פורום ג'יפולוג 4X4 - המסע לפמיר, פרק רביעי: ציר לוגיסטי

הבוקר מתחת לעלייה לוושאב פס קצת איטי יותר. קמים מזריחת השמש אבל העמק מזמין אותנו להיות עצלים. גם את ה 105 שפעם ראשונה אנחנו חווים אותו מתניע בגובה כזה. קודם מנקים פילטר אויר, מלא אבק. אבל מלא. בודקים נוזל הגה - חסר קצת אבל ממש קצת, רצועות שמרגישות רפויות משהו, אבל לא נהדק עכשיו, ושמן מנוע שלא חסר אפילו טיפה. מניעים. הנבלה לא משתפת פעולה. כלומר מניע בקלות אבל רועש ודופק ומעשן עשן שחור ובאופן כללי מרגיש זוועה. אנחנו לא מתרגשים ממנוע דיזל שעושה הצגות כשהוא קר. מחכים כמה דקות. מתחיל להתחמם. קודם הוא מפסיק לדפוק. אחר כך מפסיק להרעיש ואז מפסיק לעשן. אפשר לצאת לדרך.

הדרך העולה לאוכף כבר לא נראית כמו דרך שימושית או מתוחזקת. אין כמעט סימנים שמישהו נוסע כאן, יש חריצים בשביל והתמוטטויות קטנות. לא בלתי עביר אבל זו כבר לא דרך למשאיות קטנות ומוסואים, זה שביל ג'יפים שבהתאם נכנה אותו מעלה וושאב. שתיים שלוש סרפנטינות לתוך המעלה העמק שבילינו בו את הלילה כבר הופך לנוף מרוחק אי שם. השדות החקלאיים גם הם כבר רחוקים מאוד. השביל צר אבל בצד הזה של ההר ובגובה הזה הוא חצוב בסלע ולא בנוי על דרדרת אז ההתחושה היא של שביל די יציב, אבנים נופלות ממנו למתלול העמוק. צריך להיות בתנועה ולא לעצור. כשממשיכים ועולים בגובה השביל כבר חוצה מתלולי דרדרת רחבים וכבר לא כל כך יציבים, אבל כל עוד נוסעים התחושה טובה. וכשמגיעים לפס בגובה של 3800 מטר הנוף נפתח מתחת שמיים כחולים אבל הרוח לא נותנת לנו לשבת לקפה.

הירידה מכאן לכיוון וושאב ועמק הזרפשאן היא סביב ואדי עמוק יחסית, ואחרי סדרה של סרפנטינות שיורדות את מחצית גובה הירידה, עם צאן שגורם למפולות אדמה ואבנים שהן פחות נעימות למי שנוסע בשביל, הדרך כבר הולכת לאורך הנחל וכשמגיעים לגובה העצים כבר מדובר בחוות חקלאיות קטנות הנהנות ממי הנחל. גשרון חוצה את הערוץ מעט אחרי מעיין שמימיו הם אלו שזורמים בו, ובשבילנו זו הזדמנות מצויינת למלא מים לא לשתיה, וגם לעשות כביסה.

הרעיון הוא שיצאנו לדרך עם 20 מיכלי 5 ליטר של מי שתיה, ותמיד אנחנו מחזיקים משהו כמו 20 עד 25 ליטר מים באותם מיכלי 5 ליטר שהתרוקנו ממי שתיה. המים האלו משמשים לשטיפה או רחצה אבל לא לשתיה. כדי להבדיל ביניהם אנחנו מסירים את התוית ממיכל שהתרוקן ממי שתיה ומולא במי שטיפה. בכל הזדמנות בה יש מים מספיק נקיים בין אם ממעיין ובין אם מברז או באר - אנחנו משלימים את הכמות החסרה. גם עניין הכביסה עובד לפי ההזדמנויות שיש בדרך. כשפוגשים מים נקיים יחסית ומקום נוח, מכבסים כמות קטנה של כביסה וככה לא מצטברת כמות גדולה של בגדים מלוכלכים. וכאן יש גם מי מעין וגם מקום נוח וגם שמש נעימה לעצירה וציפורים קטנות ירקרקות שקופצות במים ורוח נעימה אז נהנים מהנחל.

ליד השביל היורד לאורך הנחל, בין החוות הקטנות, אנחנו מוצאים גם את הבולדוזר של העמק. לכל דרך או לכל עמק יש בולדוזר שתפקידו לפנות את המפולות מהשבילים כשצריך. גם כאן יש כזה אבל הוא נראה עייף ומרוט וגמור - אבל עובד. זה בולדוזר רוסי ישן מאוד. הכף שלו עולה ויורדת לא על ידי הידראוליקה אלא על ידי כננת. מאחורי הקבינה יש מפרש כוח מכני, עם מצמד ובלם מכניים לחלוטין, מפעיל כננת עם כבל שרץ לפנים ומרים או מוריד את הכף. הזווית של הכף, שתדחוף את המפולת ימינה או שמאלה, נקבעת על ידי זוג בוכנות מכניות עם פינים שמקבעים את הזוית של הכף אחרי שמזיזים אותה בידיים. כאן משום מה הבוכנות האלו מרותכות וזווית הכף מקובעת - רק ימינה. כלומר סרפנטינה אחת הוא עושה בעליה ואת זו שאחריה, בירידה. גם זו שיטה לעבוד.

