מבחן דרכים: מיצובישי פוסו-קאנטר 4X4

לא ג'יפ, לא טנדר, לא פולסייז... משאית-משאית, כזאת שנוהגים בה גברים אמיתיים, עם הבונוס של הנעה לכל הגלגלים. מיצובישי פוסו קאנטר 6.5 טון בגרסאת 4X4 מיועדת לשנע מטענים גדולים וכבדים בתנאי שטח - כוורות דבורים למשל. אבל המטרה הטבעית של משאית כזאת, לפחות לפי מה שאנחנו מאמינים בו, היא קראוון שטח בגודל אקסטרה-אקסטרה. עם שני סרנים חיים, מרווח גחון סביר ופלטה ענקית שתוכל להביא את home sweet home לכל מקום. האם זה עובד? בטח! בעצם... תלוי את מי שואלים.



(צילומים: אבנר ברוך)

די, נמאס לי מחיי המושב! זה סוג של קיבעון מחשבתי שלוקים בו רוב אזרחי העולם או לפחות אלו שיכולים להרשות לעצמם קורת גג. בכל יום חוזרים לאותו הבית, לאותו המקום ולאותה השגרה. אני מאסתי בזה. מהיום ייצר הנדודים נפל עליי, אני עוזב את המושב ועובר לגור בקרוואן. עכשיו רק צריך לשכנע את זאת שמחליטה באמת.

"אם אתה רוצה לעבור לגור בכזה Motor-Home," אמרה הגברת הקובעת והמקובעת בבית הקבע שלנו, "אז הוא חייב לעמוד בכמה קריטריונים." כאן נשלפו האצבעות ונזקרו, אחת אחת. "דבר ראשון," האצבע עולה, "הוא חייב להיות מרווח מספיק לכולנו."

הכולנו המדובר כולל הריונית מתקדמת ועוד יוגב אחד בן שנתיים. "הסעיף השני כרוך בראשון," עכשיו האמה עולה, "אני רוצה אמבטיה ראויה, לא ארון שמתקלחים בו." הקמיצה דיברה על גובה מספיק מעל האדמהשיחסוך מאיתנו רמשים ושרצים אליהם אנו רגילים מבית הקבע, ולסעיף של הזרת (שהיא האצבע החשובה ביותר כיוון שהיא מחטטת באוזן) היא דרשה 4X4. כיוון שהיא רוצה להגיע לכל מקום.

"רגע, עצור!" עכשיו היד מונפת פתוחה. "אתה לא הולך לכתוב איזה מבחן השוואתי הומורוסיטי בין שתי משאיות שאני אחת מהן, נכון?" שיט, הלכה הכתבה המתוכננת.

"מה פתאום?" זה שהעלית איזה שמונים קילו בגלל ההריון, זה ממש לא עילה להשוואה כזאת. באמת למה, אני עוד רוצה לישון בבית, בכל זאת, הקראוון עוד לא מוכן.

ברור שהסכמתי מיד והלכתי להזמין ריאו קמינס רק שלא מצאתי סוכנות שמוכרת כאלו, גם לא הצלחתי לשכנע אף קצין רכב צבאי שזה משהו מבצעי חשוב מספיק כדי לוותר על כלי אחד מהסד"כ שלו. אז בחרתי במשהו שיש במלאי ואפילו מגיע בתקציב עממי. 250,000 שקלים, פחות או יותר. דבר לא יעצור אותי בדרך אל החופש!




הקאנטר מגיעה באדום זועק. "זה הצבע היחיד שהיה?" היא שואלת אותי כשאני מחנה את ה4X4 ברחוב. "לא היה צהוב בננה, כחול ים?", ההיריון משבש להן משהו ואני מתעלם.
"עזבי את הצבע... מה דעתך על העיצוב הכללי?"

