הסמוראי ואני מטיילים ביחד כבר 10 שנים. לפני זה טיילתי כ- 5 שנים עם הטרופר של ההורים ועוד לא מעט טיולים במהלך 6 שנות הרישיון הראשונות + כמה טיולים בג'יפים שכורים עם ההורים בתור ילד קטן. אפשהו, תמיד היה חסר לי משהו בטיולים הרגילים. גם בטיולים ארוכים במיוחד של כשבוע ויותר שאני נוהג לעשות בשנים האחרונות אני מרגיש לפעמים משהו חסר.
מתכון שכולל נסיעה מהירה, אתגר פיזי ומנטלי, אתגר לאדם ולמכונה, קורטוב של סבל... עונה פחות או יותר על מה שחסר בטיולים הרגילים. הרעיון של להציב לעצמי איזשהו רף אתגרי שאני חייב לעמוד בו תמיד נמצא שם. מאותן סיבות השתתפתי בשנת 2007 בראלי חרמון אילת ומאז אני מתגעגע. וכך נולד הרעיון המטופש/משוגע/הזוי/מיותר הבא: טיול חוצה ישראל - אבל בנסיעה רצופה. מתחילים בחרמון ומסיימים באילת, כל הדרך בשטח, ומנסים עדיין להתייחס לזה כאל טיול - "טיול מרתון חרמון אילת".
בשנים האחרונות אני מטייל עם חבורת ג'יפאים וותיקים שמשהו אחד משותף לכולם- שריטה כזו או אחרת שכל אחד מביא איתו וביחד מדובר בחבורה צבעונית במיוחד עם סבלנות ואמפטיה אחד כלפי השריטה של השני. "הטרנטות של מישל" שם הקבוצה, וכבר יש ברזומה של החבורה הזו ואנשיה כמה אירועים יוצאי דופן, כמו חציית ישראל על קטנועים 50 סמ"ק, או ההשתתפות של צור ואורנהבראלי בודפשט-במאקו.
אני קורא להם "חמישי משוגעים" על שם טיולי חמישי בלילה של החבורה....הרעיון התקבל בברכה ברוב מוחלט. תאריך נקבע. בפרלמנט של יום שלישי (ערב מוסך אנחנו קוראים לו), הנושא עלה לדיון והתחלנו לדבר על הטקטיקה. מדרום לצפון או להפך? מתחילים ביום או בלילה? דרך הבקעה או דרך מרכז הארץ? יוצאים בחמישי או בשישי? וכד'. לכל שאלה כזו יש כמובן השלכות משמעותיות אבל כל אלו הן רק תפאורה להוואי של הקבוצה שבמקביל לדיונים, בזמן שמתחילים לעבוד ולהכין את הרכבים.
הכנת הרכבים היוותה חלק משמעותי משלב ההכנות. ברור שכל מה שיכול להתקלקל ברכב כנראה יתקלקל בטיול הזה ואנחנו רוצים להגיע לאילת, בשאיפה כולם. ההכנות כללו בין היתר, תיקון של כל מה שהמתין לזמן מתאים ועד היום לא קיבל יחס, טיפולים מלאים, החלפת רצועות, חיזוק ברגים, איסוף חלקי חילוף, מיקום של 2 גלגלים רזרביים והתקנת זיוודים ומתקונים (קשר, ניווט וכד').
בסמוראי הקשיש היו עוד כמה דברים כמו החלפת הכיסאות המרופטים לכיסאות טריים של BX, טיפול בנקודות התורפה של המתלים שלי, עדכון של מערכת השמע לרדיו בלוטוס איכותי עם כ- 10 ג'יגה של מוזיקה על דיסק און קי מזערי ועוד כמה דברים שאני לא זוכר כרגע. מה שבטוח, ההכנות היו סוג של יישור קו שהגיע לרכב בכל מקרה.
מעבר להכנת הרכבים היה צריך להתכונן לאירוע מבחינת הקבוצה (מנחה הקבוצות שבי יקרא לזה תהליך קבוצתי...). הועלו כל מיני מקרים ותגובות הקשורים לקצב, תקלות, הובלה וכד' מה שהוביל למסקנה הבלתי נמנעת שחייבים לעשות אימון המדמה עד כמה שניתן את אווירת המסע.
