סובארו אאוטבק 2010 במבחן שטח

יש אנשים שחייבים רכב עם הנעה לכל הגלגלים. אנשים שעובדים באתרי סקי, למשל. בעלי אחוזות צרפתים בטלנים שאין להם כסף לשפץ את כביש הגישה לטירה. טיפוסים עם סירת דיג על נגרר שחייבים משהו שיוריד אותה לאגם. בשביל כאלו טיפוסים  סובארו אאוטבק קיים כבר הרבה שנים. מין סטיישן 4X4 גבוה מספיק כדי לעשות מטלות יומיומיות שדורשות הנעה לכל הגלגלים מצד אחד, ואוטו גדול ומרווח שנוסע מהר בכביש מצד שני. אאוטבק החדש לא שונה. אני יכול לדמיין אציל אנגלי שחייב להחליף את הריינג'רובר העתיק שלו נכנס לחנות של סובארו ויוצא עם אאוטבק. זה מתאים לי לתמונה. גם אאוטבק נוסע ברוורס עם עגלה לתוך אגם בניו-זילנד מתיישב לי טוב. אבל אאוטבק בנחל שילה?

השאלה הקשה ביותר איתה אני צריך להתמודד לפני מבחן לכל רכב מקבוצת ה"כאילו שטח" היא "לאן נוסעים?“ כשבוחנים רכבי שטח, או SUV קובנציונאליים, התשובה קלה למדי. למדבר אם יש זמן, או לצפון, בוחרים מסלול טיול קלאסי או אפילו משהו לא מוכר, ונוסעים. אבל כשמדובר בכזה רכב, רוב המסלולים בעיתיים. מצד אחד, יש לנו התחייבות לכם, הקוראים, לבחון רכב שמוצג כרכב שטח, בשטח. עבורנו, בג'יפולוג, רכב עם הנעה לכל הגלגלים יקום או ייפול בשטח. מצד שני יותר מדי מכלי הרכב הללו חסרי יכולות או יומרות שטח, ומה אפשר לעשות איתם חוץ מנסיעת שבילים רגועה? אז אנחנו בוחנים את כלי הרכב הללו בשטח שמתאים להם. מצד אחד צריך לא לשבור, ומצד שני למצוא גם בשטח הקל לכאורה אתגרים מספיקים... צריך לעבור כמה סוגי קרקע ביום או יומיים שהרכב אצלנו ומצד רביעי כמה פעמים אתם מוכנים לראות תמונות מאותו לוקיישן? הלוקיישנים הזמינים מתחילים להיגמר לי... קשה. בדרך כלל ההחלטה נופלת אחרי עיון מדוקדק במפה של מסלול זה או אחר. אני מגרד בראש ומרים טלפונים ליודעי דבר, לברר האם יש במקרה במסלול מכשול שאנחנו מתעלמים ממנו בדרך כלל אבל הוא לא עביר למכוניות רכות? אחרי ההתלבטויות ורענון הזיכרון תופרים קטעי מסלולים בלי בעיות עבירות לנסיעה אחת, מתאמים את הצוות, ולדרך. הפעם החלטתי לקפוץ לביקור קצר בנחל שילה. לא בחלק האכזרי שבו כבר נערכו תחרויות עבירות ובו אנחנו בוחנים לפעמים רכבי שטח קשוחים באמת – אלא במקטע המרכזי של הנחל, שבילים שטוחים וזרועי אבנים בין גבעות ירוקות באביב, ומשני צידי האגן של הנחל עליות לא קשות מדי. בשטח יש גם מסלול מכשולים של טרקטורונים ואופנועים – וזה תמיד טוב לצילומים. זכרתי שבפעם הקודמת אחת הכניסות הייתה חסומה, וטלפון למקומיים מבהיר שבאמת זה המצב. לא נורא, יש עוד כמה כניסות, נסתדר.

סובארו כבר מזמן במשחק הזה של מכוניות עם הנעה לכל הגלגלים - אפשר כמעט להגיד שהם המציאו אותו, בדיוק לכל אותם אנשים שצריכים או רוצים רכב כזה אבל לא מוכנים להפוך ל"ג'יפאים". הם אף פעם לא התכוונו לזה, אבל המכוניות שלהם תמיד התאימו גם לכאן, לשבילים המאובקים והטרשיים, זרועי האבנים של ארץ הקודש. כאן מה שמדבר הוא חוסן מכני ואמינות מצד אחד, ומרווח גחון מהצד השני. ומשניהם תמיד היה לסוברואים מספיק. האאוטבק, שהחל את דרכו בתור לגאסי סטיישן עם הנעה לכל הגלגלים וחבילת אבזור שטח, מצא לו נישה משלו, במיוחד בגרסת ששת הצילינדרים, בראש פירמידת הסטיישנים לשטח. ועכשיו, גדול מתמיד, מבוסס על פלטפורמת הB4  החדשה, האאוטבק מחפש את דרכו, במבחן לא קל, בשבילי נחל שילה.

