T2 - ילדי הסנדוויץ'

משהו דפוק אצלנו.

 לא, לא בג'יפולוג (בעצם אולי גם כאן, טיפ-טיפה) אלא בסיקור הספורט המוטורי בישראל בכלל. לא שיש לנו יותר מדי מזה כאן בארץ הקוידש, אבל המעט שיש זה בעיקר שטח – ולא, לא מכוניות WRC. למרבה הצער אלה עסוקים בעיקר במריבות קטנוניות ביניהם שתוקעות את כל הענף שלהם במקומו. ספורט מוטורי בישראל של היום, כזה שנמצא ברמה גבוהה, רמה עולמית למעשה, וגם מביא כבוד והערכה בכל פעם שאחד מהצוותים המצוינים הללו יוצא להתחרות בחו"ל, זה שטח פרופר - עבירות וראלי-רייד, ג'יפים, באגים, אבי טיפוס.

אז למה אנחנו דפוקים? כי יש נטייה להכביר במילים, לצלם ולהתמקד תמיד בכלים הבכירים – הכי גדולים, הכי מהירים, הכי נוצצים – קטגוריות T1 והבלתי מוגבלים – טרופי טראקס למיניהם. מצד שני, לא שוכחים לזרוק מילה חמה לסטנדרטיים למיניהם – אותם חובבים שמגיעים בתקציב מוגבל. וכמו במשפחות עם שלושה ילדים ומעלה – באמצע יש תמיד  ילד סנדביץ', לא פחות מוכשר, לא פחות מוצלח, שכולם שוכחים אותו – קטגוריית T2, הקטגוריה עם הכי הרבה משתתפים עקביים ומתמידים, עם מכוניות שנראות בדיוק כמו אלה שנוסעות על הכביש, וזה באמת פחות פוטוגני מטרופי טראק מפלצתי שמעופף באוויר או אבטיפוס T1 שהתקנונים מאפשרים להתפרע איתו במפרט טכני מעורר תיאבון. הם נראים סטנדרטיים, אבל ההשקעה הנדרשת בהם היא כבמכונית מרוץ לכל דבר – הרבה מאות אלפי שקלים. ובכל זאת יש כאן שישה צוותים רציניים ועקביים שמשקיעים את הנשמה והרבה מאוד מזומנים, מגיעים לכל מרוץ, וחלקם גם יוצאים מדי פעם להתחרות בחו"ל. גם בכירים בקטגוריית T1 כמו גל שחם ושי שמעוני, השתפשפו קודם לכן כמה שנים טובות ב-T2 לפני שקפצו ראש לבריכה של הגדולים.

אז מה זה T2? רכב שטח מייצור סדרתי, עם שינויים ושיפורים קלים יחסית המותרים על פי תקנוני FIA: מלבד ציוד בטיחות תקני (כלוב, מושבים, רתמות, מיכל דלק ומערכת כיבוי אש), הוספת בולם נוסף לכל גלגל ושדרוג מחשב ניהול המנוע, אסור לבצע במכוניות הללו שום שינוי במפרט היצרן שייתן להן יתרון כלשהו, והדברים אמורים בעיקר בכל הנוגע למשקל – פשוט אסור להפחית ממשקל הרכב. הוספת משקל כמו חיזוק מרכב, משולשי מתלה וכו' – דווקא מותרת. אבל אסור לשנות מידות כמו רוחב, מפשק גלגלים או שינוי באורך בסיסי הגלגלים המקוריים. מידת החישוקים והצמיגים צריכה להישאר מקורית, ואפילו הפגושים ודיפוני הדלתות המקוריים חייבים להישאר. כל הסרה של פיסת פלסטיק ולא הקטנה ביותר שתיתן יתרון של כמה גרמים, גם אם תצליח להתחמק מהבדיקות הטכניות המחמירות, עלולה לגרור אחריה תלונה מצד מתחרה אחר, בעיקר במקרה של סיום באחד משלושת המקומות הראשונים. אם התלונה תתקבל, או אם הרכב ייכשל בבדיקות שלפני המרוץ, העונש יגיע מיד בדמות הקפצה לקטגורית T1, בה למעשה אין לרכב T2 שום סיכוי.

