לקראת ראלי דאקאר 2011

בכל שנה, כשבישראל מרגישים את החורף מתקרב וקצת קר בערב, אני מתחיל להרגיש עקצוץ קל שמתחיל בקצות האצבעות ועובר משם לכול הגוף. לא תמיד אני מצליח להבין מה זה בשניות הראשונות אבל אז פתאום זה מגיע בבום שמזכיר לי שהימים חולפים, החול בשעון הולך ואוזל, וככול שהוא מתמעט כך החולות בדיונות של דקאר גדלות. כאילו החול בשעון הפרטי שלי מתעופף ונוחת על ערימות החול הענקיות שמסמלות את המרוץ הגדול מכולם – Dakar.

בשנתיים האחרונות עבר המרוץ מצפון אפריקה לדרום אמריקה. יחד עם השינוי הגיאוגרפי השתנה גם האופי של ראלי דקאר. עוד לא החלטתי אם אני אוהב את זה או לא. לוקח זמן להתרגל לשינויים, בייחוד לאחר שכול כך הרבה שנים הרגילו אותנו למשהו מסוים.

המעקב היום-יומי אחרי הראלי דרך האינטרנט ודרך הסיקור המצוין באופן מסורתי של ערוץ הטלוויזיה יורו-ספורט גורם להבין מספר דברים. כן, כולנו אוהבים ספורט מוטורי, מנועים ונהיגה, וכולנו אוהבים שטח גם אם זה חול וגם אם זה בוץ. אבל ההבנה העיקרית היא קטנותו של האדם אל מול פלאי הטבע. פתאום האדם, הצוות וגם המכונית נראים קטנים כל כך אל מול גלי דיונות הענק והמרחבים הבלתי נגמרים. הסיפורים הגדולים של הדקאר קורים בדרך כלל לאנשים הקטנים יותר, מעוטי היכולת והספונסרים, אלו שעושים מאמץ כל השנה בכדי למצוא את הזמן והתקציב להגיע לקו הזינוק ואלו שנאבקים במשך כל הראלי רק כדי לסיים אותו. הניצחון שלהם הוא להגיע אל דגל השחמט, והוא מרשים לא פחות מקבוצות המפעל על הפודיום.

זכורה לי אחת הפעמים הראשונות שנתקלתי בראלי, אז עוד במתכונתו הקלאסית שזינקה מפאריז. באחד מגיליונות "טורבו" הראשונים התפרסם סיפור על אופנוען יהודי בלגי (או צרפתי?) שהתחרה בראלי הארוך הזה, שלושה שבועות של מאמץ פיזי ומנטאלי בלתי פוסקים. אני לא ממש בטוח, עבור המשתתפים הפרטיים, בעיקר אלו שמתחרים על דו-גלגלי, מה קשה יותר. המאמצים הגופניים שהם עוברים במהלך היום במשך שעות ארוכות על האופנוע ואולי הקושי לשרוד, להחזיק מעמד ולדעת שגם בלילה, בחניון, בזמן שיש כאלו שנהנים משינה מתוקה, הם צריכים להכין את כלי הרכב ליום הבא. להם תישאר אולי שעה לתפוס מנוחה לפני המשך המאבק.

מסורת הדקאר התחילה כמשהו מאד אישי של תיירי סאבין. מסע הרפתקני ברחבי אפריקה, אתגר של לחצות את היבשת ולסיים בשלום, מיועד להרפתקנים כמוהו ולאו דווקא לנהגי ראלי מקצועיים או לקבוצות ממומנות היטב של יצרן כזה או אחר, דו או ארבע גלגלי. ובכול זאת, השילוב הזה עושה לכולם משהו. כיף לראות את קבוצות היצרן הגדולות חוזרות מדי שנה ומתחייבות לאתגר הגדול אבל כולנו בסופו של יום, או אולי לפחות מרביתנו, דווקא נהנים לקרוא ולשמוע סיפור אישי קטן כזה או אחר של מתחרה שכולנו היינו שמחים להחליף עימו, או לפחות לדמיין איך זה להיות שם במקומו. 

כולנו מכירים את השמות הגדולים של המשתתפים בראלי הקשה הזה ונהנים למצוא אותם בכול שנה מחדש ברשימת המשתתפים והמזנקים. למרות השמועות שמתרוצצות סביב פולקסווגן בדבר מעבר אפשרי שלהם לאליפות העולם בראלי עם השירוקו היפהפייה, עדיין זו אחת מהקבוצות המחויבות ביותר לדאקאר. גם בוולפסבורג מבינים שקבוצת הכדורגל הנהדרת שלהם לא מספיקה בכדי לעשות פרסומת וניצחון בדאקאר פירושו בסופו של יום עוד מכירות של טוארגים באולמות התצוגה, למרות שהקשר שבין שתי המכונות מקרי בהחלט.