את האאוטבק קיבלנו עם שני צילינדרים חסרים. מנוע ה2.5 ליטרים של סובארו לא חלש או עצל בפני עצמו, אבל עם טונה ושבע-מאות קילוגרמים של אאוטבק, התוצאה לא נמרצת. לארבעת הצילינדרים משודכת הפרשנות של סובארו לממסרת רציפה – פרשנות מיוחדת ולא רעה, אם לשפוט על פי הביצועים. כאן לא תמצאו רצועת גומי, אלא שרשרת פלדה – תצורה יעילה יותר כאשר נוסעים בעומס לאורך זמן בשטח בולע כוח, כמו דיונות. חטיבת הכוח, בשורה התחתונה, לא מרשימה אבל עושה את העבודה גם כשמדובר בנסיעה במהירויות בינעירוניות. השיוט בכביש המהיר הוא הזמן להתרשם מהמימדים הנדיבים של האאוטבק: סטיישן במובן האמריקאי, רחב וארוך, מרווח מאוד ונוח מאוד גם מלפנים וגם מאחור, ובתוספת תא מטען מהגדולים בקטגוריה. עיצוב הפנים קצת מוזר לטעמי, לא החלטי ולא מגובש, אבל עדיין שיפור ענק לעומת משטחי הפלסטיק השחור המקומרים והמנופחים של דורות קודמים. לח השעונים קצת מעצבן בעיצובו הזול. עניין של פרטים, כמו הציורים שמדמים כאילו יש תאורה מאחורי בסיסי המחוגים... אבל זה רק ציור, אין תאורה כזו. נדמה שהמעצבים יודעים איך זה צריך להראות, אבל בדרך לפס היצור מישהו חסך את הכסף. עיצוב של “כמעט”.

האאוטבק לא מפחד להראות גדול גם מבחוץ. “ארוך", אולי, מתאר יותר טוב את הרושם מהאאוטבק, כי הפרופורציות שלו הן של מכונית ארוכה. אם הטרנד היום הוא לגרום לכל סטיישן להיות גבוה כדי להסתיר את האורך, את האאוטבק לא מעניינים טרנדים. להיפך. הוא מבסס לו תדמית מאוד סולידית ואיכותית עם קצת תחכום – אם בסרטים אמריקאיים של שנות ה'80 היו מאפיינים דמות אינטלקטואלית בעזרת וולוו 240 סטיישן בצבע בז', היום אפשר לעשות את זה עם אאוטבק.  

הכניסה הראשונה, המוכרת, לנחל באמת חסומה. אני ממשיך לכניסה הבאה, ובה מגלה סוללת עפר ואבנים טרייה. גם שביל הכניסה השלישי חסום ואני מתחיל להבין שאולי יש בעיה. טלפון למקומיים מגלה שהכניסות היחידות שפתוחות הן לאורך קו המתח – מיער ברקן או מכיוון מגדל צדק. אז יש תכנית חדשה- ניכנס מיער ברקן, ואת הירידה מהתצפית של קו המתח לנחל, ניקח במסלול הקל יותר, שממזרח לירידה ה"רגילה" המיועדת רק לרכבי שטח אמיתיים, מפלדה.