כל זה נכון לבדיקות המחמירות הנהוגות במרוצים בחו"ל. בישראל, בה הספורט המוטורי בכל זאת עדיין בחיתוליו, הבדיקות לא דקדקניות עד כדי כך ואף אחד עוד לא נענש בהקפצה ל-T1 כי חסרו לו כמה גרמים של פלסטיק...  אבל המתחרים בקטגוריה לא מזלזלים בזה, כי כולם חולמים להתחרות בחו"ל וכל גיחה למרוץ בינלאומי תחזיר אותם באכזריות קרה לפרופורציות וחבל שהשקעה של חודשים רבים בהכנות תרד לטמיון בגלל זלזול בפרטים קטנים.

בעולם הרחב תאכלס קטגוריית T2 מגוון גדול של מכוניות מתוצרות שונות. בישראל קטגוריית T2 נשלטת למעשה ע"י שני דגמים של רכב אחד - פאג'רו קינג מתוצרת מיצובישי – רכב כביש-שטח שמבנהו, מרכב אחוד ללא שילדה (יוניבודי) וארבעה מתלים נפרדים, הוכח כמתאים ביותר לשמש כבסיס לרכב ראלי-רייד. שלושה צוותים – רועי שפירא (חולון מוטורס), צביקה נפתלי וחזי בצלאל (צוות נפתלי) והראל גולסט ושי שפירא, משתמשים בקינג מהדגם הקצר – כלי זריז בעל ניהוג ספורטיבי, אך מצריך ריכוז רב במהירויות גבוהות. שני צוותים – ניצן שקל ודובי נוימן (טלפארמה) ועופר קוקוס ונועם שמיר (אבסולוט) משתמשים בקינג הארוך – מעט יותר כבד, מעט פחות עצבני, אבל הרבה יותר יציב, נשלט ובטוח ובשורה התחתונה – לא פחות מהיר. הרכב יוצא הדופן בקטגוריה הוא הכניסה החדשה של השנה האחרונה – טויוטה FJ-קרוזר צהוב ומרהיב של דודי עמר ואודי פורת. לא רק היחיד שאינו מיצובישי קינג, אלא גם היחיד עם מנוע בנזין וגיר אוטומטי. ה-FJ גדול וכבד יותר ובעל סרן אחורי חי – דודי ואודי אומרים שהתנהגות הסרן האחורי הכבד אכן מורגשת בנהיגה מהירה, מצד שני מנוע הבנזין החזק (250 כ"ס במקור, עדיין לא משופר) מקזז במשהו את החיסרון הזה. ה-FJ הזה הוא גם היחיד שנראה מבפנים עדיין כמו פרייבט ולא כמו מכונית מרוץ. כל הפלסטיקים המקוריים עדיין במקומם, הכל עדיין נקי ונוצץ, ריח של אמריקה. רק הכלוב, הגה הזמש הקטן ומושבי המרוץ מחזירים אותנו לאוירת המירוצים.

חזי בצלאל, הנווט של צביקה נפתלי, הוא הרוח החיה בקטגוריה הזו והדובר הכמעט רשמי שלה. רוב המכוניות בקטגוריה (ועדו כמה מכוניות מקטגוריות אחרות) נבנו אצלו בסדנת המרוצים שבמוסך "רמות" שבבת-ים. חזי מסביר שהבחירה בפאג'רו קינג היא טבעית – התכונות הבסיסיות של הרכב מתאימות מאוד – תכונות הניהוג הבסיסיות שלו, אמינותו וחוזק מכלוליו, קל מאוד לנהוג בו מהר יחסית כבר בתצורתו המקורית. הוא פופולרי מאוד כרכב מרוצי שטח בעולם כולו, ויש לו שוק גדול מאוד של שיפורים כגון מחשבי ניהול מנוע משופרים וכלובי התהפכות מייצור סדרתי של ראלי-ארט (סדנת המרוצים האירופאית של מיצובישי) שמאפשרים להכין אותו למרוצים בצורה נכונה וחוקית ללא  תהיות וטעויות. כמובן שצריך לפרק אותו לחלוטין, להפשיט את המרכב מכל בורג מיותר, ולהתחיל לחזק כל מה שמותר ואפשר – פח החזית למשל – החבר'ה מראים לנו שבמכוניות המרוץ הוא כפול – בעצם שני פחי חזית שנתפרו להם יחדיו בכל נקודה אפשרית סביב היקפם ובעוד מקומות – כדי להגדיל את קשיחות המרכב ואת עמידותו בפני עיוות והתפרקות. גם משולשי המתלה שאסורים בהחלפה למשהו חזק וקל יותר, מקבלים חיזוקים בצורת לוחות שנתפרים בתחתיתם ומשפרים את עמידותם בפני מכות ועיקומים. תושבות לבולם זעזועים נוסף בכל פינה מחוברות, וכל העסק מתחיל להיראות פחות כמו ה"ג'יפ" של השכן שלכם, ויותר כמו מכונית מרוץ.