"היא יפה... זורמת... אפילו אלגנטית משהו... ספורט אלגנט כזאת..." היא עוסקת בעיצוב אז יש לה אוצר של מילים שאני לא מבין. "לא יפה כזה היי-קלאס..."שתיקה קלה. "אבל גם לא מכוער היילקס..." וואללה, את זה אני מבין. משאיות הן לאו דווקה קובייה חסרת חן ומעוף, היום כל משאית מקבלת טאץ' עיצובי ואפילו אם אין כל סיבה להתאהב בה כמו שאף אחד לא קונה מברג בגלל עיצובו, מישהו שם ביפן החליט שצריך להשקיע כמה גרושים בעיצוב. "יש לה אפילו שנורקל." היא ציינה בהתלהבות "יותר יפה מצינור הביוב שאתה התקנת בסופה המסכנה שהייתה לנו...". תודה לך.



"איך בדיוק אני מטפסת לקבינה?" היא מביטה מלמטה למעלה. לזכותה יאמר שאין לה כל בעיה עם מכוניות גבוהות, טרקטורים גדולים ומשאיות. בימים כתיקונם, נטולת בטן ענקית והורמונים חסרי הומור היא הייתה מדלגת למעלה בקלילות בלי להגיד מילה. הפעם היא צודקת, עלייה לקאנטר מצריכה טיפוס על שתי מדרגות די גבוהות ואני ניגש לסייע ולאחר מכן מעלה אליה את הדרדק הנלהב. בשבילו הגובה מהווה יתרון והנסיעה, לראשונה בחייו, במשאית כזאת היא סיבה למסיבה. לאחר חגירתו בכיסא הבטיחות אני נחגר ולא מגלה להם שאני היחיד שזכה בכיסא בעל מנגנון שיכוך הידראולי. הם, לעומת זאת, קיבלו ספסל צפוף, נוקשה ולא נוח, בעיקר במרכזו, בתנאי שאתה לא יושב בכיסא בטיחות מרופד.

מקיש את הקוד, מכניס מפתח לסוויץ' ומניע. הקאנטר נעור בטרטור רב מערכתי כמו מודיע לנו חגיגית "הנה, הנעתי. מה הלאה?". אני מביט בה בתמיהה, "מה? מה אתה רוצה?"

היא מביטה בי רגע אחרי שדחפה חבילת מגבונים לחים לתא אחד, חיתולים להחלפה למקום אחר ואת הספר האהוב עליי ועליו, "הטרקטור בארגז החול" של מאיר שלו לתא הדפים שבאמצע. "יש מקום, לא ננצל?" והיא אכן צודקת, שפע תאי אכסון קטנים מפוזרים לכל רוחב הקבינה כולל, מקום לניירת או מפה עבור מי שהמרחבים קוראים לו.

יוגב, יורש העצר, שואף את כל המרחבים מגובה הקבינה. יש לו את כל מרחב הראייה האפשרי לכל הכיוונים. על סיפון הפוסו מרגישים קצת כמו במגדל פיקוח גבוה, החלונות הגדולים מתחילים נמוך ומאפשרים זווית ראייה לכל עבר. המראות, כמו בכל משאית, ענקיות וכפולות ומאפשרות לדעת מה קורה מאחור כמעט בכל נקודה.

הקבינה היא חדר השירות של הבית, זה המקום הפונקציונאלי אליו מתנקזים כל הדברים שצריכים, בלי יותר מדי הקפדה על איך הם נראים. הכל פשוט ושימושי. אין כאן עיצוב מרהיב או משהו מהפכני, בכל זאת אנחנו מדברים על נהגי משאית שאמורים להשתמש בזה. הדש-בורד פשוט ופלסטיקי אך מרגיש קשיח ועדיין לא מקרטש, הכפתורים מפוזרים מסביב להגה בהגיון סודי שרק מי שתכנן את זה מבין אותו אבל מי אני שאלין, לי מגרד כבר לצאת אל השטח... הרדיו משוכלל ומעצבן בעיקר כשהוא מודיע שעברתי את המהירות המותרת. הוא גם כולל מצלמת רברס שמאפשרת נסיעה בטוחה לאחור.