מחשבות ראשונות: לנסוע בשמורות טבע בלילה זה לא אפשרי. לסיים את המסע על הכביש גם לא אופציה. בשטחי האש אפשר לנסוע רק מיום שישי. בקיצור, אם יוצאים ביום חמישי בבוקר, חייבים להגיע לאילת עד יום שישי אחה"צ. המשמעות- סד"ג של 30 שעות למסלול צפוי של כ- 800 ק"מ (בשלב הזה עוד אין מסלול). במילים אחרות, קצב ממוצע של כ- 30 קמ"ש, בחישוב גס. אם לוקחים בחשבון שהמהירות הממוצעת כוללת עצירות מנוחה, תקלות, בלת"מים- אז אין ברירה, כדי לעמוד במשימה צריך לוחות זמנים צפופים, מסלול מדויק, ונסיעה מהירה. כשמדובר ברכב אחד לכ- 12 שעות זה סביר (זה בערך הזמן שלוקח ראלי חרמון אילת), אבל שיירה של מספר רכבים לאורך 36 שעות זה כבר סיפור אחר.
חוזרים לאימון: יום חמישי בלילה, תכננתי ציר שטח של כ- 60 ק"מ. לפי התכנית תוך שעתיים אנחנו בארוחת סיכום ומסקנות. נכנסים לשטח באנדרטת מג"ב, צור מוביל בקצב ראלי-ספרינט. אחרי 20 דקות מתחת העלייה של ביה"ס לנהיגה בחורשן עצירה ראשונה. כולם מפורקים, הרכבים זועקים, אבל חייבים להמשיך. המובילים מתחלפים והקצב הופך להיות שפוי יותר. שעתיים וקצת עוברות ואנחנו בחניון שליד צומת אלייקים אחרי שחצינו את מרחב החורשן, הגענו ליער עופר, טיפסנו לכרמל וגמענו את דרך נוף כרמל.
עוברות איזה 15 דקות עד שמישהו מצליח להוציא איזו מסקנה מהפה. חלק מהחבורה חושבים לפרוש מהאירוע... יפה. מטרת האימון הושגה. עכשיו צריך לנתח את הקשיים ולהגדיר לקחים ומסקנות.
והנה תמצית המסקנות מהאימון
- גוזל הזמן הגדול ביותר הן העצירות ולכן הוחלט: עוצרים כל 3 שעות ל- 10 דקות. עצירה אחת גדולה עם הערב הראשון לאוכל ומנוחה.
- כל 3 שעות גם מחליפים מוביל. בזמן הזה הנהגים גם יכולים להתחלף. רכב שסיים להוביל נכנס אחרון לשיירה.
- מומלץ להביא 2 גלגלים ספייר (אחד הרכבים באימון חיסל צמיג BF שטח מלא חדש דנדש).
- הקצב ייקבע לפי מה שאתה רואה במראה. ז"א שהאיטי ביותר בשיירה יקבע את הקצב, ולכל אחד יש את היכולת להאט את השיירה.
- תקלות מנסים לתקן בשטח. אם לא מצליחים חובה להוציא את הרכב התקוע עד הכביש ומשם אפשר להמשיך בלעדיו.
- אין לנו באמת יכולת לצפות מתי נגיע לאיזור הדרום/מעלה נוח ולכן: בכל מקרה לא נכנסים לשמורות הטבע לפני אור ליום שישי. במידה ואפשר עוצרים לישון לפני הכניסה לשמורה (בשלב הזה אף אחד לא האמין שהאופציה הזו ריאלית).
תכנון הציר
באופן מסורתי, חלוקת המשימות לטיולים מתחלקת בין החברים: יש את מי שמכין את רשימת הציוד הכללית, יש מי שדואג לעצים, יש מי שמתאם את הלינות וכד'. אני לקחתי על עצמי הפעם את תכנון הציר. משימה חשובה במיוחד בטיול הזה כי הרי קצב הנסיעה הוא שם המשחק כאן. לא הבנתי עד כמה זה לא הולך להיות פשוט.
לילות רבים וארוכים הושקעו והמשימה הסתיימה סופית רק ימים בודדים לפני האירוע.
כמה דברים היו לי ברורים: צריך לחפש צירים מהירים, אנו לא מעוניינים באתגרי עבירות הפעם. הימנעות משטחים חקלאיים ושערים, הימנעות משטחי אש עד יום שישי ושמורות טבע בלילה. אבל מי יודע מתי נגיע לאן? ומה אם יהיה גשום ובוצי? יוצאים בכל זאת. לכן הציר צריך להימנע עד כמה שניתן משבילים חומים ובוציים אחרי הגשמים. בנוסף, היה לי חשוב לבנות ציר מעניין שכולל נופים יפים, לפחות בקטעים של האור.