כל זה עולה כסף והרבה. כמה? עונה אחת (דמי הרשמה לכל האירועים, הובלות, אימונים, דלק, טיפולים, תיקונים, צמיגים וכו' וכו') יכולה להגיע לסכומים של שש ספרות. לכולם יש ספונסרים פה ושם, אבל כל העסק עדיין יקר ביותר ורוב המימון מגיע מהכיס הפרטי של בעל הרכב, כאשר קניית הרכב עצמו היא החלק היותר קטן בכל המשחק. במציאות הישראלית מכונית מרוץ T2 היא באופן טבעי כלי רכב שירד מהכביש בשל סיבה כלשהי (בדרך כלל תאונה), שוקם למצב שמאפשר לו לנסוע והפך לרכב תחרותי. הקינג הקצר הירוק של צביקה נפתלי הוא כזה, הקינגים הארוכים הכסופים של ניצן שקל ועופר קוקוס שימשו אותם בעבר ככלי רכב יומיומיים עד שדבק בהם חיידק המירוצים. הם נושאים עדיין לוחית רישוי אבל כבר לא נוסעים על כביש. לעומתם רועי שפירא מצוות חולון מוטורס הלך עד הסוף ורכש בשנת 2007 מיצובישי פאג'רו קצר, לבן וחדש עם 0 ק"מ ישר מהיבואן, והנסיעה הראשונה של הרכב, עדיין עם הניילונים על המושבים ממתקן המסירה, הייתה למוסך מיצובישי חולון מוטורס –  לפירוק כולל של כל הרכב, חיזוק ועיבוי של כל מה שאפשר, התקנת כלוב ראלי ארט תקני, החלפת התיבה האוטומטית המקורית בגיר ידני, מחשב ניהול של ראלי ארט, מפלט פתוח, צמד בולמים לכל גלגל ושאר השפצורים וההתאמות שהפכו את הפאג'רו המקורי לרכב מרוץ אימתני. מכיוון שב-T2 מדובר, אין כאן שינויי מבנה של ממש וכל המכלולים העיקריים נותרו מקוריים למהדרין, הפאג'רו הזה נושא עדיין בגאווה לוחית רישוי צהובה, ועקרונית הוא עובר טסט כדת וכדין ומורשה לנסוע על כביש. גם ה-FJ הצהוב הגיע ישירות בנסיעה על כביש הציבורי, נושא לוחית צהובה רשמית וחוקית וגם הוא אוטו חדש יחסית שהפך לרכב מרוץ לא בגלל תאונה או הורדה מהכביש אלא רק כי בעליו רוצה ואוהב להתחרות. כל זה ישתנה כמובן עם כניסת כל תקנות חוק הספורט המוטורי לתוקף, אז יורדו המכוניות הללו סופית מהכביש ויהפכו לרכבי מרוץ רשמיים, עם לוחית רישוי אפורה וצורך בגרר/עגלה כדי לנייד אותם על כבישים ממקום למקום.

בניגוד למה שחושבים, להתחרות עם "רכב סטנדרטי" זה לא בהכרח זול. נהפוך הוא. להבדיל מאבטיפוס T1 שנבנה מלכתחילה כמכונית מרוץ טהורה עם שילדות צינורות קלות וחזקות וגישה קלה לכל מכלול מכני, הרי ש-T2 הוא מכונית סדרתית שנאנסת – זו ההגדרה המתאימה - להפוך לרכב מרוץ. יש לפרק כל חלק וכל מכלול שמרותכים בנקודות ולתפור אותם מחדש, כי ריתוכי הנקודה המקובלים בתעשיית הרכב נפתחים ומתפרקים כבר לאחר קטע מיוחד אחד במרוץ ראלי אמיתי. וזה עולה כסף. הנזקים, ובעקבותיהם התחזוקה והתיקונים – מורכבים ואינטנסיביים יותר מאשר באבטיפוס T1 מאותן סיבות בדיוק.

