Jeepolog

אמו-דריה יחד עם אחיו הקטן סיר-דריה (גיחון וסיחון בערבית - כן, אנחנו בגן עדן) הם שני הנהרות שמספקים מים לכל מרכז אסיה. סיר דריה מתחיל בהרי טיאן-שן בגבול קירגיזסטן אוזבקיסטן, ואמו-דריה מתחיל ממש כאן, בפמיר. כל המים שאנחנו רואים כאן מגיעים בסוף לאחד מהנחלים שנשפכים אל אמו-דריה. ואחש וגאנד נשפכים אל הפאנג׳, זרפשאן מתחבר אליו ויחד הם הופכים לאמו-דריה. אם נחפש את המקור הגבוה ביותר של הפאנג׳ שהופך לאמו-דריה, נמצא אותו בשמורת זורקול. השמורה על גבול אפגניסטן, יש בה את האגם המערבי שממנו ממש מתחילה הזרימה של נהר הפאנג׳ עצמו ביובל שנקרא גם נהר פמיר, והאגם המזרחי שזורם לכיוון ההפוך ומתפתל מסביב לכל הפמיר צפונה ומערבה ודרומה ומנקז אליו כמו קו מאסף את כל הנחלים בדרך עד שהם נשפכים דרך הברטאנג גם כן לפאנג׳. שמורת זורקול אם כן היא המקור של הכל, מקור המים של מרכז אסיה, ואחרי שהיינו בזרפשאן ובעמק ואחש, כדי לבקר בכל מקורותיו פרט לקרחון אחד שנמצא באפגניסטן, נשארו לנו האגמים של שמורת זורקול. זה יהיה הישג גאוגרפי ראוי למסע כמו שאנחנו נמצאים בו ולשם כך צריך פרמיט. ...

אי אפשר לומר שלא הוזהרנו. הוזהרנו. אי אפשר לומר שלא חששנו בדיוק מהתרחיש הזה, חששנו בדיוק מהתרחיש הזה. אי אפשר לומר שלא עברנו על הכללים של עצמנו, עברנו עליהם ובגדול. חשבנו שאנחנו מבינים את השטח אבל מי חשב שיש ביצות על שלוחה מסולעת? ועכשיו תמונת המצב היא שאנחנו בגובה של כמעט 4,500 מטר, ממש קרובים לגבול אפגניסטן, בלי קליטה, השביל הקרוב מגיע קילומטר וחצי מפה והמקום הקרוב שיש בו 4 בתים ומלון נמצא מרחק 20 ק״מ. יש לנו אוכל ומים לשבועיים ואוהלים למחסה. אין סיבה להילחץ או למהר אבל המצב, אובייקטיבית, הוא הכי גרוע שחשבנו עליו והבטחנו לעצמנו לא להגיע אליו בזכות שיקול הדעת שלנו, שכשחושבים על זה - די עקפנו אותו בכל מיני תירוצים חלשים בכל פעם שהוא הרים ראש. ...

הלנדקרוזר מניע ומתחמם לאט. הבוקר הזה ממש קר ואנחנו רוצים לצאת מוקדם כי לפנינו החלק שבתכנית הטיול שלנו הוא פרק ההרפתקה. ממש קר אומר שכשהתנור כבה בלילה, נאלצתי להתכסות בשמיכה מעל השק שינה, ובבוקר הערוצים מסביבנו מכוסים שכבת קרח. זה קר. ...

מאליצ׳ור צפונה לכיוון קירגיזסטן אנחנו כבר נוסעים במזרח הפמיר, הפמיר הגבוה. הנסיעה היא צפונה. ממזרח לנו לכיוון משולש הגבולות טג׳יקיסטן - סין - אפגניסטן אזור נידח לחלוטין, אנחנו מתכננים לסייר בו לאורך ולרוחב עוד כמה ימים. ממערב הפארק הלאומי. ...

חורוג, בירת הפמיר, ובירת החבל החצי אוטונומי גורנו בדחשאן, היא עיר מודרנית או לפחות ככה זה נראה ביום ראשון כאשר הרחובות די ריקים ורוב החנויות סגורות. נשים במכנסיים וללא כיסויי ראש, גברים במכנסיים קצרים, בניינים גבוהים, רחובות רחבים ונקיים סלולים באספלט שלם. לא רק הרחובות הראשיים אלא כל הרחובות. עיר ממש, עם רמזורים והכל - אבל אותנו בשלב הזה מעניינת רק תחנת דלק ולקנות לחם טרי וכמה נקניקים ופירות. חנות נוחות של תיירים מספקת לנו פירות ונקניקים יבשים, לידה חנות נוחות אחרת שבה יונתן מנצל את כל כישורי המשא ומתן שלו כדי להיאלץ לקנות שני לחמים רוסיים בתמורה לכך שייתנו לו לקנות גם נאן - לחם טג׳יקי עגול - אחד מאתמול. ...

ההבדל בין יום ללילה בחלק הזה של הפמיר היווי (PHW) הוא הבדל, ובכן… של יום ולילה. מה שהיה בשעות החשיכה ציר עמוס רועש הומה ומאובק, הוא עכשיו שביל רחב שמכונית בודדת עוברת בו ברוגע מדי כמה דקות ובין לבין ילד עם פרה יכולים לצעוד בו בנחת. גם בית הקפה הצופה לעמק ולנהר - נטוש, הצל והעצים לרשותנו. כולם חיים מהתנועה הלילית. ...

הבוקר מתחת לעלייה לוושאב פס קצת איטי יותר. קמים מזריחת השמש אבל העמק מזמין אותנו להיות עצלים. גם את ה 105 שפעם ראשונה אנחנו חווים אותו מתניע בגובה כזה. קודם מנקים פילטר אויר, מלא אבק. אבל מלא. בודקים נוזל הגה - חסר קצת אבל ממש קצת, רצועות שמרגישות רפויות משהו, אבל לא נהדק עכשיו, ושמן מנוע שלא חסר אפילו טיפה. מניעים. הנבלה לא משתפת פעולה. כלומר מניע בקלות אבל רועש ודופק ומעשן עשן שחור ובאופן כללי מרגיש זוועה. אנחנו לא מתרגשים ממנוע דיזל שעושה הצגות כשהוא קר. מחכים כמה דקות. מתחיל להתחמם. קודם הוא מפסיק לדפוק. אחר כך מפסיק להרעיש ואז מפסיק לעשן. אפשר לצאת לדרך. ...

שיגרת הבוקר בשטח - קמים עם הזריחה, מקפלים את שק השינה. מתיחות. יוצאים לשתות קפה. מקפלים אוהלים. ארוחת בוקר או לא, מניעים את ה105 ונותנים לו להתחמם - כמו בסיפור על הטרקטור בארגז החול יודעים שהוא חם לפי הרעש. והריח. והעשן. ...

עם הרכב בידינו וצידה באמתחתנו, אנחנו יוצאים מדושנבה. לנדקרוזר 105 הוא 4X4 איטי, ממש איטי. יציאה מרמזור בצומת עם עליה קלה מחייבת לשחרר את המצמד בערך עד סוף הצומת. זה רע, אבל אנחנו מבינים שככה זה וצריך פשוט להתרגל. ...