אחרי לא מעט בדיקות, התייעצויות עם יודעי דבר וכמובן פורום ג'יפולוג היקר הוחלט על המתווה הבא: יוצאים מתל פאחר, חוצים את רמת הגולן על ציר הנפט, יורדים לצפון עמק הירדן, עולים לרמת סירין, חוצים את עמק יזרעאל, רמות מנשה, ציר המוביל, מרחב מחלף קסם ופארק אפק, יער קולה, תל חדיד, כיוון כללי קריית גת, רוחמה, אפיקים, צאלים, טללים, מכתש רמון, נחל נקרות, המישר, נחלים הגדולים, נחל עתק, אילת. בערך.
לשמורות הטבע בדרום ניכנס באור יום, את שטחי האש הבעייתיים של צאלים נעשה על הצירים המקבילים לכבישים.
וזה עבד. עד עכשיו אני מתקשה להאמין עד כמה התכנון היה משמעותי כ"כ!
יוצאים לדרך
את הלילה שבין רביעי לחמישי עשינו קרוב לנקודת ההתחלה במסגרייה של מכר של אחד החברים. 5:00 אנחנו משחררים קלאץ' בתל פאחר. אחרי כמה עשרות ק"מ השמש מתחילה לעלות ואנחנו נהנים. נהנים בטירוף. הימים שלפני המסע היו גשומים מאוד ובפועל זה היה יותר שייט חוצה ישראל מאשר מסע, אבל על הצד הטוב של הסקאלה. רמת הגולן ירוקה, רטובה ויפהפייה ובעצירה הקצרה הראשונה במצפה של הר נמרון (גלשני הרחיפה ליד מבוא חמה) אנחנו ממש בעננים.
הקפה הבא כבר יהיה ברמת סירין ומשם עד תחנת הדלק בכניסה למושב היוגב נוסעים רצוף ללא עצירות. הקצב מהיר מאוד אבל לא מדי ונראה שכולם מיישמים את כל מה שהוחלט באימון. כל כ- 3 שעות המובילים מתחלפים, הניווט עובר חלק כמעט לחלוטין וללא בלת"מים. מצליחים לחצות את כל מרכז הארץ מבלי לעלות ממש על האספלט, כולל אזור קסם-נחשונים. תענוג!
בשעות הצהריים המאוחרות בכניסה ליער קולה אנחנו נהנים מכל מיני מאפים ביתיים שאחד החברה הביא, קפה טוב מהתרמוס וממשיכים. הקצב מהיר ממש ואנחנו טסים נמוך ביערות של אזור תל חדיד/בן שמן. באזור מודיעין אני מבחין ברעש מוזר של דפיקות מכיוון אחד הגלגלים האחוריים. אני חושד בסנדל של הבלמים שיצא מהמקום ואכן פתיחה של הדראם מאששת את זה. מחזירים למקום וממשיכים.
בחלק מחציות הכבישים בגשרים תחתיים אנחנו מתעכבים בעקבות סחיפת הדרך והצפתה בבוץ טובעני בעקבות הגשמים. שולחים כל פעם שפן ניסיונות שינסה לחצות ראשון ובאופן די מפתיע מצליחים לצלוח את כל המעברים בשלום. איפשהו במקביל לכביש 6 הסמוראי נכנס לקוליס עמוק וחלקלק שמטיס אותו ב- 90 מעלות ימינה במהירות דו ספרתית גבוהה. בדרך נס אני משתלט עליו ומחזיר אותו לשביל מבלי לפגוש את השביל בחלון הצדדי... המזל משחק לנו.
הגשמים בימים שלפני היו עצמתיים ביותר, בעיקר בכל איזור הנגב הצפוני ולחציית נחל שקמה דרומית מערבית לאחוזם אנחנו מגיעים לקראת ערב. המים נראים עמוקים, רוחב ה"אגם" הוא כמה עשרות מטרים והבוץ. הבוץ... צור עם הדיפנדר 90 המשוריין והשנורקל לא חושב פעמיים ונותן בגז. אחרי מספר שניות שבהן חלק מהדיפנדר נעלם מתחת למים הוא אומר בקשר- אין בעיה, תעברו. כולם עוברים ואפילו הסמוראי הגמד צולח את האוקיאנוס המקומי הזה בשלום.