הרבה מיליונים של יורו שופכת הקבוצה בכדי להגיע מוכנה לדקאר, כסף שהולך לבנייה ופיתוח המכוניות אבל גם למשכורות של אוחזי ההגה הכי טובים שאפשר למצוא. התחרות הולכת וגדלה והיריבות הגדולה ביותר לפולקסווגן מגיעה כמובן מבית. קבוצת BMW הכריזה על רצינותה וכוונתה הגדולה לזכות בראלי היוקרתי וזאת למרות צמצומים בתוכנית המרוצים של הקבוצה הבווארית. הקרב בין פולקסווגן ו-BMW מזכיר משחק צמרת מהבונדס ליגה, וזהו אכן קרב הצמרת של עולם מרוצי השטח, הקרב הכי טוב והכי מסקרן שיש כיום. כתבתי קודם לכן, למעלה, על הגירוד שיש לי באצבעות, ורק מלחשוב על הקרבות בין קרלוס סיינז לנאסר אל-עטייה עושה לי נעים בבטן. המטדור מספרד מול גמל המדבר מקאטאר, לא יכול להיות טוב יותר.

נכון שהקרבות שאמורים להתנהל בין פולקסווגן ו-BMW ירתקו אותנו, אבל הם צל חיוור לעומת העבר... אני מתגעגע למפלצות הצרפתיות. מה לעשות, כזה אני. פסגת היסטוריית הדקאר מבחינתי היו הימים של ה-205 T-16 , אותה מכונית ששימשה את פג'ו במקור לאליפות העולם בראלי ועברה מקצה שיפורים שכלל בעיקר את הארכת השלדה ומנוע עם מעט פחות סוסים לטובת אמינות. ארי ואטנן עשה נפלאות עם האריה הצהוב והמשיך אותו יואה קאנקונן, הפיני המשופם ואלוף עולם בראלי ארבע פעמים, שהגיע עם עוד אחת מבית היוצר הצרפתי, ה-405 T-16 , כמעט אותה יצירה כמו אחותה לפניה. התוצאות היו זהות.

ואיך אפשר להזכיר את הנפלאות הצרפתיות ללא סיטרואן. היום כולם משייכים ומכירים את האחות הקטנה של פיג'ו בעיקר בזכות האליפויות של סבסטיאן לואב, אבל אם נבדוק טוב נגלה שהניצנים החלו כבר בחולות הסהרה. המנוע והשלדה היו זהים למעשה לאלו של ה-205, מבחוץ הגוף נראה כמובן שונה, לוח התוצאות הראה שכלום לא השתנה,הכול נשאר במשפחה.

עוד אחד מזיכרונות הדקאר שלי קשורים לאחד ממרוצי הראלי-קרוס באשקלון בסוף שנות השמונים, ולמה דווקא לשם? הימים ימי שיא הפופולאריות של מרוצי המכוניות בישראל, יבואני הרכב מעורבים, קהל של עשרות אלפים ביציעים, מאובטח על ידי משטרת ישראל ומעל חמישים מכוניות שמשתתפות באירוע. יבואני חברת DAF החליטו לקחת חלק בחגיגה המוטורית והביאו, כאטרקציה, את אחת ממשאיות הענק ששימשו את יאן דה-רוי ההולנדי בזמן שתקף את חולות הסהרה. אי אפשר היה לתאר את החוויה כאשר המפלצת בעלת מיליון הגלגלים חרשה את המסלול החולי וגם מעבר לו. הקהל השתולל באכסטזה. משאיות הענק הן חלק בלתי נפרד מחוויית הדאקאר. הגודל, העוצמה, הכוח והמהירות שמחוברים יחד לכדי מכונת מלחמה אחת.

אז מה זה הדאקאר בעצם? אי אפשר לסכם את הראלי הנפלא הזה ככה סתם באלף מילים, את מה שהולך לקרות במשך שלושה שבועות נהדרים בתחילת חודש ינואר או את כול מה שמוביל אליהם ובכול זאת, ניסיתי וכעת נותר להמתין לזינוק. הגירוד מתגבר... והטיזר הרשמי של הראלי לא עוזר: