|
איך מגיעים לנקודת ההתחלה: כביש 1, יורדים מירושלים לכיוון ים המלח. בסוף הירידה, צומת אלמוג, נכנסים לתחנת תדלוק סונול. נקודת סיום: אזור תעשייה מישור אדומים. נקודות בדרך: צומת אלמוג, הר חרמון, רס מעכף, בקעת הורקניה, ואדי אל-עידראוי, תצפית מנזר המרסבא, נחל קידרון, הר מונטר, מישור אדומים. עבירות: בינוני-קשה. המסלול משלב בתוכו את כל סוגי העבירות אך רוב המעברים הקשים ניתנים לעקיפה. ניווט: רק חלק מהמסלול נע על גבי שבילים מסומנים. כדאי להסתמך על GPS. הניווט נעשה בעזרת מפות טיולים וסימון שבילים, מכשיר GPS ותוכנת ניווט עמוד ענן. ניתן לראות את המסלול על גבי עמוד ענן. אורך המסלול: כ-50 ק"מ. זמן משוער: 9 שעות, תלוי במספר ובאורך ההפסקות. עונה מומלצת: חורף ואביב – אך שימו לב לסכנת שטפונות! בקיץ, יש לקחת בחשבון שהמסלול נטול צל כמעט לחלוטין. ציוד הכרחי: רכב שטח, ציוד חילוץ בסיסי, ציוד עזרה ראשונה, מפות טיולים וסימון שבילים, מכשיר GPS, גלגל רזרבי תקין וכלי עבודה בסיסיים, מכשיר טלפון סלולארי, מים. מגבלות צה"ל: הטיול עובר בשטחי אש פעילים! יש לתאם מול מתא"ם מרכז 02-5305372. תדלוק אחרון: תחנת דלק סונול צומת אלמוג.
אם לומר את האמת, אני לא מת על טיולי ג'יפים קבוצתיים. תקראו לי סנוב, פלצן, אנטיפת פולני - אבל לי אישית זה קצת מפריע לחכות למאחרים בבוקר, לעצור לפני ואחרי כל מכשול עצירות ארוכות ולחכות...ולחכות. זה זמן רב שאנחנו חוטאים ביציאה לשטח רק שלושתנו, זוגתי, הגלדיאטור ואני. ככה לבד, בלי להתחבר לקבוצה ובלי להתערבב יותר מדי. אלא שהגיעה הזדמנות לא רגילה לצאת לטיול קבוצתי לא רגיל. יום שמש יפה למנה ראשונה, מדבר יהודה למנה עיקרית ומנזר המרסבא לקינוח. על מסעדה כזאת לא מוותרים כל כך מהר.
כבר בתדריך קיבלנו מנועם את הרושם שהטיול הולך להיות לא קל. בתא השטח שאותו אנחנו הולכים לחקור, הידוע בתור שטחי האש של נבי-מוסא, יש אין ספור אפשרויות, שבילים ודרגות קושי. אנחנו הולכים על קשה למדי הפעם. למי שירצה לתבל את המסלול בעבירות קשה יותר או לוותר על השחתת גחון הג'יפ אמליץ לבחור את נקודות העניין ופשוט לנווט את דרכו לשם בדרכים קלות או קשות יותר.
המעלה הראשון שנתקלנו בו במסלול דווקא החזיר לי את חדוות האירוע הקבוצתי. זינקנו מהאוטו כדי לצפות בסרט החם של השבת, חבורה של רכבי שטח מנסה לעלות מדרגה בריאה. כולם עומדים מסביב, נותנים עצות, מלמדים מהשכלת השטח שלהם ובעיקר, מלחיצים את הנהג. יש כאלו שאוהבים לרבוץ מול הטלוויזיה, יש את מי שתחביבו לצעוק על המאמן של קבוצתו האהודה במגרש ויש אותנו, חובבי העצות ומרביצי התורה. השיירה עוברת לאיטה והאקשן של היום רק מתחיל. אחרי עוד כמה עשרות מטרים עוד האטה, וההבטחה של נועם שהמסלול קשה מתגשמת.
"מתי אוכלים?" הצרפתי העלה שאלות ברומו של עולם מהספסל האחורי. לאחר עלייה דרדרתית וחדה בדרך אל הר חַרְמוּן (לא ההוא בצפון רמת הגולן עם השלג) אנחנו עוצרים לסתום את פיו של הצרפתי בקצת חמץ. כמו בכל פסגה על מצוק ההעתקים הנוף עוצר נשימה. הבקעה וים המלח ממזרח, הרי מדבר יהודה ממערב ובאמצע להקה של עופות דורסים שסובבים אותנו, מחכים שמישהו ישאיר להם חתיכת סנדוויץ'. בעצירה לארוחת הבוקר, נזכרנו מה היתרון הגדול בטיול קבוצתי: האוכל והחברותא. כל אחד שלף את צידתו ופרס אותה על השולחן שערך נועם. שלב המינגלינג יצא לדרך, שיחות ההיכרות בין נוסעי הג'יפים. הצרפתי-בלגי שלנו התערבב פחות ובעיקר טרח לקטר על איכות הסנדוויצ'ים שהכנו ועל זה שאין מספיק מיונז בלחמנייה ובעיקר, שבכל טיול קודם היה מנגל ועשינו בר-בי-קיו והפעם יש רק סנדוויצ'ים. רגע לאחר האוכל הוא שלף מתוך תא המטען מחצלת קטנה ופרס אותה על האדמה בתור מרבץ השיזוף שלו. בערך שלוש שניות אחרי שהוא הניח את גבו על המחצלת כיסו עננים את השמיים ולאחר עוד מבט אפור דרך משקפי השמש הוא קם, מלמל ברכות בצרפתית, החזיר את המחצלת לאוטו והתיישב לידינו.