הערב יורד ואנחנו עוצרים לקפה אחרון לפני הכניסה ללילה. בכל עצירה כזו אני מנצל את הזמן להעניק לגב טיפול שבר. הגב שלי כבר לא מה שהוא היה לפני כמה שנים וזה באנדרסטייטמנט. הפיזיותרפיסט בכלל צפה לי שחורות. אני מקפיד לעשות תרגילים, מתיחות ועיסוי אגרסיבי בעזרתו האדיבה של סמי שותפי לקוקפיט. אחרי עשר דקות של עיסויים, מספר כוסות קפה וטלפון קצר לאישה ממשיכים אל תוך הלילה.
זה השלב המסוכן שממנו הכי חששתי. אנחנו כבר 14 שעות על ההגה, אחרי 4 שעות שינה בלבד בלילה הקודם וכולם גמורים. הקצב יורד מעט (החלטה שהתקבלה אחרי האימון), הנהגים מרוכזים ונהגי המשנה דואגים כל הזמן למוסיקה טובה, נשנושים והתעפצויות חינניות מדי פעם.
באיזור נחל גרר אתגרי הבוץ מתחילים להיות מטרידים אבל הרכבים קשוחים, הנהגים מנוסים והכל דופק. בערך. באחת מהאמבטיות (בערך בגובה הפנסים של הסמוראי) הפטרול לוקח קו מעט שגוי ונתפס בבוץ - זה רכב כבד והחילוץ עשוי להיות מורכב. פורסים כננת, מעגנים את הרכב המושך עם עוד רכב מאחורה ואחרי פחות מ- 10 דקות הוא בחוץ. ממשיכים.
ארוחת ערב:
רוני המפנק היה אחראי על הארוחה הראשונה והאחרונה ביום חמישי, ארוחת הערב. בפארק גולדה הוא שולף מבחר סוגי פסטות שהכין מראש, וכעבור כ- 10 דקות של חימום יש לנו ארוחת גורמה של ממש.
עוד כשלושת רבעי שעה של התארגנות, תרגילים לגב והתעפצויות, ואנחנו שוב בדרך. מעט אחרי חצות אנחנו נכנסים לתחנת הדלק בעבדת- נקודת הציוויליזציה האחרונה לפני אילת. החברה קונים קפה ב- YELLOW, ממלאים מים בווישרים, שוטפים את החלונות, וממלאים דלק. הרכבים נראים כמו אחרי מלחמה ואם השעה הייתה קצת יותר שפויה ללא ספק היינו מושכים לא מעט תשומת לב.
למעשה, בשלב הזה כבר היה לנו ברור שמצבנו מעולה ובפועל, אנחנו מקדימים מאוד את לוחות הזמנים שהתכוננו אליהם. המשמעות - יש לנו אפשרות להתמקם לחניית לילה של כ- 3.5 שעות, על מנת לא להיכנס לשמורות הטבע לפני בוקר יום שישי. נהדר! בפועל, ההישג הזה עשה את הטיול, שכן יום שישי התנהל כטיול לכל דבר ועניין. החבר'ה ערניים (יחסית), מזג האוויר נפלא והמדבר מקסים.
שותפי ברכב, סמי היקר, כבר לא ילד, והחברים דואגים לשלומו לאחר 24 שעות בסמוראי אכזרי. הוא עובר לנוח קצת בפטרול ואני נהנה מתחלופה של חברים אצלי ברכב, שכל אחד בתורו מתרשם מהייחודיות של הרכב הנהדר הזה (או במילים אחרות מקלל וממתין לרגע שהוא יחזור לרכב שלו).
חלק מהציר עובר במסלולים המוכרים כמו מעלה דקלים ונחל נקרות וחלק באזורים קצת פחות מוכרים. שומרים על קצב, פחות או יותר. בשלב מסוים באזור נחל ערוד חלק מהחברה חווים ירידה ב"משמעת השיירה" ובוחרים נתיב מעט שונה, מה שמוביל לעצירה בלתי נמנעת עד שכולם חוברים. זה זמן מצוין לתת קצת לבולמי המונרו המעפנים של הסמוראי לנוח. עם עליית הטמפ' והקצב, ובעקבות ההדורים הנוראיים המאפיינים חלק משבילי הדרום, הבולמים קצת שכחו את תפקידם בחיים והחליטו שהמסע הזה גדול עליהם. חלק נוזלים ומה שבטוח אף אחד מהם כבר לא ממש בולם משהו, וסגירות המהלך של מתלי הסמוראי הופכים לתדירים בצורה קצת מדאיגה. אין ברירה אלא להוריד קצת קצב, לפחות עד שהשבילים יתיישרו מעט.
