבוקי פלסטיק עטופי נמלים וגולת הכותרת, בקבוקי בירה מזכוכית, אילו שערכם הגולמי מגיע עד לשקל ועשרים אגורות!

מוטי מתיישב במושב הנוסע, וכבר מתחיל לטחון לי את אותו הסיפור הישן, וכמה שסבא שלו "יצא גבר". אני כבר מוצא את יתרון משמעותי ברעש המנוע המחריש של המיול... על גבי הכביש, בדרך לחניון קק"ל הקרוב, המיול מרגיש כמו זר מוחלט - מדובר הרי ברכב שאמור לנוע על גבי אספלט רק בדרכו מהבית למטע. הוא לא מרגיש נוח בסיבובים ויכולת ההאצה שלו מוטלת בספק. לזכות הפרד, מדובר על כלי פתוח לגמרי, כזה שמקורח הנסיבות ומהרוח המצליפה מייצר על פני חיוך לא נשלט, כזה חיוך של "מה? אני לא שומע!" את מה שמוטי מקרקר סמוך אליי. אחרי כמה דקות נסיעה אני מתרגל לרעיון שאני צריך לפנות את הכביש לכל רכב שמתקרב מאחור, ואני מתחיל אפילו ליהנות.

המנוע, סינגל ארבע פעימות מקורר אויר בנפח 401 סמ"ק, מפיק קצת יותר מ-13 כוחות סוס על הנייר זה הרבה או מעט? בפועל, בעת טיפוס עליות, נדמה שהסוסים פורשים לשנת צהריים בצל האורווה ומשאירים פרד תורן לעלות במעלה הכביש... הפרד, כדרכו בקודש, מגיע בסופו של דבר לאן שצריך. בקצב שלו, לאט ובטוח.

בשבילים הפתוחים הפרד מתגלה כחיה קופצנית ובועטת. המתלה האחורי של המיול מורכב מתת שלדה (Unit Swing) בעלת מהלך מתלה מינימלי של פחות מ-8 ס"מ. סידור ישן ופרימיטיבי שלא הצטיין מעולם ביכולות גיהוץ שבילים. בורות וכפלי קרקע מקפיצים את הכלי באוויר ומחייבים האטה משמעותית, או שהישבן מוטס מהכיסא אל על.

"תעלה לשם!" מוטי פוקד ומצביע על שיח אי שם באמצע עלייה "יש שם פחית קולה, רואה את הכתם האדום?" הבעיה הגדולה עם מוטי היא שהוא עקשן לפחות כמו שהוא קמצן, ואני יודע שהסיכוי שהוא יאות להשאיר פחית בשטח שואף לאפס. "בשביל מה יש לך מיול?" הוא צודק, ואני מפנה את החרטום לעבר המסלעה. בתחום העבירות פרד נשאר פרד, תן לו מדרגה, כזאת שהוא מסוגל להרים את רגלו ולעבור גם במאמץ והוא מאחוריה, גם אם מהלכי המתלה שלו דומים לאלו של טרקטור ממוצע. מתלי המק'פרסון מלפנים, גם הם בעלי מהלך זעיר של כ-8 ס"מ לא תורמים תרומה גדולה ליכולות העבירות אולם הנעה כפולה אמיתית יחד עם נעילת דיפרנציאל רוחבית אחורית עושים לפרד שלנו חיים קלים במסלעות ובעבירות טכנית. מושכים כמה ידיות, נוטשים את דוושת הבלם, לוחצים על הגז והפרד לא מתקשה יותר מדי בעוברו מכשול כזה או אחר, מסלעה או עלייה מהמורתית. כאשר נטשנו את יערות קק"ל והגענו לחוף הים, שלחתי את מוטי ברגל להביא בקבוק גולדסטאר מבצבץ. יש גבול למה שאני מוכן לעשות, אפילו בשביל שקל עשרים. פרד עם כל כך מעט סוסים אני לא ממש מתלהב לעקור מהחול, אפילו שמשקלו היבש עומד על 431 ק"ג בלבד.