לאחר ההפסקה אנחנו חוזרים על עקבותינו ופוגשים שוב באותה עלייה אכזרית בכיוון הירידה. הרכב השני בשיירה מודיע, בעזרת מכשיר הקשר, שיש צורך דחוף בפינוי השלפוחית של הילד רגע לפני שיהיה צורך לאדות נוזלים מהספסל האחורי. הנוסע שלנו ניצל את ההזדמנות וזינק גם הוא החוצה, לא חלילה כדי לבצע מספר אחד. שוב נשלפה המחצלת ונוהל קליטת קרני שמש נכנס לפעולה. שש שניות אחר כך האב ובנו חוזרים והבחור שוב נאלץ לוותר על השיזוף. הדרך נמשכת בין הרים, גאיות, עליות וירידות. השיירה מתקדמת, לעיתים מאטה במדרגות הסלע ומאיצה בשבילים הפתוחים. ואנחנו עוצרים להביט בנוף סביב על קצהו של ראס-מועכף, נקודת תצפית מרהיבה שנמצאת על קו הרכס בין מצוק ההעתקים לבקעת הורקניה, נקודת הציון הבאה שלנו.
במרכז בקעת הוריקניה הקבוצה מתחלקת לשניים ואנחנו נעצרים להצגה. חלק מהקבוצה נשאר ושימש בתפקיד הקהל. שלושה כלים מבין חברי הקבוצה שימשו כשחקנים הראשיים במחזה. ההצגה החלה באקשן כאשר אחד הכלים, בצבע לבן, ניסה לעלות את המעלה המאובק. זה התחיל בתנופה בריאה והסתיים בענן אבק אדיר ולנדקרוזר עומד. עוד ניסיון ועוד תקיפה וגם אחרי שש פעמים, שלושה ליטר דלק וחבטה עזה לאגו, הרכב נשאר בערך באותו מקום. הכחול הקצר ניסה גם הוא לעלות ונתקל באותה הבעיה של עודף אבק וחוסר אוויר בקצה המעלה. דווקא פאג'רו קצר הביא לנו גאווה משפחתית (בכל זאת אנחנו נסענו גם בכזה) וצלח את דרכו מעלה. כל שאר החבורה, הקהל והגיבורים הטראגיים, עקפו את העלייה משביל סביר ונפגשו למעלה כדי לדון בפגישה הלא מלבבת בין טסטוסטרון ומדרגת סלע. בזמן ששיחקו הנערים לפנינו יקירנו שלף שוב את המחצלת. הוא נשכב בהתלהבות שפגה מהר מאוד, רגע אחרי שהרכב הראשון שניסה לצלוח את העלייה הרים לאוויר ענן אבק עצום שכיסה את הצרפתי בשכבה הגונה של פודרה לבנה ושוב רעיון השיזוף נגנז והמחצלת חזרה למקומה.
השמש מתחילה לשקוע ונהגי השיירה נדרשים ללחוץ קצת על רגל ימין, עוד לא הגענו לדובדבן שבטיול. גולת הכותרת מתנקזת לגדה המזרחית של נחל קידרון במקום בו נשקף אחד המבנים המעניינים ביותר בישראל, בעצם לא כל כך בישראל אבל לא נקדים את המאוחר.
