רעש מחריש אוזניים שעושה ברזל שפוגש אספלט בדרך לא ידידותית,זה מה שאני שומע. הפה מלא אבק, העיניים על השעון, הזמן הולך ואוזל, הדקות נגמרות, אין עוד הרבה... רחבת הסיום נמצאת מאתיים מטרים לפנינו. הדיסקברי של גדי לפנינו פונה שמאלה ועוצר ממש בכניסה, התקהלות ענקית של אנשים מסביב, משחרר בזריזות את הרתמות שמחזיקות אותי חזק לכסא וקופץ החוצה מכלוב הברזל, מעניין אותי רק דבר אחד- איפה המארשל? רץ לכיוון המנהלה ופוגש בו, מגיש את כרטיס הזמנים "על הדקה" - עמדנו במשימה! מרגיש חנק קל של התרגשות בגרון והאבק מסתיר את הדמעות בעיניים, היה שווה ועשינו את זה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר,נחזור יומיים אחורה ולרמת הגולן...
...