ראלי דקאר 2011 - סיכום השבוע הראשון

אחרי שישה ימים של נסיעה יום-יומית בשבילי החול המהירים מבואנוס-איירס דרומה ובדיונות החול המדהימות בצ'ילה, דבר אחד אפשר לומר בברור: קרלוס סיינז הספרדי, הנהג הבכיר של קבוצת פולקסוואגן, נמצא בדרגה אחת מעל כולם בראלי דאקאר 2011. אם לא תתרחש דרמה לא צפויה (ובדקאר הכל יכול לקרות!) הוא יהיה  הנהג שיגיע ראשון חזרה לבואנוס-איירס.

מתוך שישה קטעים מדודים בשבוע הראשון של הדאקאר, עד ליום המנוחה הראשון, ניצח הנהג הספרדי בארבעה, תוך שהוא מוכיח שוב עד כמה הוא נהג אדיר ומגוון, המסוגל לנצח בכול תנאי הדרך.  רק תנו לו לסובב את ההגה וללחוץ על הדוושה -  את סיינז לא מעניינת העובדה שהמארגנים ניסו להקשות בניווט...

בעקבותיו של קרלוס סיינז נמצא בן-זוגו לקבוצה נאסר אל-עטייה. הוא היחיד שעוד איך שהוא מצליח לקבוע זמנים קרובים בטיבם. אל-עטייה הצליח לנצח בקטע אחד בראלי, אבל נדמה שהוא רחוק מהספרדי יותר ממה שמגלים הזמנים הגולמיים. נראה שהמטדור הספרדי הוא זה שמכתיב את הקצב בדאקאר וכולם צריכים לרדוף אחריו, לעמוד בתנאים שלו.

ארבעת כלי הרכב הרשמיים של פולקסווגן ללא תחרות ממשית השנה, עד כה. מי שכן מנסה לקרוא תיגר, ובעל הסיכוי הטוב ביותר להצליח, הוא סטפן פטרהנסל ב-BMW X3 של קבוצת  X-RAID . פטרהנסל, מנצח הדאקאר תשע פעמים בעבר, בחר לנהוג במכונית השחורה מונעת הטורבו-דיזל וזאת למרות שבאחד הראיונות עימו לפני הזינוק סיפר כי פולקסווגן רצו את שרותיו ואף הציעו לו חוזה מפתה ביותר. הוא סרב ואולי קצת מתחרט על ההחלטה, במיוחד לנוכח הדומיננטיות הטכנית של הטוארגים הכחולים.

הספיישל החמישי היה נקודת האור של פטרהנסל הצרפתי השבוע. הוא הצליח לנצח סוף-סוף ולצמצם פערים בפסגה, רק בכדי לכבות את האור בקטע שלאחריו, השישי, שם במקום לנהוג באופן רציף נאלץ להפוך לפאנצ'ר-מאכער... ארבעה תקרים מהם סבל לאורך הקטע, כשברשותו רק שלושה צמיגים להחלפה גרמו לו לאבד זמן רב וגם את המקום השני בדרוג הכללי.

עוד אכזבה מהווה הנהג הדרום-אפריקאי של פולקסווגן, ז'יל דה-וייליר, מנצח הראלי בעצמו בעבר, שלא מצליח להפיק מעצמו הרבה השנה, אם בגלל תקלות כאלו ואחרות במכונית שלו ואולי פשוט העליונות של סיינז משפיעה עליו. בכול מקרה, לאחר שישה ימים הוא כבר יכול לראות את המקום הראשון רק עם משקפת וגם זה בתנאי שפתח את המכסה. אני יודע שברור שעכשיו אני עומד להתייחס למרק מילר, בייחוד לאור מה שכתבתי עליו בכתבת הפתיחה של הראלי, אבל מכיוון שאני לא עומד לשנות את דעתי חבל לבזבז כרגע מילים. מילר נמצא היכן שנמצא בדרוג הכללי משום שלאחרים אין מספיק כלים טובים בכדי לקרוא תיגר על רכבי העל הגרמניים. 

אכזבת הראלי, שלא באשמתו, הוא רובי גורדון. כל-כל רצינו לראות את האמריקני החביב עם ההאמר המפלצתי מצליח יותר. הוא קיבל אישור מיוחד מהמארגנים לבצע פעמיים את הקפיצה הגדולה על במת הזינוק לקול תשואות הקהל, והמפלצת האדומה היפיפייה הפליאה בריחופה. אבל למעשה לא הרחיקה מעבר לכך... בקטעים הראשונים של הראלי, קטעים טכניים שם יש לבאגי בעל ההנעה האחורית בלבד שמתחת לשמלת ההאמר נחיתות טבעית, לא הצליח גורדון יותר מדי ואז הגיע השלב שבו המנוע שלו אמר "נמאס לי" ושבק חיים, בקטע קישור עוד לפני הזינוק לקטע השלישי, לצערו ולצערם של אוהדים רבים. אין ספק שבדיונות של מדבר אטאקמה היה יכול הנהג האמריקאי לספק לנו מעט עניין וכמובן שגם בשבילים המהירים שהובילו לשם.

גם הצוות הישראלי של יזהר ערמוני ואביב קדשאי לא רווה נחת עד כה בדקאר 2011. לאחר שבראלי של 2009 פרשו השניים לאחר הקטע החמישי של הראלי, בגרסה הנוכחית, זו של 2011, כשהם מצוידים ב-"לוחם המדבר", Desert Warrior בריטי, החיים לא קלים ולא פשוטים. פעמיים הם כבר הספיקו לסבול מזרימת דלק לא רציפה וניתוקי מחשב שונים, שפגעו בתוצאות של השניים ובאפשרות להתברג בעשיריות הראשונות.

אחד המראות שמדהימים בכול פעם מחדש כאשר צופים במרוץ הזה הוא משאיות הענק והביצועים שלהן. מה שהחל לפני 33 שנים כגימיק של משאיות סיוע והפך למשהו גדול בפני עצמו, מרוץ קטגוריית המשאיות מושך אליו תשומת לב רבה. משאיות אלו, בעיקר מזרח-אירופאיות, כמו דגמי טטרה וקאמאז, מספקות אקשן מדהים כאשר הן מטפסות וצולחות את הדיונות או נאבקות בקטעים טכניים צרים והדוקים. כבכול שנה בשנים האחרונות המועמד לניצחון הוא הנהג הרוסי צ'אגין בקאמאז הענקית מספר 500. בינתיים, בסיומו של השבוע הראשון סובל הרוסי, שחגג יום הולדת במהלך הראלי, מבעיות מכאניות במשאית שלו, מאפשר לבן-קבוצתו קאבירוב להוביל בהפרש של כמעט 20 דקות, אבל הדרך עוד ארוכה עד לקו הסיום...

וממש לפני סיום אי אפשר שלא להתייחס להחלטת המארגנים השנה להפנות תשומת לב מיוחדת  לבטיחות. בשונה משנים עברו, החליטו הפעם מארגני הראלי להפריד בחלק מהקטעים התחרותיים בין נהגי המכוניות והמשאיות לבין רוכבי האופנועים, וזאת כדי למנוע מצב את הסיכון שהרוכבים יפגעו מידיהם של הארבע-גלגלים בלהט המרוץ, כפי שקרה בעבר לא פעם. החלטה אמיצה ומבורכת שהתקבלה בברכה על ידי כולם.