|
|
דיר מרסבא: מנזר אורתודקסי שנבנה בגדה המערבית של נחל קידרון. המנזר קרוי היום על שם הנזיר סבס, מקים המנזר ואחד מהחשובים שבנזירי מדבר יהודה. באמצע המאה החמישית סבס החל להתבודד במערה ובמשך הזמן קיבץ סביבו נזירים נוספים, דבר שחייב בניה של מבנה שיוכל להכיל אותם ולספק להם תנאים מתאימים לקיום חיי טוהר. בסוף שנת 532 לספירת הנוצרים הלך סבס לעולמו. מפאת קדושתו, הגופה נשארה שנים על מקומה מבלי שאף תולעת רעבה תשחית אותה, כך האגדה בכל אופן. גופתו של סבס הועברה לוונציה והוחזרה לארץ בשנות השישים של המאה הקודמת, ומאז הוא נח על מקומו בשלום בתוך המנזר. כיום מתגוררים במנזר 16 נזירים שמקיימים חיי פרישות מלאים. מוצאם מכל רחבי העולם וניתן למצוא שם מעבר ליוונים גם סרבים, רומנים ואמריקאים. האווירה המתירנית במקום מאפשרת להכניס הכול מלבד נשים, בשר ותפוחים (אני מניח שגם חוברות בעלות אופי סיליקוני לא כל כך מותרות). אתם צריכים הסבר? נשים זה ברור, אתם יודעים, נזירים ונשים לא הולך ביחד ואם זה קרוב מדי משהו עלול להשתבש. בשר אסור להכנסה כיוון שהוא מגביר את התאווה ונדמה לי שתאווה לא מופיעה כערך חיובי בלכסיקון הנזירים השלם. תפוחים אסור בגלל חוה, הנחש וההוא שלא הרשה להם לתת בו ביס. חיי הלילה בפנים סוערים והחבר'ה קמים באמצע הלילה להתפלל, לפנות בוקר הם פונים לעבודות היום. בעשר בבוקר הם תוקעים בראנץ' בשקט מופתי. אסור לדבר על דברים שאינם קשורים לדת ולמרות שלא מצאתי שום סימוכין לנושא נדמה לי שגם תחרות נפיחות אינה מותרת בין כתלי המנזר. בשאר היום הנזירים פשוט עוסקים בדת, מפתיע נכון? לנזירים אסור להתעסק עם כסף והמנזר אינו מחובר לחשמל, מים זורמים או קו טלפון. גם אינטרנט והם לא חברים בג'יפולוג. כיום המנזר הינו אוטונומיה יוונית, כפי שמעיד הדגל המתנוסס בראשו.
|
|
כשאנחנו יוצאים ממנזר המרסבא השמש כבר מתחילה במשחקי המחבואים שלה. כפועל יוצא מכך אנחנו דורכים קצת יותר על רגל ימין ואותה תנועה עצלה ואיטית שאפיינה את תחילת היום הופכת לנסיעת שבילים מהנה. אחרי עוד כמה עליות מאתגרות יותר או פחות אנחנו נעצרים לתצפית אחרונה מפסגתו של ג'אבל מונטר הידוע גם בכינויו הר עזאזל.
|
|
שעיר לעזאזל: למי שלא ידע עד היום מהיכן הגיע המונח, אנחנו כאן להאיר את עיניו. מדובר על מצווה קצת, אם ננסה להיות עדינים, לא הכי הומאנית. הכהן הגדול בבית המקדש בחר שני תיישים זהים למראה. האחד נשלח השמיימה בתור צלעות כבש על המזבח. את השני שלחו למדבר יחד עם שליח רגע אחרי שאותו כהן היה מניח את ידיו על ראשו ומתוודה על כל החטאים של עם ישראל (חטאים? אנחנו? לא יכול להיות), שהיו מולבשים על ראש התיש המסכן, קומפלט. אז אותו שליח סחב את היצור ללב המדבר, עם כל החטאים על גבו, והשליך אותו במורד מדרון תלול עד שזה היה מתרסק לחלוטין ונעשה "איברים איברים". לאורך השנים קמו פרשנויות שונות למצווה הלא כל כך סימפטית. סברה אחת גרסה כי מדובר על מתנה לשטן כדי שזה יעזוב את עם ישראל לנפשו. עוד רעיון, אמנם דומה, דיבר על מתנה לשדים כאלו או אחרים. אם נחזור למסלול, הר מונטר, על פי האגדה, הוא המקום ממנו דרדרו את נשא החטאים היגון שאולה. כיום משמש ההר כתצפית מרהיבה על כל האזור. |
|
באזור התעשייה של מישור אדומים אנחנו נפרדים משבילי מדבר יהודה מהקבוצה שאירחה לנו חברה משך כל היום. את הטיול התחלתי בהצהרה ברורה שאני לא חובב גדול של טיולים קבוצתיים. בסוף היום יש הרגשה טובה של יום מוצלח, וכמו שאתם יודעים, הודאה בהנאה היא לא החלק החזק שלי. העובדה שמדריך לוקח אותך לטיול מבלי הכנות, כאבי ראש או חששות מתוואי השטח עושה את היום הזה לקליל, נעים ומפנה את כל המשאבים לטיול נטו – יום של כיף. אגב, למי שתוהה, הבלגי שלנו הלך למחרת בבוקר למכון שיזוף, הוא לא הסכים לחזור למולדתו מושפל ולבנבן. מהבחור בתמונה למטה היה קשה יותר להיפרד. תודה לכלמוביל, יבואנית מיצובישי, על הפאג'רו.
|
הצטרפנו לטיול בהדרכת נועם מחברת טיולי השטח 
תפריט ראשי
ניווט לפי מותגי 4X4
פורום 4X4 הודעות אחרונות
הודעת מערכת