המדריך לשימוש בפויקה נכתב על ידי גלעד מאירי - טייל, בשלן ואוכל-כל, מחבר ספר המתכונים החדש "בישולי הדרך". הספר, שעולה על המדפים בימים אלו בהוצאה עצמית של מאירי, הוא אוסף מתכונים באמת מיוחד, מושקע במידה יוצאת דופן בעידן זה של אינסטנט-כל-דבר. הצילומים המרהיבים הם של ליאור צאליק, והאתר שמלווה את הספר מוקפד לא פחות ושווה הצצה ויותר: בישולי הדרך >>> מאיפה צץ הפויקה? בשורת הפויקה יצאה לעולם מאפריקה. לשם היא הגיעה מאירופה בדרך לא דרך, שעד היום הדעות חלוקות עליה. האגדה מספרת שהסיר המעוגל והכבד, העשוי יציקת ברזל עבה ושמבנהו הכדורי מאפשר לחום הבישול המגיע מהמדורה להתפזר באופן שווה על פני כל חלקי המעטפת, מקורו בהולנד – שם נוצק בעזרת תבניות. על פי הסיפור, ההולנדים שהתיישבו באפריקה באמצע המאה ה17 הביאו איתם את הסיר המסיבי ליבשת השחורה, והמקומיים אימצו אותו בחום (תרתי משמע) כחלק בלתי נפרד ממדורת השבט. ייתכן שלסיפור הזה יתעוררו כמה תגובות-נגד באיים הבריטיים, למשל, או במקומות אחרים בעולם, אבל העובדה היא שכך או אחרת, במדינות רבות קוראים לו "סיר הולנדי"(Dutch Oven). לעומת זאת, באפריקנס – שפת האפריקאים – הוא נֶהֱגָה "פויקה-קאווס" (ונכתב Potjiekos), שפירושו "סיר אוכל", ואילו אנחנו, בלֶבַנְט מְקַבֵּץ הגלויות שלנו, שמחנו לגלות שהסיר שומר החום השוויוני הזה הוא יצור חביב ששמו מתחרז עם פרויקה מהרפת או מהפלמ"ח. כל כך שמחנו, שגם את הנזיד המתבשל בתוכו כינינו בשמו. השמחה הזו אף מונצחת על תחתיות סירי הפויקה המיוצרים בארץ, בהן מוטבע כיתוב החיבה – Poyke. מה הוא יודע לעשות? (ומה לא)
אף כי ייעודו הקלאסי, המסורתי, הוא בישולי קדירות עסיסיות, הפויקה ידידותי גם לטיגונים, לבישולים מהירים ואפילו לאפייה. אם מטפלים בו נכון, לא בוחשים ולא שורפים, הוא מקנה ארומה טעימה במיוחד לתבשיל. יתרון נוסף שלו, הרלבנטי מאוד לשטח, הוא עמידותו. צריך להשקיע מאמצים נרחבים בהתעללות מכוונת כדי שהסיר יינזק או ייסדק, אם כי לא מן הנמנע ששילוב כוחות שלי ושל שעשוע, רואי וצאליק, כשכולנו תופסים יום טוב במיוחד ורוח גבית, יכול להותיר בו איזה כתם קטן. אלא שבדרך כלל אנחנו אנשים די תרבותיים בסך הכל, שרק אוהבים לטייל ולאכול טוב. לכן אנחנו נוהגים למקם את הפויקה בשולי המדורה, על גחלים נמוכות שכבר עשו את שלהן, האפירו ואף הלבינו, ולהתפנות לטפל באוהל או בבדיקת מצב המפלס, השלג או המלח מבלי לחשוש שהסיר או התבשיל ייהרסו. החיסרון הבולט של הפויקה הוא כובד משקלו. גם הקטן שבסירים (ועוד נגיע לסוגיית הגודל) ניחן במשקל כבד מספיק כדי להישאר בבית בימים של טיולי אופניים או בטיולי תרמילאים. אם זה הוא סיר הבשר עליו ישבו אבותינו באכלם לחם לשובע לפני יציאתם לארבעים שנות מדבר, הרי שברור מדוע נפרדו ממנו. מי יכול לנדוד רגלית עם משקל כזה על הגב. משמע שהפויקה רלוונטי רק לטיולים רכובים. נוסף על הצרה הזו, הוא גם נוטה להחליד במהירות (ועוד נגיע לסוגיית התחזוקה). גם עם ההתחממות