לגב צניפים אנחנו מגיעים בסביבות הצהריים ומיד מתחילים בהכנות לארוחה היחידה של יום שישי. לפחות היחידה בשטח (אבל אני מקדים את המאוחר...) הארוחה כוללת נקניקיות מטוגנות עם ביצים וסלטים. מזון מהיר וטעים כיאה לאווירת המסע. חלק מהחברה מנצלים את הזמן להתרעננות ליד גב המים ולשינה קצרה. לא מוותרים על שטיפת כלים וממשיכים.
בשלב הזה כבר היה די ברור, אנחנו נגיע לאילת ולפי התכנון. צריך להמשיך בקצב סביר, לא לעשות טעויות, ולשמור על הרכבים עוד קצת. באיזור בסיס עבדה כבר ידעתי שהקפה האחרון לפני אילת יהיה במקום שייעדתי אותו מתחילת המסע, ובראש מעלה סיירים, לצד האנדרטה ע"ש רס"ן יחיאל אמסלם אני מוציא את כסאות הנוח שלי, את פק"ל הקפה ומתרווח אל מול הנוף היפהפה של נחל עתק והערבה.
האמת, העצירה הזו היא מבחינתי רגע שיא של סוף הטיול. התכנון עבד, עמדנו בלוחות הזמנים, הרכבים שרדו ועוד רגע אנחנו מגיעים. נהדר! יורדים את מעלה סיירים, אומרים שלום לקבוצת ג'יפאים שבאה מולנו וממשיכים דרך באר אורה לכיוון נחל שחורת ונחל רודד. בשלב הזה יש שבירת מתח של חלק מ"ילדי" החבורה. מדובר בילדים סביב גיל 50 שמנצלים את רוח השטות למשחקי עקיפות מסוכנות. לא נורא, מותר להם. רק שזה לא יעלה לנו ביוקר...
השמש כבר נמוכה ועוד מעט היא שוקעת. עוברים את המכלים של קצא"א בואכה נחל שלמה. הנה אילת מעבר לרכס. החוויה של לעלות על האספלט בחוף הדרומי אחרי מאות ק"מ של נהיגת שטח אינטנסיבית, מלווה ברגשות מעורבים ובהתרוממות רוח. זהו, זה מאחורינו. זה נגמר ואפשר להתחיל ליהנות ממשמעותה של המילה "סבל", בהטיה לזמן עבר = ליהנות מהחוויה.
הגוף זועק למנוחה. הרכב משמיע אין ספור קולות שלא הוא ולא אני מכירים, אבל תחושת הסיפוק של כולנו בשמיים. תמונת הסיום בחוף הדרומי על המים לא מצליחה באמת להעביר את החוויה. אבל לפחות ניסינו!
נוסעים לאכסניה ומחנים את הרכבים למנוחת לילה אמתית. הם זקוקים לזה. גם אנחנו. המקלחת הרותחת הארוכה מצליחה לא רע במשימה להרפות במעט מהכאב שהגב שלי שידר לי בכל 30 השעות האחרונות ואני יוצא ממנה כמו חדש. כמעט. בשעה 20:00 כולנו מתאספים ועושים את דרכינו הרגלית למסעדת ברזיל הקטנה הסמוכה. הארוחה המפנקת הייתה סיום הולם ליומיים האלו ואחרי כשעתיים אנחנו שוב באכסניה מתכוננים לשנת הלילה הארוכה.
בבוקר אנחנו נפגשים שוב כולנו לארוחת בוקר, עוברים על הרכבים, מטפלים בדברים הדחופים ומתחילים את דרכינו חזרה הביתה. הדרך הביתה עוברת בשלום, פחות או יותר. השריקות והרעשים מכל מיני פינות ברכב מבהירות לי שהסמוראי יהיה זקוק לתשומת לב משמעותית בתקופה הקרובה.
בשעות הערב המוקדמות הוא כבר חונה ליד הבית, מקולח ורענן, מוכן לשבוע העבודה שמתחיל עוד כמה שעות. כל הכבוד לו. וכמובן כל הכבוד לכל החבורה הנפלאה הזו שאפשרה לי להגשים חלום ישן של חציית ארצנו היפה ברכב, בשטח, ברצף - אתם גדולים!
בציפייה לאתגר הבא...
תפריט ראשי
ניווט לפי מותגי 4X4
פורום 4X4 הודעות אחרונות
vBulletin Message