אחרי ששכנעתי את מוטי ללכת כמה מטרים בעזרת הרגליים המחוברות לתחתית גופו, אני מתפנה לסקור את עיצובו של המיול. כמו הפרדה הקטנה כמוהו גם המיול, מין הכלאה בין טרקטורון עבודה לטנדר. העיצוב התעדכן עם השנים והחזית קיבלה צורה מעוצבת, ואפילו בחיפויי פלסטיק בצדדים השקיעו בקוואסאקי, כאלו שמעניקים לקטנצ'יק מראה מעודן יותר. מכסה החזית הגדול המסתירתא אחסון ענק לכל מה שהחקלאי יחפוץ בו. במקרה שלנו, מוטי מילא אותו פחיות ריקות עד תומו והתלהב מכך שהוא מכיל למעלה מ25 שקלים! שני שקעים עגולים לכוסות משקה מקשטים את צידי ה"קבינה", שם נכנסו בקבוקי הבירה הגדולים והיקרים. מפרט הבטיחות כולל שתי חגורות סטאטיות (אפילו לא כאלו שנעצרות באופן אוטומטי), כלוב התהפכות מינימאליסטי.

עיצוב תא הנהג של קוואסקי מיול שאול כולו מעולם הטרקטורים. ידיות מאסיביות, מתגים גדולים וברורים. בעצם, מתג אחד בלבד, להפעלת האורות. הכול פרוס על גבי שטח קטן ומנוצל עד תום. מנוף האיתות, כנראה נתרם ממחסן חלפים של מכונית יפנית כלשהי, נראה שונה בתוך בליל הידיות הגדולות והגסות.

הדרגש הרוחבי נועד לשני נוסעים. אולם על פי טביעת העין שלי, הוא מותאם לשני תאילנדים דקי גזרה. אני ומוטי, צברים מעובי-גזרה, ישבנו צמודים כתף אל כתף באווירה רומנטית יותר ממה שאני הייתי מגדיר כנוחה. הספסל צר ונוקשה, משענת הגב שתקועה באמצע הדרך בין למעלה ללמטה לא ממש ברורה, וחוסר היכולת לכוון את ההגה או הספסל לא מוסיפים לנוחות. לעומת זאת, נוחות ומהירות הכניסה והיציאה מושלמות. אין שום דבר שיבזבז את זמנו של החקלאי בדרך אל השיבר המטפטף (או של הקמצן בדרך לפחית ספרייט). אחרי כמה עשרות שעות שצבר פרד המבחן, לא נשמע או נראה דבר שמעיד על חוסר עמידות. איכות ההרכבה טובה מאד.

אנחנו חוזרים הביתה עמוסים בכחמישים שקלים של אלומיניום, פלסטיק וזכוכית. מוטי מנצל את ההזדמנות שיש דלק על חשבון הברון, ואנחנו קופצים למטע האפרסקים שלו כדי להעמיס כמה ארגזים בדרך למיון. מימד הרוחב הצר של המיול מהווה יתרון ענק בין השורות הצרות של השדה, הקשתות לא פוגעות בענפי העצים ובפרי בכלל. הארגז של הקאוואסקי גם הוא, כמו כל הכלי, בנוי חסון וקשוח, מפח פלדה בריא. שום פלסטיק לא ימעך בזמן העמסת ארגזי ענבים ואף סגר עדין ורעוע לא ישבר כאשר יטעינו את המיול בשקי זיתים במשקל המירבי המותר של 180 ק"ג, בדרכם לבית הבד. אל וו הגרירה של המיול ניתן לחבר עגלה מלאת כל טוב, במשקל 500 ק"ג.

אם המיול היה נולד בתחילת המאה שעברה, טרומפלדור היה שמח בוודאי להשתמש בו במקום הפרדות האמיתיות בחופי גליפולי. היצרן מגדירו לעבודה, ועדיף עבודה קשה - הכול בנוי חסון, קשוח ועמיד. ידיות השליטה, הארגז, המתלים וכל המבנה נוהם בלי חיוך: "אני לא סוס פוני, אני פרד, אני כאן כדי לעבוד!" בניגוד לחלק ממתחריו בשוק, קוואסקי מיול מיועד כל כולו לחקלאות, גרורותיה וניגררותיה. המיול לא נועד לייצר פאן, לא מתאים לטיולים ארוכים, וגם לא מספיק סקסי כדי לצאת איתו לפאב בקיבוץ (טוב, בזה הוא דווקא דומה לי...). מדובר על פרד נטו, כזה שיעשה את העבודה במלואה, לאט ובטוח.