אז אם זה יותר יקר ויותר קשה, למה אתם ב-T2 ולא ב-T1? כי בכל זאת לא כל אחד יכול לבנות כמו שצריך או להרשות לעצמו לרכוש מכונית T1 מוכנה. כל תהליך הניסוי והטעיה היקר והמתסכל המלווים בנייה של כל T1 או טרופי טראק, נחסך כאן, במיוחד כאשר משתמשים בפלטפורמה מוכחת כמו הקינג. ושלא תחשבו שתמצאו כאן דלפונים –  מצד אחד אלה לא אוליגרכים או מיליונרים, אבל מצד שני כדי להתחרות בעקביות כזו צריך ערימת מזומנים לא קטנה, ולכן אין כאן שכירים קשי יום ולא ילדים משוחררי צבא דלפונים אלא חבר'ה לא הכי צעירים במיטב שנותיהם, כולם עצמאיים - קבלנים, בעלי חברות ומפעלים, אנשים שעובדים הרבה וקשה אבל כבר רואים ברכה בעמלם ועברו מזמן את שלב דאגות הפרנסה היומיומית ויכולים להרשות לעצמם לעשות משהו למען הנפש. אבל הכסף אינו חזות הכול, צריך גם להתאמן ולשמור על כושר – רוב החברים כאן לא מסתפקים בהתלהבות ובכישרון הבסיסי, והם מתאמנים על בסיס קבוע אצל מדריך נהיגת המרוצים און יעקבסון כדי לשפר ולחדד את היכולות ולשמור עליהן. בינתיים מצטרף אלינו לחורשה בפלמחים גם רוני פישמן בטויוטה פראדו האדום, שהוא מתחרה ותיק וחזק בקטגוריה הסטנדרטית T2S, שלאחרונה פוזל יותר ויותר להשתדרג ל-T2. רוני מודע לעובדה שהפראדו שבע המעללים כבר לא יהיה תחרותי כאן, וצריך להחליף אותו. מיצובישי קינג הוא כמובן הבחירה הטבעית, מצד שני האמוציות והנאמנות ארוכת השנים לטויוטה עדיין עושים את שלהם והוא שולח מבטים חומדים לעבר ה-FJ המרהיב.

אחר כך יגיעו סיבובי ההדגמה לטובת צילומים. האגזוזים הפתוחים רועמים. רעם עמוק, חזק, אלים, רעש של מכונית מרוץ. לך ותאמין שהסאונד מסמר השיער הזה בוקע ממנועי דיזל סדרתיים תמימים שבסך הכול עברו החלפת מחשבי ניהול ששדרגו אותם מ-160 כ"ס לסביבות ה-200 פלוס מינוס. רק ה-FJ הצהוב עם מנוע בנזין V6 שעדיין לא משופר במאום ועל כן הוא חלק ושקט כמו בית קברות ולא מרמז על המהירויות הגבוהות שהרכב הזה בנוי לתת. אסף מצלם, מביים את החבר'ה בפוזות. אודי פורת לא יכול להתאפק עוד, ויוצא עם ה-FJ הצהוב להעיף סילוני חול ואבנים ולנקז קצת אדרנלין בטיסה נמוכה מעל שבילי פלמחים. חצי שעה אחר כך הוא יחזור עם חישוק מרוסק ומעוקם, תוצאה של נחיתה לא מוצלחת שלמרבה המזל נגמרה בטוב – לזה קוראים "לצאת בזול" בתחביב הזה. ניצן, עופר וצביקה (שיוצא בצוות הסיוע) מספרים על ההכנות לראלי דרך המשי המתקרב – המכוניות שלהם כבר יצאו לדרך ונמצאות על האוניה. שבועיים אחר כך בסנט פטרסבורג שברוסיה, הם יזנקו לראלי המפרך , ניצן ודובי יתנגשו בעץ ויפרשו, גם זה חלק מהמשחק. עופר ונועם בהופעה בינלאומית ראשונה עבורם, ייהנו מקצת יותר מזל ויצליחו לסיים במקום ה-18 הכללי מתוך 29 מכוניות שהגיעו לקו הסיום – ולהזכיר למי שלא בעניינים – עם כל הכבוד, אלה לא ארבע הקפות ו-120 ק"מ בצאלים, אלא ראלי בינלאומי של שבוע, עם מאות ק"מ רבים מדי יום, אלפי ק"מ במצטבר, מול קבוצות מפעל מצוידות היטב ושמות גדולים מהרמה העולמית. אז באמת שמגיע לכולם הרבה כבוד על הנחישות, ההתמדה, ההשקעה הרבה ולאלה שסיימו – על גודל ההישג. קטגורית T2 והאנשי הטובים שמקיימים אותה, היא השלד האיתן של של ענף הראלי-רייד והיא נמצאת בדרך הנכונה –  תמשיכו לעקוב אחריה.