אנחנו יוצאים מהחצר באיטיות ועל פס ההאטה הראשון כבר נרשם המשבר של היום. המשאית, יושבת על ארבעה קפיצי עלים שנועדו לשאת משקל, מספרת לחוליות הגב שיש פס האטה, ההורמונים של הגברת חוטפים מכה ואני צריך להתמודד עם זה. היא נאחזת בידית הלת בבהלה, "למה זה כזה קופצני?". זו באמת שאלה טובה. מתברר שקראוון דמיוני על משאית ריקה לא מוסיף מספיק משקל כדי שהמתלים יתחילו לעבוד והפוסו קופצת בכל הזדמנות. לזה צריך להוסיף את הארגז מתוצרת מקומית שמקרקש ומרעיש בכל הזדמנות.

אני חונה ליד הצרכנייה. "אנחנו צריכים להצטייד, למלא את המקרר של הקראוון."
"בחייאת?" היא מחזירה אותי אל הקרקע, "תביא לנו שוקו ולחמנייה." הדרדק מצטרף אליה בקריאות שמחה ואני יורד מהמשאית כדי לקנות את הפרודוקטים המבוקשים.



ביציאה מהמושב יש שני פסי האטה פלסטיים קטנים כדי לסמן את מיקום העצירה המדויק ליד השער. המעבר עליהם מביא אותנו צעד נוסף לעבר הרבנות. אני מנסה להתעלם ומתחיל להאיץ. המהירות עולה, הקפיצות לא ממש מתמתנות. אולי מתרככות טיפה. או שפשוט מתרגלים.

בסיבובים הקאנטר נוטה להתגלגל בצורה קצת לא נעימה. זה כנראה תחושה שיוצרת הקבינה הגבוהה שמתפתלת בעיקולים, לוקח קצת זמן להתרגל לזה ולהפסיק להרגיש כמו דיפנדר בשיפוע צד.



על הכביש הראשי הקאנטר מפתיע לטובה, אולי בגלל שהיא הארגז הריק לגמרי. "יש לה מה לתת?" היא שואלת ואני לוחץ! תחת הקבינה מסתתר מנוע בעל ארבעה צילינדרים שמספק 175 סוסים, ולמרות צניעותם היחסית המשאית האדומה מגיבה בכל הילוך ונותנת תחושה של רכב שיודע להאיץ. יחסית למשהו כל כך גדול היא יודעת לצבור מהירות באופן סביר ביותר.

ידית הילוכים קטנה מזדקרת מהדש-בורד והיא אחראית על העברת חמשת ההילוכים. רגע לפני שהמנוע מגיע לטמפרטורת העבודה הפוסו מחייבת את הנהג לדיוק, ההילוכים נכנסים קצת קשה. זה לא כמו המגירוס שהכרנו בה כל העברת הילוך כללה לקיחת אוויר ושליחת מכת קראטה. כאן זה חלק הרבה יותר אבל לא לגמרי, לוקח קצת זמן ללמוד ומסתדר לבד עם טיפוס מחוג שעון החום למקומו הטבעי.



אנחנו יורדים לשטח, בדרך למיקום הקראוון שלנו על גבעה שצופה לים, משם נוכל לראות את השקיעה. המבטים שאני מקבל בירידה לשטח מבהירים לי שאצטרך להיות מאוד עדין ורגוע עם הגז. אבל כמה שאני לא מנסה להיות רגוע, זה עדיין לא הכלי שהייתי בוחר מרצוני החופשי להסעת הריונית בשטח.

"איפה הידית של הטרנספר?" היא מתעניינת.

"אין אחת כזאת." אני מרגיש מתנצל אבל זה נכון. לפוסו אין הילוך כח. יש הילוך ראשון קצרצר ביחס העברה של אחד לחמש וחצי שמשמש, במידת הצורך, כהילוך האיטי שיעלה את המשאית במקומות בהן נדרשים מהירות איטית וכח זמין.

"איך משלבים כאן הנעה קדמית?" השאלות ממשיכות לעוף בתוך הקבינה.

אני מוצא את הכפתור הקטן שאחראי על שילוב הפרונט. "לוחצים עליו," אני מדגים... "ואחרי חצי שעה זה משתלב." אני לא סובל את הכפתורים שמשלבים את ה-4X4, זה מתכון לצרות אבל המודרניזציה משתלטת אט אט על כל תיבת העברה וידיות מכאניות מצטרפות למנואלות הנעה כמוצר שאבד עליו הכלח.