וברגע שנכנסים לוושאב - נגמר הירוק, נגמר הרוגע, חוזרים לשביל השבור והרע של עמק זרפשאן ולחיים באבק. המעבר כל כך חד שאפשר ממש לשים את האצבע על הנקודה המדוייקת שבו נגמר זה ומתחיל זה. גורם לי לשאול למה התושבים כאן לא זזים קצת, לא סוללים קצת, לא מטפחים את היישוב שלהם? אני מניח שזה מתחיל ונגמר בעובדה שמדובר באנשים מאוד עניים. לפי הסטטיסטיקה כמעט כל ההכנסה שלהם הולכת על צרכים בסיסיים, על אוכל.

מתקדמים חזרה בשביל שנסענו בו שלשום, הפעם לכיוון השני במורד עמק זרפשאן. המפה מראה גשר חוצה לצד השני ונחל. אולי מקום טוב לצהריים. הגשר חסום. ננסה את הגשר הבא המוביל ליישובים אוטוגר ואוטוגר בודו. היריד לגשר תלולה וצרה, ולפנינו נוסעת משאית יונדאי קטנה עמוסה חומרי בניין. הנהג של היונדאי מסמן לנו לעבור אותו, בטח חושב שאנחנו מקומיים. עוברים את הגשר וקבוצת נשים מסמנות לנו לעצור. יונתן פותח את חלון הנהג ואישה צעירה ויפה מחייכת ונותנת לו לחם טרי וחופן סוכריות. לפני שאנחנו מספיקים להגיב למחווה היא מסתובבת והולכת אומרת ברוסית - מתנה מאוטוגור בודו.

העליה הזו היא השביל הכי צר שנסענו בו עד כה, ועל מצוק. השביל בנוי מדרדרת ואבנים נופלות ממנו. הנהג של היונדאי מאחורינו מבין שהוא עשה טעות כשאנחנו עולים לאט ובזהירות במקום שבו הוא חייב תנופת הנעה אחורית נחושה. מולנו מגיעה בפול גז ובמהירות מסחררת ההסעה של בית הספר או הקיטנה או השד יודע מה, אופל עם נהג ומשהו כמו 10 ילדים. הוא מזהה שאנחנו לא מקומיים ועושה רוורס, גם כן בפול-גז, עד לנקודה שהשביל מתרחב קצת ואפשר לעבור. זה היה קצת מלחיץ. עוד כמה קילומטרים ואנחנו מוצאים נקודה ליד הנחל שמשמשת גם את המקומיים - אפשר לראות לפי האשפה ושרידי המדורות - ואנחנו עוצרים על העשב הרענן תחת העצים ליד הנחל הזורם לארוחה. משאית היונדאי חולפת אותנו כשאנחנו מתארגנים והנהג מסתכל על שני התיירים וצוחק. אכלנו, חזרנו לזרפשאן, ויצאנו לכביש.

מכאן זה כבר סוף ההקדמה ואנחנו מרגישים מוכנים להתקדם לכיוון הפמיר. זה אומר לעלות בכביש ואז לרדת לכיוון דושנבה, לחצות את העיר המסריחה בשעת שיא הפקקים, להתחבר לנתיב הצפוני של הפמיר הייווי ולנסות למצוא מקום לישון כדי להתחיל את יום מחר כבר בכיוון הפמיר.

הפעם אנחנו עוברים בכל המנהרות אחת אחת. כולל 'מנהרת המוות' הידועה לשימצה בקרב רוכבי האופניים, בהחלט ראויה לשמה. דחוסה באבק, לא רואים כלום, בחלק העיקרי שלה ללא תאורה וללא סימון על הכביש. אין שוליים - הכביש נגמר בתעלה צרה ואז הדופן של המנהרה - מי שינסה לרכב כאן על אופניים בהחלט מסתכן בחייו. גם במכונית זה לא נעים, אבל החלונות סגורים והמזגן עובד - אז עוברים גם את זה.

לפני דושנבה אנחנו מתדלקים. תדלוק שלישי מתחילת הטיול. הראשון היה ביציאה מדושנבה, השני השלמה אי שם בזרפשאן ועכשיו שוב בפאתי דושנבה בתחנה שנראית הכי מסודרת מכל מה שראינו עד כה. את העודף אנחנו לוקחים במיכלי מי שתיה. עוצרים גם לקניות, קצת פירות, קצת עוגיות, ומישמשים מיובשים היישר מהחקלאים של האזור. אני רוצה מלון כי אסיה זו יבשת של מלונים ואבטיחים אבל למרות שיש מאה מוכרי מלונים בצד הדרך אין את הסוג שאני מחפש.