כל זמן שאנחנו בכביש, האאוטבק  נוח, מרווח, ומהיר - אבל בזה זה נגמר הוא לא משאיר רושם עז. כן, המזגן ממזגן, יש מנורה כחולה מגניבה כזאת שמאירה את הכפתורים בלילה, המושבים רכים... אבל כשמתחילים השבילים, סובארו אאוטבק מתחיל להראות בשביל מה הוא כאן. מערכת ההנעה היא המערכת הסימטרית המוכרת מהפורסטר, וזה טוב. המתלים גם הם נראים במבט שטחי בתצורה המוכרת מהפורסטר, וגם זה טוב – בעיקר בגלל שזה אומר שכנראה יהיה אפשר די בקלות להגביה את האאוטבק. מרווח הגחון גדול יחסית לרוב הג'יפונים, אך זווית הגישה איומה- נתון מובנה בתצורת המנוע הקדמי-ארכי של סובארו, במיוחד אם זוכרים שבתא המנוע הזה יש מקום למנוע משושה צילינדרים. גם זווית העזיבה היא מהגרועות בקטגוריה - תשלום עבור תא המטען הגדול. עוד לחובתו של האאוטבק פלסטיקים החובקים את המרכב סביב-סביב, וכל אלו מגבילים אותנו לנסיעה בשבילים זרועי טרשים, אבל בלי לאתגר את זוויות המרכב הבעייתיות. בשבילים האלו, על גבי אבנים לא קטנות וחריצים מפתיעים, האאוטבק מספק נסיעה נינוחה ורגועה, בלי להילחץ ובלי לפחד. האזור הזה, של הגבעות שבין השומרון לשרון, לא סולח על טעויות. רכב נמוך יפצח מכללים על אבני הגיר המרצפות את השבילים. מתלי האאוטבק רכים כדי לאפשר את הנוחות בכביש, ולכן נדרשת זהירות מפני סגירת מהלך על המהמורות, אבל מרווח הגחון הגדול והמתלים עושים את העבודה ומאפשרים נסיעה רצופה גם בשבילים שהרבה ג'יפונים אחרים היו מתעייפים בהם מזמן. אין הילוך כוח, ולכן אני חוסך ממנו עליות תלולות מדי אותן חייבים לזחול, או ירידות מאתגרות. הרבה מהשבילים באזור נגמרים בסוללת עפר, עם סימני צמיגי ג'יפים עליה. אחד ההבדלים הכי חשובים בין רכב שטח אמיתי לרכב שטח בכאילו, אני מנסח לעצמי, הוא היכולת לעבור מכשולים מעשה ידי אדם כדי להמשיך בטיול איפה שמישהו לא רצה שנמשיך בטיול. כשאנחנו סוף-סוף מגיעים לנחל שילה, אחרי סיבובים בשבילים בניסיון למצוא שביל שאין בסופו חסימה, אני לא חוסך מהאאוטבק בכל זאת כמה הצלבות, מעברים של חריצים וטיפוס על מדרגות סלע בינוניות, ובכולם מערכת בקרת האחיזה המשתלבת כאשר מחט הסל"ד עוברת את קו ה 2800, מצילה את היום. ההגה, אמריקאי במובן הרע של המילה, מרגיש כאילו הוא לא מחובר לכלום, והמחסור הזה בפידבק  מההגה מחייב כיוון מדויק. עוד פטנט באאוטבק הוא "מערכת לסיוע בזינוק בעליה": בלם החניה החשמלי ( EPB ) נשאר משולב עד שהרכב בתנועה. העזר הזה עלול להפוך למכשול אם שוכחים אותו מופעל, כמו שאני שכחתי, בירידה של מדרגת סלע משופעת. האאוטבק החל להחליק הצידה, גלגלים אחוריים נעולים – ולקח לי כמה שניות להבין שבלם החניה השתלב וממאן להשתחרר. העלייה לכיוון ראש העין, שזכרתי כעליה נוחה, מתבררת כקשה מדי בשביל האאוטבק, סלעים יותר גבוהים מהקו התחתון של הפגוש זה לא טוב. אנחנו מסתובבים וחוזרים, נצא בחזרה מיער אלעד, כמו שבאנו. בסופו של יום עשינו סיבוב של 40 דקות בכמה שעות – אבל עכשיו אנחנו מכירים את כל השבילים. אפשר לסכם: נכון להיום, יש רק שתי כניסות לנחל שילה, ורק אחת מהן עבירה לסובארו אאוטבק...

סובארו ממקמים את האאוטבק, מבחינת יכולות שטח, בין הפורסטר לטרייבקה. והוא באמת נותן פחות בשטח ויותר בכביש מהפורסטר, ונותן הרבה יותר בשטח ומעט פחות בכביש מהטרייבקה. גם לא מדובר בגרסה נוספת של ה B4, אלא באמת ברכב שונה, עם אופי משלו. אני גם חושב שהאאוטבק, כמו במקרים רבים של מכוניות מבית סובארו, נמצא בנישה משל עצמו. לא מנסה להראות רכב שטח, ולא מתבייש להיות סטיישן מגודל – ומצד שני לא מוותר על התכונות שהופכות אותו למכונית שבילים, התכונות שהן חלק מהדי.אן.איי של סובארו. גנים טובים.

סובארו אאוטבק 2.5L XS, מפרט טכני

מחיר: 202,900 שקלים

קריאה נוספת:

מבחני דרכים למתחרים בקטגורית רכב שטח רך