"יש לו יכולות עבירות? הוא מסוגל לטפס את זה?" היא מצביע על מעבר נחל עם קיר נאה מאחוריו.

"הוא יטפס," אני מערי.ך "כל זמן שהפגוש האחורי שלו לא יינעץ בקרקע וישאיר אותנו מתנדנדים."

"מנסים?" עיניה ניצתות. אני עוצר, היא יורדת לאיטה מהמשאית, בכל זאת הדרך למטה ארוכה. היא מתמקמת באמצע התעלה הארוכה ומסמנת לי בידה "סע!". אני נותן קצת גז, משלב לראשון ומתגלגל למטה לאיטי תוך שאני מסתכל עליה. המשאית בהילוך ראשון מאפשרת נסיעה איטית ולאחר כמה מטרים היא מרימה את ידה, "הפגוש יעצור אותך." היא ניגשת לחלוני "לא תצליח לעבור, סע אחורה." הצפצוף הטורדני מופעל ואני נסוג לאחור והיא מתקרבת שוב לחלון "שם," היא מצביעה. "שם אפשר יהיה לגשת באלכסון וככה לא נתקל בבעיות עם הפגוש."



אני מפנה את ההגה לשם המיועד ומתייצב בתחתית עליה סלעית. היא מטפסת לאיטה לאמצע המעלה ומסתובבת אליי: "אתה רוצה לשים את הגלגל כאן?" היא מצביעה על חריץ שנמצא באמצע העלייה. אני מביט עליה בלבד, עוקב עם ההגה אחרי הפניות הידיים שלה.

המעלה נכבש אט אט תחת גלגלי המשאית עד לנקודה בה ההצלבה כבר מוגזמת ולמרות הפיתול שהשלדה מאפשרת אחד הצמיגים איבד את האחיזה והחל לפרפר. היא מרימה את ידיה בהצלבה ומסמנת לי לעצור. "עזוב, זה גדול עליך." שוב נסוגים ברברס.


"זה לא ממש רכב שטח, אתה יודע."
"לפני שהדבר הזה הוא רכב שטח, הוא קודם כל משאית, עם כל המגבלות של אורך, רוחב ומשקל."
"אבל יש לו שני סרנים חיים, ארבע על ארבע אמיתי, רק חסרות לו נעילות"
"וצמיגים בגודל בריא יותר..."
"אז לא קונים כזה?" היא מקשה.
"בטח קונים, רק נסגור קודם את המשכנתא ונראה מאיפה מממנים עוד ילד..."
"מה משכנתא? לא מוכרים ועוברים לקראוון?"
לא אמורות להיות לה בעיות זיכרון בהריון?



היציאה מהשטח עוברת בשקט, הקטנצ'יק נרדם והיא תמכה את הראש שלו עם הכובע שלי והתיק של המצלמה. אני מנסה לנסוע בזהירות ומחשב כל בור כדי לא להעיר אותו אבל שניהם בשלהם. מיצובישי קאנטר ממשיך לקפוץ כמו שור קשור ביצים ברודיאו, והילד ממשיך לישון כאילו הוא במיטה עם מזרון אורטופדי. החנייה בבית קצת שוברת את הלב וקוברת אחת ולתמיד את סיפור הקראוון שלא היה.



"אגב," היא נעצרת אחריי הירידה מהמשאית. "איך בדיוק חשבת שנצא כולנו לשטח עם זה?" היא מצביעה על הקאנטר-בית שלנו.
"מה זאת אומרת איך?" אני מברר.
"מה זאת אומרת מה ז'תומרת?"
"ניכנס שלושתנו בקבינה, את, הוא ואני" אני מצביע על הקטנצ'יק שאצלי בידיים "ניסע אל קצה העולם, נחנה שם וננפוש."
"מה שלושתנו?" היא מקבלת גוונים של עצבים. "שכחת שאני בהריון?" היא מצביעה על הבטן העגולה והבולטת. "מה נעשה איתו? נשאיר בבית לשמור על החתולים???"
שיט...