הכללית שלו צריך לדעת להתמודד. לשם כך מסתייעים בקרש-עץ, שמעבירים מתחת לידית, ובשני אנשים חזקים שסוחבים את הקרש משני צדדיו. פיסת עץ קטנה יותר תסייע בהרמת המכסה – ברזל לוהט כשלעצמו – כשתגיע העת לבדוק את מצב התבשיל. גם יתד-אוהל שמוכנה לשנות ייעוד באופן זמני תוכל להועיל כאן. איזה גודל? לפויקה גדלים שונים. כל סיר נושא עליו ספרה המציינת את גודלו. רואי מתעקש אמנם שהספרה מסמלת את מספר הטלאים שאיבדו את ראשיהם לטובת מילוי הסיר, אבל בינתיים לא נמצא ביסוס לטענתו. המידות המקובלות ביותר בעולם הן: פויקה ¼ - כ1 ליטר פויקה ½ - כ1.8 ליטר פויקה ¾ - כ3 ליטר פויקה 2 – כ5.5 ליטר פויקה 3 – כ8 ליטר פויקה 4 – כ10 ליטר פויקה 6 – כ14.5 ליטר ויש עוד מידות שונות ומשונות (שמכילות בין 4 ל40 ליטר). הסירים הקטנים מיועדים למנה אישית. לכל היותר זוגית. לארוחת שטח של שישה-שבעה אנשים, למשל, מתאים פויקה 4. לטיול בחבורה של שמונה-עשרה אנשים עדיף להצטייד בפויקה 6. הנפוצים בישראל מבין סירי הפויקה הם פויקה 3 (שיכול לספק שש נפשות ממוצעות או ארבעה בולסים מורעבים במיוחד) ופויקה 4. הוראות הפעלה
בדקות הראשונות – הסיר יתלהט. וטוב שכך. בהמשך, ככל שמתווספים הפרודוקטים לפויקה, כולל הנוזלים, הטמפרטורה תרד מאליה בהדרגה לזו הרצויה, ותתפזר במידה שווה בין כל חלקי הסיר. שמירה על טמפרטורה אחידה לכל אורך הבישול (לשם כך יש להקפיד על התדלוק השוטף בגחלים) חשובה למניעת שריפות ועיסתיות דביקה. חשוב לא פחות מכך להימנע מפתיחה תכופה של המכסה ומערבוב התבשיל. ועד שהפויקה יהיה מוכן, אפשר להשתעשע באתגור אמיתותן של כמה אמירות שגורות.
תחזוקה מונעת על אף היותו סיר עמיד וחזק, אסור לטעות בפויקה: ללא תחזוקה שוטפת ונאותה אי אפשר להפיק ממנו את המיטב. יתרונו הגדול הוא גם חסרונו – העובדה שהוא יצוק מברזל ולא עשוי פלדת אל-חלד מקנה לו סגולות בישול מבורכות אך גם גורמת לו להחליד מהר. לכן:
איך בדיוק סוחבים אותו? מאחר שהוא מסיבי במיוחד, ומאובזר בשלוש רגליים מחודדות, הנחתו של הפויקה בתא המטען של הרכב עלולה להיות בעייתית: סיבוב חד אחד, והפויקה מתחיל להתגלגל, במקרה הטוב, ולחרר את רצפת תא המטען במקרה הרע. ושלא תהיינה אי הבנות – מרבית המטיילים מתייחסים לבעיה ומניחים את הפויקה בצדי המטען כשהוא מרופד מכל הכיוונים, כדי למנוע את התהפכותו, אבל חבל שכל לקיחת סיבוב כושלת תלווה בכמעט-התקף לב של מישהו מיושבי הרכב. הדרך הטובה ביותר לשאת את הפויקה היא למצוא עבורו ארגז ייעודי. ארגז כזה, שבהחלט ניתן לבנייה מכמה פיסות עץ וברגים, יקל על סחיבת הפויקה וימנע פגיעה בו וברכב גם יחד. לארגז תכונות נאצלות נוספות, ובהן יכולתו לחסוך התפזרות של שאריות תבשיל ברכב במקרה של עצלות כרונית שגררה ויתור על ניקוי הסיר (ויתור שאינו מומלץ כמובן). בין אם בארגז ייעודי ובין אם בתוך ריפוד בלבד – רצוי לחצוץ באמצעות פיסת קרטון בין הסיר למכסה, למניעת שחיקה וסדקים. גם חתיכת בד עבה תוכל לשמש קו הפרדה זמני. |