יונתן מציין בפליאה שוואלה ה105 נוסע יותר טוב. אני חושב על הפילטר אויר אבל הוא נקי כבר מהבוקר. יונתן משוכנע שהדלק הזה יותר טוב ממה שהיה במיכלים. עושים ניסוי ועוברים למיכל הרזרבי שעדיין מהול יותר ממחציתו בדלק הישן. ברגע אחד ה105 חוזר להיות עגלה, ושוב בלחיצת כפתור פתאום יש לו כוח לעלות עליות בהילוך שני כמעט בלי גז. וואוו, כמעט כמו אוטו אמיתי. אולי הוא לא באמת כזה עגלה?

דושנבה, ערב. זמן שאי אפשר בכלל לספור - פקקים. ופקקים של עולם שלישי עם משאיות ועשן של עולם שלישי וחוקי תנועה של עולם שלישי. זה לא דומה לשום פקק שעמדתי בו למרות שיש לי זיכרון עמום מהכניסה לאתונה שקצת מזכיר את האירוע. שעות לחצות את דושנבה. שעות. סיוט.

אחרי דושנבה יש עוד עיר די גדולה ובה יש כל מה שחיפשנו ומצאנו או לא - בזו אחר זו חנויות עם כלי בישול, מזרונים, כלי עבודה, אספקה טכנית וסופרמרקטים. וגם מסעדת יוקרה עם ריינג'רוברים חונים בחוץ ואנחנו, רעבים ממש, עוצרים לארוחה לא ממש טעימה ולא ממש טובה אבל נותנת לנו כוח להמשיך לפמיר הייווי בלילה. מה שעשוי להיות מפתיע אולי זה שכל החנויות פתוחות בשעת לילה. הסיבה לכך קשורה לזה שממליצים לכל התיירים וכל המטיילים לא לנסוע בפמיר הייווי - בטח לא במקטע שלפנינו - בלילה. הלילה הוא שעתן של המשאיות. ערמות של משאיות יווצאות מדושנבה לכביש הראשי לכיוון קירגיזסטן עמוסות סחורה מכל הסוגים, מרכינות עם פחם ועד משאיות מכולה, וממול אותו זרם בלתי פוסק של משאיות שמגיעות מקירגיזסטן לדושנבה. והכל בלילה.

הכביש מתחיל בתור כביש סלול בין כפרים חקלאיים ביניהם אנחנו לא מצליחים למצוא אף נקודה פנויה למחנה. אחרי זמן מה הכביש הופך לדרך עפר הכי גרועה שיש. ברמה של הדרך של הזרפשאן, אבל כאן יש גם עליות תלולות וירידות תלולות. ושיירה של משאיות. ואבק. המון אבק. הדרך מתפתלת לאורכו של הוואחש ובמעלה הוואחש נהר סורחוב. מצידה השני של הדרך אורות של מחצבות. לא נחים במחצבות. כל מה שאפשר לראות דרך האבק זה האורות של המשאית שלפנינו וכדי לא ליפול מהדרך חייבים להתרכז רק במשאית שלפנינו ולעקוב אחריה כי חוץ מזה לא רואים כלום. המהירות סביב 10 אולי 12 קמ"ש. ציר לוגיסטי.

וצריך לישון. בין כפר לכפר, המפה מראה לנו עמק קצר, עם נחל שנראה תלול וסלעי, וכמעט ללא סימון של התיישבות. נראה שיש פוטנציאל למצוא מקום לינה ראוי. נגמר הכפר שעל הכביש ובאמת קירות העמק מתחילים להיות תלולים וסלעיים והעמק צר, לא מתאים לגידולי שדה אבל מאוד מתאים לנו למצוא נקודה חלק ומפולסת בין חלוקי הנחל, עם מעט יחסית סימנים של מרעה, ואנחנו הולכים לישון גמורים מעייפות אחרי יום ארוך, אפילו ארוך מדי. באוהל במחשבות של לפני שינה אני פתאום מבין. ואומר לעצמי בתוך הראש. אנחנו כאן. אנחנו בפמיר הייווי. מחר נהיה בפמיר. מחר נהיה בפמיר. מחר. פמיר.

4 תגובות

יונתןמצפה - 26-09-25, 21:39
- תגובה
היום הזה באמת היה ארוך. מאוד ארוך.

קובץ מצורף 149585
קובץ מצורף 149586
קובץ מצורף 149587

אני חושב שההתחלה הכ"כ מיוחדת שלו, עם מצברוח בגג (העולם) אפשר לנו להינות ממנו גם אחרי הרבה מאות קילומטרים ויותר מדי שעות בתנועה, באבק, בחושך.

קובץ מצורף 149588